לאחרונה התקיימה בצומת בירעם שבצפון הפגנה יוצאת דופן שבה, לצד דגלי ישראל הונפו דגלים אדומים שעליהם משורטט זוג כנפיים צהובות – הדגלים של הלאום הארמי. בין המפגינים היו מארונים מעקורי הכפר בירעם, תושבי גוש חלב ויהודים מיישובי הסביבה. בהפגנה מחו על מה שהם מכנים "גזל אדמות" במסגרת תוכנית חדשה של "רשות שמורות הטבע והגנים" להרחבת הגן הלאומי ברעם. כדי להבין את שורש המחלוקת יש להתחקות אחר המורשת המארונית הסבוכה ואחרי תולדותיו של הכפר בירעם, הכפר המארוני היחיד שהיה בישראל. הצצה קטנה אל מורכבותה של ארץ הארזים.
שמו של הכפר בירעם נקשר תדיר בשמו של הכפר איקרית, אולם בעוד הראשון הוא מארוני, הפלג הנוצרי שקם בלבנון, השני הוא מלכיתי – יווני-קתולי. המשותף לשניהם הם האירועים העצובים שפקדו אותם ב-1948: חרף הבעת הנאמנות של תושבי שני הכפרים למדינת ישראל, הם הועזבו מכפריהם ללא יכולת לשוב אליהם. מאז מנהלים התושבים מאבק על זכות השיבה לביתם. "זכות השיבה הזו אינה תקדים ולכן גם אין בה כל איום", הם מבהירים.
תושבי שני הכפרים טוענים שמתוך נאמנות למדינה שאך קמה, נתבקשו לעזוב את כפריהם זמנית ועשו זאת. לפיכך הם עקורים, להבדיל מפליטים, תושבים שנטלו חלק בקרבות ושבעקבות תבוסתם איבדו את בתיהם.
נזיר ושמו מארון
ההיסטוריה של המארונים עתיקה, סבוכה ורבת תהפוכות. מקובל שראשיתה בנזיר בשם מארון, שחי בין המאה הרביעית לחמישית לספירה, בחלקו העליון של קניון האורונטס, כיום בצפון סוריה. למרות שנהג להתבודד, היו לו תלמידים רבים, שהמשיכו את דרכו וייסדו כנסיה שנקראת על שמו. בימיו של מארון התקיימו חילוקי דעות וויכוחים תיאולוגיים מהקשים שידעה הכנסייה בכל תולדותיה, אודות טבעו של ישוע. הנזיר מארון וממשיכיו גיבשו דרך אמונית ייחודית, שהבדילה אותם הן בלשון הארמית והן בעיקרי האמונה מביזאנטיון. במאה השביעית, בעקבות הכיבושים הערביים במרחב נותקו הקשרים בין המארונים לעולם הנוצרי.
בעוד שנוצרים אחרים באזור ניאותו להפוך לבני חסות וחויבו במס הג'יזיה, המנציח את נחיתותם, המארונים התעקשו בקנאות לשמור על עצמאותם. הם נסוגו מארם, ערבות מסופוטמיה שנכבשו על ידי הערבים, והלכו והתאסלמו תרבותית, נסוגו מערבה והתרכזו באזור ההררי בצפון הר הלבנון. באזור בלתי נגיש ומבודד זה שמרו בקנאות על תרבותם ועצמאותם. מקורות שונים מעידים כי כוחם באזור זה היה כה רב, עד שהח'ליף האומאי שלח להם מבירתו שבדמשק מס שהבטיח שלא ייתקפו את השיירות שחלפו בסמוך לגבולם.
המצב השתנה עם עלייתו של בית עבאס לשלטון. בשנת 750 לספירה פסק החל'יף אל-מנצור בבגדאד פתווה (פסק הלכה) לפיה אדמות לבנון הן מוסלמיות ויש לישבן. החל מאותם ימים החלה ההתיישבות המוסלמית באזור, שהלכה ונאחזה תחילה בעמקים ובמישור החוף ובהדרגה החלה לטפס במעלה ההרים.
