דותן גוטליב מצביע לשמיים. שעת אחר צהריים עכשיו. אמצע אימון. כדורי רגל, כמו מטר מטאורים, מתעופפים סביבו. ובכל זאת הוא עוצר, מרים עיניים. מעליו תלוי ירח שהשכים להופיע, והוא כאילו מחייך אליו. זה יום מוצלח לדותן. הרגע הוא הצליח להשוות את השיא שלו ולהקפיץ ארבע פעמים. שלוש על הברך ואחת על קצות האצבעות. וברור לגמרי למה זה קרה – נעלי הכדורגל שלו.
הוא שובה לב, הדותן הזה. בן 13 וחצי. שיער קצר, תלבושת אדומה, שבע על הגב. ומתחת למכנסיים הקצרים טרנינג. יש לו עיניים חומות בהירות, מלוכסנות, שלא תמיד מחזירות מבט ובהשתקפות שלהן כוכב לכת רחוק. הוא לא בהכרח עונה לשאלות שנשאל. המילים לא תמיד מובנות. ובכל זאת ברור שיש בו תום לב מפה ועד אילת. ואנחנו במעלות־תרשיחא.
4 צפייה בגלריה
דותן גוטליב וחבריו לקבוצה. "ילד כזה הוא מעבר לעולם ומלואו. רק שלא תמיד רואים את המעבר הזה"
(צילומים: גיל נחושתן וטל שחר)
על המגרש סביבנו, בבית ספר אורט, בין קונוסים בכתום ובצהוב, 11 ילדים. שבעה על הרצף האוטיסטי, ארבעה לא. קשה לדעת מי ומה. כולם בועטים על אספלט שסימוני הקווים שעליו דהו מפני הזמן, בשערים שלו אין רשתות, וברקע אורנים עתיקים שמצמיחים בעיקר אווירה.
אני מתבונן בנעליים של דותן. שחורות, מבריקות, פסים צהובים בצידי הסוליה ופקקונים לבנים. כאילו נקנו לפני חצי שעה. אמא נאוה אומרת שדותן לא אוהב שהן מתלכלכות. היא ניסתה להגיד לו שנעלי כדורגל נועדו להתלכלך. גם רונאלדו הגדול, מספר שבע אחר, מטנף נעליים. ובכל זאת, אחרי האימון דותן מקפיד לצחצח אותן, ואז להחזיר אל קופסת הקרטון שבארון. רונאלדו זה רונאלדו ודותן זה דותן, אמא מסבירה בהשלמה.
אי־אפשר שלא להבין לליבו. לכדורגלנים אמיתיים יש יחסים עם נעלי הפקקים שלהם. ולדותן, גם אם אף אחד לא משלם כדי לראות אותו מבקיע, וגם אם יש איזה אבחון שקבע שהוא על הרצף האוטיסטי – יש מין חיוך כשהוא מקפיץ. כזה שמטפס על המדרגות, בורח משער בית הספר ותופס אווירון לאצטדיון אולד טראפורד באנגליה. אז הוא כדורגלן אמיתי. לא פחות מאלה שבטלוויזיה.
רק שאז דותן שוב עוצר. ומתכופף. האצבעות מעט נוקשות. ואיטיות. שכבת זיעה מצטברת על המצח. זו הפעם השלישית שהוא קושר נעליים. ותכף אספור רביעית. וחמישית. ושישית. ואמא שוב מסבירה: דותן, היא אומרת, צריך להרגיש שהנעל יושבת לו ממש חזק על הרגל. אני חושב שהוא יודע שהנעל והרגל חייבות להרגיש כמו איבר אחד. אחרת אתה לא כדורגלן אמיתי.
חצי שעה קודם, על כביש 22 עוקף הקריות, בדרך לעכו, ומשם למעלות, לירן ג'רסי מדבר על כל הילדים השקופים, בעלי הצרכים והאבחונים, שמשחקים כדורגל, ועל מה שזה עושה להם. שזה, בעצם, הסיפור שלנו פה היום. ילדים שנולדו קצת אחרת, וכשהם על המגרש, דברים מתגלגלים אחרת. ויש להם לב עגול, מנופח היטב, מדגם מיקאסה.
ג'רסי, בן 36 ממודיעין, אב לשתי בנות, הוא מנכ"ל מייסד של עמותה שתחתיה מתנהלים כמה פרויקטים לשינוי חברתי ושוויון הזדמנויות באמצעות ספורט. למשל, "שער שוויון" שמציע כדורגל משולב בלימודים לילדים מהפריפריה; או "בועטות" להעצמה מגדרית של ילדות בשילוב כדורגל; או "שווים ניצחון", הפרויקט החדש ביותר, שבנוסף למעלות־תרשיחא כולל גם קבוצה בנשר ועוד שתיים בכרמיאל.
