בקיץ 2011 המדינה בערה. אנשים יצאו מהבתים אל הרחובות, הקימו אוהלים בשדרות הערים, זעקו והתלוננו. מה שהקפיץ אותנו אז כל כך היו העלייה במחירי הדיור (הלוואי עלינו היום המחירים ההם) ובמחירי מוצרי הצריכה הבסיסיים, כמו גבינת הקוטג׳. ב-2023 המדינה בערה שוב ושוב, ונתיבי איילון נסגרו לתנועה. שאלות קיומיות של דמוקרטיה ומשילות, מקומו של בית המשפט ואפילו פיטוריו של גלנט מתפקיד שר הביטחון – כל אלה הקימו אותנו מהכורסה הקולקטיבית אל הרחוב. אמנם, קבוצות של אזרחים יצאו למחות גם בסוגיות של חוסר צדק נקודתי – כמו יוצאי אתיופיה, מפוני שכונת הארגזים, אנשים עם נכות, פצועי צה"ל שלא קיבלו טיפול הולם ממשרד הביטחון - אבל ידענו מחאות קולקטיביות, המוניות, סוערות וכואבות.
רבקה נריה בן שחרצילום דני לוירעידת האדמה של ה-7 באוקטובר עדיין פה. רעידות המשנה מטלטלות אותנו שוב ושוב. אבל איפה אנחנו? למה אנחנו לא יוצאים לרחובות וזועקים? הלוא בשביל מחיר דירה ופיטורי שר ביטחון יצאנו, למה אנחנו לא יוצאים בהמונינו לטלטל את הממשלה ולדרוש ממנה לשחרר ולהחזיר את האזרחים והחיילים החטופים?
יש שם תצפיתניות... אותן נשים צעירות שבמקום שיישאו אותן על כפיים, זכו ללגלוג והתעלמות. דווקא אלה שהזהירו אותנו שילמו את המחיר הכבד ביותר – הן נהרגו או נחטפו, והן פשוט יודעות שאנו מקבלים את זה שהן שם?
3 צפייה בגלריה
מאות בלונים ג'ינג'ים משוחררים לאוויר באירוע לתמיכה במשפחות החטופים בתל אביב
(צילום: מטה משפחות החטופים והנעדרים)
האם הצעירה שירי ביבס, ביחד עם אריאל וכפיר הג׳ינג׳ים המתוקים שלה, עדיין שם. אריאל בן ארבע, כפיר נחטף בגיל תשעה חודשים, הוא כבר בן אחד עשר חודשים, תינוק בן פחות משנה! אני לא מאמינה לאף מילה של חמאס. כל עוד לא יוכח אחרת, משפחת ביבס חיה, ושבויה בידי חמאס. אני לא מבינה איך המדינה הפקירה אותם שוב, החברה הישראלית נשכה שפתיים, וכולנו השלמנו עם החזרה למלחמה, בלי לקבל תשובות ברורות על גורלה של המשפחה הנפלאה הזו.
יש לנו בעזה נשים שעוברות זוועות, יש קשישים, ופצועים, ואנשים חולים - ואנחנו יושבים בשקט? יש שם חיילים, ששלחנו אותם לבסיסים ליד הגבול בלי לספק להם מודיעין הולם וציוד ראוי להגן על עצמם (ועלינו). יש שם תצפיתניות... אותן נשים צעירות שבמקום שיישאו אותן על כפיים, זכו ללגלוג והתעלמות. דווקא אלה שהזהירו אותנו שילמו את המחיר הכבד ביותר – הן נהרגו או נחטפו, והן פשוט יודעות שאנו מקבלים את זה שהן שם?
החטופים היו אזרחים בתוך בתיהם, להם הובטח (כן, גנץ, אני זוכרת) שהצבע האדום היחיד שיראו יהיה זה של הכלניות. אלה אזרחים שהגיעו למסיבה מאורגנת ומאושרת. אלה חיילים שנשארו בבסיס בשמחת תורה, כי זו התורנות שלהם. הם לא נקלעו לפעולת טרור נועזת בחו"ל, אלא להפקרה פושעת של ממשלת ישראל
זו לא "האחריות שלהם" שהם היו בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. אלה לא אנשים שקנו במודע כרטיס טיסה אל יעד שהוגדר מראש כמועד לאירועי טרור. אלה לא חיילים שיצאו לקרב מכוח שירותם, בידיעה שהקרב כרוך בסיכונים רבים. החטופים היו אזרחים בתוך בתיהם, להם הובטח (כן, גנץ, אני זוכרת) שהצבע האדום היחיד שיראו יהיה זה של הכלניות. אלה אזרחים שהגיעו למסיבה מאורגנת ומאושרת. אלה חיילים שנשארו בבסיס בשמחת תורה, כי זו התורנות שלהם. הם לא נקלעו לפעולת טרור נועזת בחו"ל, אלא להפקרה פושעת של ממשלת ישראל. לכן הדבר הראשון והמרכזי שהממשלה צריכה לעשות הוא להחזיר אותם הביתה.
האם זו בעיה פרטית של המשפחות? האם זו בעיה של "אלה מהפריפריה"? מאות חטופים מהדרום (ואם נמשיך כך, גם מהצפון) ומאות אלפי מפונים מהצפון ומהדרום - זה לא עניין פריפריאלי, זה אירוע מדיני-חברתי. במלחמת המפרץ תושבי המרכז ברחו בשיירות. בתקופות הפיגועים נסגרו הירושלמים בבתים ונמלטו. במלחמת לבנון השנייה החיפאים גילו שהם "תושבי הצפון". הארץ הזו קטנה מדי בשביל לומר שזה קורה ל"אלה שם" ולא לי. זה נוגע בכולנו.
3 צפייה בגלריה
זה לא עניין פריפריאלי, זה אירוע מדיני-חברתי. צעדת משפחות החטופים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
כל עם זורם לרחובות על הערכים שחשובים לו. בארצות הברית אלה הן שאלות של גזענות וסוגיות של חופש. הצרפתים משתוללים כשנוגעים להם בהסדרים סוציאליים ובתנאי העבודה. ואנחנו - מוחים על קוטג׳ ולא על חיים של אנשים?
כל עם זורם לרחובות על הערכים שחשובים לו. בארצות הברית אלה הן שאלות של גזענות וסוגיות של חופש. הצרפתים משתוללים כשנוגעים להם בהסדרים סוציאליים ובתנאי העבודה. ואנחנו - מוחים על קוטג׳ ולא על חיים של אנשים? הלוא זה הסיפור של כולנו, זו הזעקה של כולנו. המינימום שאנו צריכים לעשות בשם הערכים שלנו והערבות ההדדית שלנו הוא להחזיר אותם הביתה. אחרת, נהיה רק אוסף של אנשים, פיסת אדמה ונשק להגנה עצמית. לא יישאר פה עם, לא תישאר פה ארץ ולא תישאר פה מדינה.
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.