בואם של הצלבנים
קשריהם של המארונים עם העולם הנוצרי הקתולי חודשו, להפתעת שני הצדדים, במהלך מסע הצלב הראשון, שבו חצו הקתולים את מרחב אסיה הקטנה, סוריה ולבנון, בדרכם היבשתית דרומה, לארץ הקודש. הצלבנים כלל לא העלו בדעתם שבמרחב הלבנון חיים נוצרים. המארונים מצדם ששו להירתם למאמץ הצלבני ולהשתחרר מעול השלטון המוסלמי. מאז כרכו את גורלם בגורל הכנסייה הקתולית.
בכתבי הבישוף ויליאם מצור מסופר שבשנת 1182 אף ניסה הפטריארך המארוני להתאחד עם הפטריארך הקתולי באנטיוכיה, אך הניסיון כשל. תבוסת הצלבנים ונפילת ממלכת ירושלים השנייה הביאה על המארונים ניסיונות כיבוש מוסלמים. בשנת 1305, בתום סדרת קרבות קשים נכבשו כל שטחי הר הלבנון על ידי הממלוכים. המארונים חויבו לכרוך סביב גופם חגורה שחורה, שהעידה על שיוכם העדתי. מלומדים ארמים שבעבר תירגמו ספרות יוונית לארמית תרגמו אותה כעת לערבית. גם לצורך קשרי מסחר פנייה לשלטונות נדרשה השפה הערבית. כפועל יוצא הארמית נדחקה עוד ועוד וכמעט יצאה משימוש. בנסיבות האלו, הביטוי "לחתוך את החגורה", שפירושו להתאסלם, הלך ונעשה רווח יותר ויותר.
כוחה של רומא
מאז מסעות הצלב שמרו המארונים על קשרים עם הקתולים ובעיקר עם הצרפתים. בשנת 1736, החליטו ראשי העדה על איחוד מלא עם הוותיקן מתוך אמונה שאירופה תעניק להם הגנה. בדומה לפלגים נוצרים אחרים שהביעו נכונות לחסות תחת מרות האפיפיור, ניתנה להם אוטונומיה בכמה תחומים הנוגעים לניהול ענייניהם הפנימיים: תפילה בארמית ולא בלטינית, מינוי אנשי דת מטעמם, רשות לכמרים להינשא. הרצון המארוני תאם את רצונם של הצרפתים, שביקשו להכות שורש איתן בקרקע המתפוררת והולכת של האימפריה העות'מאנית. הפטרונות האירופאית אפשרה למארונים לצאת משטחם המצומצם בצפון אל דרום הר הלבנון, שעד אז היה נתון לשליטתם של אפנדים דרוזים.
בעקבות צבירת כוחם התנגדו המארונים להסדר החברתי הפוליטי, שביטא את עליונותם של הדרוזים על כל מי שאינו דרוזי בדרום הלבנון. המנהיגות המארונית הדתית, שביקשה לחזק מעמדה, התסיסה עוד את האוכלוסייה.
וואלס עם באשיר
בשלהי המאה השמונה-עשרה קם בהר הלבנון השליט המארוני בשיר שיהאב כאמיר. הוא תמך במוחמד עלי, שליט מצרים, שבשנות השלושים של המאה התשע עשרה השתלט על מרחב ארץ ישראל ולבנון. כדי לדחוק את העות'מאנים כרת מוחמד עלי בריתות עם האירופאים ובעלי בריתם המקומיים, המארונים. ברית זו באה על חשבון הדרוזים, תומכיהם של העות'מאנים.
בשנת 1840, כשמוחמד עלי הובס, התמוטט גם שלטונו של בשיר. הדרוזים ניצלו את שעת הכושר כדי לעשות במארונים שפטים. במשך 20 שנים, עד שנת 1860 טבלה לבנון כולה במרחץ דמים: מלחמת אזרחים שבה נאבקו בראש ובראשונה דרוזים ומארונים. האירועים הקשים הביאו להגירה המונית. מארונים עקרו לארה"ב, לברזיל ולמדינות נוספות בדרום אמריקה, לאירופה, לאוסטרליה ולניו זילנד. כיום יש בפזורה מארונים רבים יותר מאשר בלבנון (בעולם כולו יש כ- 13 מליון מארונים. הקהילה הגדולה ביותר, המונה כ-7 מליון, נמצאת בברזיל). הדרוזים אומנם ניצחו בקרבות, אך הפסידו במערכה. בשנת 1860, בתום עשרים שנות לחימה, הגיעו כוחות צרפתיים לחופי לבנון ושמו קץ לקרבות. הם פעלו להשגת הסדר פוליטי ששיקף את הדומיננטיות של המארונים, שנועדה כמובן לשרת את האינטרסים שלהם במרחב. דווקא באותה שנה הגיעו הנוקמים הדרוזים אל בירעם. כמה קורבנות נפלו בידיהם ובתום עינויים נוראיים חוסלו. בין הנטבחים היה חלוּל יעקב רישא, מוכתאר הכפר. גופתו המרוטשת והשרופה נמצאה במזבלת הכפר.