ג'רסי הוא אחד שמדבר במושגים כמו מפעל חיים ושליחות וכאלה. ובזמן שהוא מסנוור נהגים בכביש החוף עם הניצוץ מהעיניים, היקום עושה שפגטים לעזור לו. למשל, כשמתקשר נציג של איזה מיליארדר ומתגייס לאחד הפרויקטים. או ש"ארומה", פתאום מנדבת סכום שמאפשר להפעיל את הקבוצה הראשונה של "שווים ניצחון".
"החוויה שלי היא דרך ההורים, שהילדים שלהם נשארים לרוב בצד", מתאר ג'רסי, "כשיוצאים לבילוי, כשעושים מסיבות, הילדים עם הצרכים המיוחדים פעמים רבות לא חלק. ואז ההורים מתייחסים אליך כאילו, 'וואלה, הסתכלת על הילד שלי. מאות עברו פה לפניך ולא הסתכלו'".
כמה ימים קודם, פסיכולוגית מוערכת שמאבחנת מהלב, מסבירה שרצף אוטיסטי מתייחס לקשת סימפטומים, ליקויים ואתגרים בדרגות שונות, שמשפיעים על התנהגויות אנושיות בסיסיות. למשל, קושי בתקשורת חברתית. "ובגלל שאנשים עם אוטיזם לא תמיד ערים לקודים חברתיים", היא אומרת, "הם באיזשהו מקום לא כבולים למוסכמות חברתיות, ולדברים אחרים יש משמעות מבחינתם. והכל ממקום טהור, ילדי, כמו ב'נסיך הקטן'".
בינתיים, כשנכנסים למעלות, ישר עם הפנייה ימינה, ומחפשים חניה, ג'רסי אומר שהוא מתרגש. מתרגש לפגוש את עם ישראל. העם, שיהיה בריא, חונה חופשי פה באדום־לבן. "כל ילד הוא עולם ומלואו", הוא אומר, "וילד כזה הוא מעבר לעולם ומלואו. רק שלא תמיד רואים את המעבר הזה. הילדים הללו, כשמם כן הם, בעלי צרכים מיוחדים. זה מה שמבליט אותם. ופה, בכדורגל, מה שמבליט אותם זה היכולות. אז בוא לא נדבר עכשיו על צרכים מיוחדים אלא על יכולות מיוחדות". ג'רסי פותח את הדלת, ואומר: "בוא נחווה את זה".
ואז דותן גוטליב ירוץ ויבעט ויחייך. ואמו נאווה תיזכר איך דחתה אותו שלוש שנים כשביקש להירשם לחוג כדורגל ("לא ידענו איך ילדים יגיבו להתנהגות שלו, אם מישהו ייקח לו את הכדור, יבעט בו, יפיל אותו, איך דותן יפענח את הסיטואציה?"); ואיך כשהיה ממש קטן, עוד לפני שאובחן, ראתה אותו שוכב עם הפנים לקרקע, ככה דקות ארוכות, וכשהתקרבה ראתה שהוא מרותק לשיירת נמלים; ואיך הוא עלה לתורה לא מזמן – לקרוא הוא לא יודע אבל על הקטע של זריקת סוכריות הוא פינטז. אז בום, מטח של עשרה קילו. ואמא תסכם: "דותן מאוד עקשן. עקשנות זה משהו שאולי יכול לעזור בחיים. לא תמיד אהיה לידו. הוא יצטרך להתמודד, בדרכים שלו". ואז קצת עצוב. וממשיכים לנקודה הבאה: כרמיאל.
האליל וויין רוני
עידו מליק, תלבושת לבנה, גרבי תכלת עד למעלה, אוסף את כדורי האימון אל שק גדול. 10זה מספר של אגדות דשא. וויין רוני, מליק נוקב בשם האליל שלו. 10זה לא מספר של מישהו שאוסף כדורים. ובכל זאת, למליק אין גינונים. קפטן שני זה תפקיד מחייב.
הוא בן ,19והוא קצת ילד. רגיש, גלוי, פה ושם פחדים. עוד מגשש לעצמו מקום בעולם שבחוץ, זה שמעבר לרצף האוטיסטי. ואולי בעצם, כשהוא כאן, על הדשא משובץ הקרחות של אצטדיון כרמיאל, ברמקולים אייל גולן, הוא הגיע הביתה.