תפשת מרובה לא תפשת
שנות מלחמת העולם הראשונה היכו קשה בלבנון. לצד הקרבות הייתה בצורת ממושכת וכאילו לא די בכך, גם מכת ארבה. מספר המהגרים גדל, אך בקרב הנותרים בלבנון גבר הרצון להפיק את המירב מהשינויים הפוליטיים. עם שוך הקרבות וראשית השיחות בין בריטניה לצרפת לקראת הסכמי סייקס - פיקו, דרשו המארונים מצרפת להרחיב את שטחיהם. הצרפתים הזהירו את המארונים מפני הסכנות הטמונות בכך, אך לאור התעקשותם - ניאותו. כך נוצרה "לבנון הגדולה", המוגדרת בפי מארונים רבים, "החטא הקדמון של המארונים". בשטחי הריבונות המארונית נכללו עתה אזור החוף (שאוכלוסייתו סונית), דרום-לבנון (שיעי ברובו) וצפון מזרח לבנון (ברובו סוני ונוצרי סורי ואורתודוכסי). בעוד שבהר הלבנון היוו המארונים כ-92% מהאוכלוסייה, בלבנון הגדולה הם היוו כ-55% בלבד. מאז מספרם בלבנון קטן משמעותית.
הנחתם של המארונים שצרפת תשלוט במרחב שנים רבות ותישאר ערבה להם, התגלתה שגויה לחלוטין. גם אמונתם שיצליחו לשעבד לצורכיהם את בני העדות והאמונות האחרות התבדתה, בדיוק כפי שהזהירו הצרפתים. אמיל אדה, מי שהיה מהוגי תוכנית לבנון הגדולה ומונה לנשיא בשנת 1936, הבין את טעותו וניסה לחזור בו, אלא שכבר היה מאוחר מידי. בשנת 1940 נוכחו המארונים לגלות שבעלת בריתם ופטרוניתם – צרפת, נכבשה על ידי גרמניה. בכך כלו תקוות הסיוע מצידה.
עצמאותה של לבנון
עם הכרזת עצמאות לבנון, ב-1943, נוסחה האמנה הלאומית שלה, שעיקרה ויתורים עדתיים הדדיים. המוסלמים הסכימו שלבנון תמשיך להתקיים כמדינה עצמאית, והנוצרים ייהנו מעדיפות בחלוקת עוגת השלטון (נקבע שהנשיא יהיה מארוני וכך גם הרוב בפרלמנט, אך ראש הממשלה יהיה מוסלמי סוני), ומסמכויות-יתר בתחומים מסוימים. המארונים הסכימו שלבנון תהיה חלק מהעולם הערבי ותצטרף לליגה הערבית כחברה מייסדת. הדברים התערערו שוב בשנות החמישים, כשהשלטון בלבנון פנה למערב במקום לחזק את העמדות הפרו-ערביות של נאצר. שינויים דמוגרפיים (כמו עליית השיעים לדרגת העדה השנייה בגודלה בלבנון, התבססות הפליטים הפלסטינים בלבנון ועוד) גרמו לערעור האמנה הלאומית. בעקבות מלחמות האזרחים שפרצו שוב, היגרו מארונים רבים מלבנון. כיום הם מהווים רק 23% מכלל האוכלוסייה.
ציפיות גדולות ניעורו בקרב המארונים עם פלישת ישראל ללבנון בשנת 1981. היחס המועדף שנתנה ישראל למארונים עורר גם את חמתם של השיעים, מה שבדרכים נפתלות טרם רבות להקמת 'חיזבאללה', שמנחת זרועו סובלים כיום גם המארונים בלבנון. בשנת 1990, עם חתימת הסכם תעף, נשללה אמנת העצמאות ולבנון הוגדרה כמדינה ערבית מכל בחינה. נסיגתה הסופית של ישראל מדרום לבנון בשנת 2000 והזנחת חיילי צד"ל, שרובם מארונים, שמו קץ לתקוות שתלו המארונים בישראל.
10 צפייה בגלריה
תושבי הכפר שבים אליו רק במותם, כשהם מובאים לקבורה בבית הקברות המקומי
(צילום: יותם יעקבסון)
כפר ללא תושבים
בסמוך לבית הכנסת העתיק בברעם נטועים ברושים בצפיפות. הם מהווים מסך אופטי וגם תודעתי המסתיר מעין המבקרים את שרידי הכפר בירעם, המוזכר אך במילה בעלון הגן. תושבי הכפר סייעו למחתרות בהברחת מעפילים מחופי לבנון ובמהלך הקרבות סיפקו לצפת הנצורה מזון. הפטריארך המארוני בטריפולי ובן גוריון קיימו קשר שבבסיסו אמונה כי שכנים המהווים מיעוט מול המוסלמים צריכים להיות ערבים זה לזה.
למרות החורבן הרב ניתן ללמוד על עושרו של הכפר מטיב הבנייה ומגודל הבתים ששרדו. ניתן להתרשם מהם תוך הליכה בשבילים צרים, שקוצים ועזובה משני עבריהם. ב-29.10.48, במהלך מבצע 'חירם', הצניח צה"ל כרוזים על הכפר בירעם ודרש מהתושבים לא לצאת מהבתים. כולם צייתו.
כעבור שבוע הגיע אל הכפר ג'יפ צה"לי. החיילים נוכחו לראות שכל התושבים ספונים בבתיהם, כפי שנדרשו, ושעל צריח הכנסייה תלוי דגל לבן. המפקד ביקש את המוכתר ובהתאם לדרישה הופקד בידיו כל הנשק שנמצא בכפר – ארבע רובי ציד. בתמורה למסירתם קיבל המוכתר קבלה, שעודנה שמורה בגנזך הכפר. כעבור שבוע הגיעו מצפת נציגי משרד הפנים שערכו מפקד אוכלוסין ורשמו את התושבים כאזרחי מדינת ישראל.
"תחילה התעקשו תושבי הכפר להירשם כ'ארמים נוצרים', אך מאימת האפשרות שישוב הכיבוש הערבי ביקשו להירשם כ'ערבים'", מספר שאדי חלול, צאצא של מוכתאר הכפר שנרצח ב-1860. רב סרן במיל' שאדי הוא אדם רב כובעים. בין השאר הוא מייסד פרויקט החייאה של השפה הארמית, יו"ר פורום נציגי המשפחות המרוניות בבירעם ומארגן ההפגנה.
10 צפייה בגלריה
עקורי בירעם הורשו להתיישב בג'יש ושם חיים רובם עד היום, ממתינים לאפשרות לשוב ולהקים את כפרם החרב.
(צילום: יותם יעקבסון)
בליל ה-13-14.11.48 הופיע בכפר קצין זוטר ודרש מכל התושבים לפנות את בתיהם באופן זמני, עד שיונחו לשוב. לדבריו, האזור היווה עדיין גזרת לחימה נגד כוחות קאוקג'י. בעקבות צו הפינוי עברו תושבי הכפר לשטחי הכפר רמייש שבלבנון ואל כרמי הזיתים, בהם עסקו במסיק. כהן הדת של הכפר יצא אל ג'יש, שבו ביקר השר לענייני מיעוטים. במפגש הופתע השר ממה שסופר לו והבטיח להשיב את התושבים לכפרם, אלא שההבטחה לא מומשה. בשנת 1949, יושב בבתי הכפר באופן זמני גרעין קיבוץ ברעם. בני הכפר הבודדים, שהורשו עד אז לשמור על בתיהם, גורשו. משטרת ישראל העניקה לחלק מהתושבים אישור חזרה לבתים, אך בשל חוסר תיאום עם הצבא כשבעים מהם נעצרו, הובלו במשאית אל אזור ג'נין ובאיומי ירי באוויר נדרשו לחצות את הגבול לירדן. רק בתום מסע מפרך, דרך סוריה ולבנון הצליחו חלקם להסתנן חזרה אל הגליל. עקורי בירעם הורשו להתיישב בג'יש ושם חיים רובם עד היום, ממתינים לאפשרות לשוב ולהקים את כפרם החרב.
10 צפייה בגלריה
בפועל, נוצר מצב שכל מי שמבקש לבקר בבירעם ולהתרשם משרידיו, צריך לשלם דמי כניסה לגן הלאומי
(צילום: יותם יעקבסון)
בשנת 1951 הוגש בג"ץ בעניינם של אנשי בירעם. משלא נמצא כל צו פינוי צבאי פסק בג"צ שיש להשיב את התושבים לכפר בתיאום עם הצבא. תגובת צה"ל לא איחרה לבוא. בשנת 1953, עלתה יחידת הנדסה על הכפר. בעוד עקורי הכפר צופים לעבר המקום ממקום מגוריהם הזמני, ג'יש, פוצצו רוב הבתים והיו לאבק. אל תוך הסאגה הכרונולוגית הזו יודעים אנשי בירעם לשזור נתון מפתיע וחשוב: כאשר בשנת 1956 הוקמה יחידה צה"לית נוצרית, היו בני הכפר הראשונים להתגייס אליה, כדי להוכיח נאמנותם המוחלטת למדינת ישראל. בשנת 1972 טענה גולדה מאיר כי מתן האישור לתושבי הכפר בירעם לחזור לבתיהם, ייצור תקדים בדבר זכות השיבה ארצה של פליטים. עמדותיה הן שחידדו בפני בני הכפר את מעמדם המיוחד. מאז הם מתעקשים להתכנות 'עקורים' ולא 'פליטים'. מבחינתם אין מדובר בסמנטיקה, אלא במושגים שונים בתכלית זה מזה. הפגנה שערכו באותה שנה בעניין זה פונתה באופן ציני לחלוטין, וכנראה מכוון, על ידי יחידה צה"לית שחייליה אינם יהודים.
בשנת 1978 הכיר מנחם בגין בעוול שנעשה לתושבי הכפר, אך בימיו לא נעשה כל שינוי בשטח. מאז, שבו וזכו תושבי הכפר להבטחות רבות של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ביניהם יוסי שריד ואביגדור ליברמן, כי ישובו לביתם. בשנת 1994 הוצא מזכר שבו נקבע שתושבי הכפר אינם פליטים. הוצע שעקורי בירעם ישובו אל משבצת אדמה בת שש מאות דונם (הגם ששטחי הכפר הם בני 12,510 דונם), שאינם מעובדים על ידי קיבוצי האזור ויקבלו פיצויים על שאר אדמותיהם. תנאי לשיבה היה שמכל בית אב ישובו שני בנים. העקורים, קיבלו את הדין בנוגע לשטח שהוקצה להם, אולם טענו כי ההגבלות על מספר האחים שיורשו לשוב תביא לפרוץ סכסוכים פנים משפחתיים רבים. מכיוון שבנושא זה סירבה המדינה להתפשר הוקפאה החזרה אל הקרקע. בינתיים, תושבי הכפר שבים אליו רק במותם, כשהם מובאים לקבורה בבית הקברות המקומי.
10 צפייה בגלריה
המאבק שלנו הוא ייחודי ומיוחד ותחילתו וסופו מתמצה בהיותנו אזרחים עוד בטרם הפינוי.
(צילום: יותם יעקבסון)
מורשת לאומית מהי?
בלבו של הכפר בירעם ניצב בית כנסת עתיק, המתוארך למאות הרביעית או החמישית, מהמפוארים שהתגלו בישראל. בית הכנסת היווה את ההשראה לסגנון הבניה של בית הכנסת "תפארת ישראל" שהוקם ברובע היהודי בירושלים על ידי משפחת ב"ק מצפת, לאחר שעקרה לעיר הקודש בעקבות רעש האדמה הגדול ב-1837. עם ההחלטה להחריב את רוב בתי הכפר נהרסו גם כל הבתים שהקיפו את בית הכנסת כך שהוא נותר גלוי ובולט בשטח. המקום הוכרז כגן לאומי.
הכניסה אל כנסיית הכפר, שפעילה בסופי שבוע ובאירועים וחגים של בני העדה, מתאפשרת באמצעות דרך עפר לא משולטת העוקפת את הכפר. כבר לפני כמה שנים חסמה רט"ג את הדלת והציבה מטעמה שלט "הכניסה אסורה", זאת למרות שהשטח לא נמצא בתחומי הגן הלאומי. בפועל, נוצר מצב שכל מי שמבקש לבקר בבירעם ולהתרשם משרידיו, צריך לשלם דמי כניסה לגן הלאומי. לפני כחצי שנה השלט של רט"ג על גבי השער הנעול, הוחלף בשלט של מנהל מקרקעי ישראל.
לאחרונה, החליטה רשות שמורות הטבע לקדם תכנית לפיה יורחב הגן הלאומי ב-112 דונם על חשבון אותן אדמות שאליהן, עם יישום התכנית, אמורים תושבי הכפר לשוב.
בהפגנה אמרו עקורי הכפר: "העם היהודי חיפש צדק במשך אלפי שנים. גם אנחנו מחפשים כי ייעשה עמנו צדק. המאבק שלנו הוא ייחודי ומיוחד ותחילתו וסופו מתמצה בהיותנו אזרחים עוד בטרם הפינוי. ישנם פתרונות רבים בשטח לתיקון החוב המוסרי". אל הקריאה הזו הצטרפו תושבים מסאסא, יראון, ברעם ועוד. הם קראו: "הגן הלאומי הוכרז על חורבות כפרם של תושבי בירעם! על בתי הוריהם! הכוונה היא לסכל אפשרות שישובו לשם אי פעם בעתיד. התושבים היו והינם אזרחי המדינה הנאמנים. הובטח להם שישובו לכפרם בתום המלחמה - והבטחות צריך לקיים! גם אם באיחור של 73 שנים. אין שום סיבה טובה להתכחש להבטחה שקיבלו כשפונו, למסקנות ועדה ממשלתית ולהחלטת בג"צ בעניינם! צדק, צדק תרדוף... נכון גם היום!"
תגובת רשות הטבע והגנים: "הגן הלאומי נועד בעיקרו לשמר ולהנגיש עבור הקהל את בית הכנסת העתיק. עם זאת במסגרת תכנית הנגשה שנעשתה בגן הוסדרה הגישה מתחום הגן הלאומי לכיוון הכנסייה עד לגבול הגן. הדרך נעולה בהנחיית רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) שהשטח המרכזי בה נמצא בתחום סמכותה. רשות הטבע והגנים מעצם נוכחותה בגן הלאומי, מסייעת לרמ"י בפתיחתה במקרים ומועדים מסוימים בהתאם להנחייתה. ההיסטוריה של המקום, לרבות אזכור הכפר המארוני מצוינת באופן שנמצא כנכון ומתאים לייעוד הגן הלאומי. הדבר מוזכר בעלון ואף באתר האינטרנט של רשות הטבע והגנים.
מבקר שמבקש להגיע לכנסייה ועובר דרך הגן הלאומי נדרש לשלם אגרה בהתאם לחוק ולתקנות. ניכר כי כולם משתמשים בשירותי הגן הלאומי ונהנים מרמת תחזוקתו הגבוהה ואף מבקרים במקביל גם בבית הכנסת העתיק.
רשות הטבע והגנים פועלת במסגרת תפקידה לשמור על ערכי הטבע, הנוף והמורשת ובהתאם היא מקדמת תכניות סטטוטוריות בעיקרן הכרזה והרחבה של שמורות טבע וגנים לאומיים. במקביל היא פועלת להנגיש ולפתח שטחים אלו למען הציבור הרחב. כך הדבר גם לגבי תכנית הפיתוח של ברעם".
על השאלה מהו ערך הטבע או המורשת המוסף שבהרחבת הגן הלאומי, השיבו ברט"ג: "זה דומה לעניין של הביצה והתרנגולת – אם תיעשנה פעולות של הנגשה ופיתוח האתרים זה יעצים את חווית הביקור וכנראה גם את מספר המטיילים".