"כמו שאמא שלי בטח אמרה לך, אני אוהד מנצ'סטר יונייטד", מליק מציג את עצמו. "בוא, אני אראה לך", הוא מפשיל את הגרב הימנית, וחושף קעקוע צהוב-אדום. הלוגו של יונייטד. עם כל הכבוד לשדים האדומים, פה זה עירוני כרמיאל נשרים. "כאן אני עם חברים שמבינים אותי", מספר מליק, "לפני כמה שנים לא היו לי חברים. הסתובבתי, לא מצאתי את עצמי, אתה יודע".
תכף אדע. אבל עכשיו מצביע מליק אל דגל הקרן, ומתאר איך באחת הפעמים סובב כדור פנימה. על המגרש פה הוא קשר אחורי, מאלה שמנווטים את המשחק. ואם הייתי פוגש אותו ברחוב, הוא לא היה נראה לי שונה מאף אחד.
"בכדורגל הוא אדם אחר", אומרת שרון, אמא של עידו, שמשקיפה על האימון. "הוא מאוד בחרדה מהעולם. לא תמיד יודע לפרש אם רוצים או לא רוצים בטובתו. איך אנשים יגיבו? מה יעשו? בסופר, אם מישהו יעקוף אותו בתור, הוא ילך אחורה. אם צריך להוציא דואר, הוא מפחד. עכשיו הוא התחיל לנסוע באוטובוס ביום. מספיק שמישהו יגיד לו משהו, הוא יתקשר אליי לשאול מה לעשות. או שהאוטובוס לא עצר בתחנה הזאת, או שעלה מישהו שנראה לו מפחיד. מי זה, מה זה".
כשהיה צעיר יותר, היו שנתיים שכמעט לא יצא מהבית. "קטסטרופה", נזכרת שרון, "שנתיים של גיהינום. לבית הספר בקושי הלך. אין חברים, אין חוגים. פחד לפגוש אנשים בגלל חוויות לא טובות של חברה שלא מקבלת את השונה. בעיניים שלו העולם רואה אותו כחריג, ולא רוצה בקרבתו. אחר כך הוא החליף בית ספר, מה שהחזיר לו את האמון".
4 צפייה בגלריה
עידו מליק (במרכז). "לכל משחק הם מתייחסים כאילו זה מונדיאל"
(צילומים: גיל נחושתן וטל שחר)
ואז, בשנה שעברה, החלה לקום הקבוצה הזאת ומילאה לעידו קצת את החיים. ומפה לשם, הקשר ההגנתי של כרמיאל מקפיץ עכשיו על הראש, ומוסר חד אל השחקן שמולו. ואמא מעבר לקווים, מבינה את המשמעות, ומתרגשת. "כל דבר פה מרגש", אומרת שרון, "שנים הכניסו לו לראש שהוא חריג ופתאום הוא שווה. שלא יישמע שחצני, אבל מתייחסים אליו פה כסטאר. אין אחד שלא אומר לי, 'את אמא של עידו?'
"לאט-לאט גם התחלתי לשמוע, 'אח שלי, חבר שלי'. לזה יש יום הולדת, פתאום הולכים לאכול פיצה. משחקים באקסבוקס. אתה שומע את השיחות שלהם. כדורגל מחבר, לא יעזור. ולכל משחק הם מתייחסים כאילו זה מונדיאל. וכשהם עולים למגרש אי-אפשר לדעת מה הלקות שלהם. כל התיוגים, המגבלות, הופכים לכלום. לא כתוב לו אוטיסט על המצח. ואין פה פחות טוב. ולא שופטים. ולכולם יש מקום. זה נותן להם להיות קצת נורמליים בתוך עולם שלא כל כך מקבל אותם".
וכשאת רואה מהצד, אני שואל. "אני אומרת, 'וואלה, הגיע למקום הנכון'", היא משיבה, "הקבוצה בשבילו זה החיים". עידו לא התגייס אבל מתכוון לעשות שירות לאומי. הכי הוא היה רוצה לשרת כמאמן כדורגל. ובעתיד, ללמוד אימון ולהפוך את זה למקצוע. השלב הקשה באמת מאחוריו. הנה, הוא פתח דלת ויצא מהבית. ועכשיו העולם פרוש בפניו. נכון, לא הכל דשא. ובסופר לא סימנו קווי אורך, ושמו שערים, שיהיה יותר ברור. אבל לבעוט הוא יודע. ויש לו מספר 10 על הגב. אפשר לשרוק להתחלה.
הילד שבזכותו התחיל הכל
איתמר חיים מלמד, מאמן ה"נשרים" של כרמיאל, משקיף לדשא בזמן שהוא מחובק עם בר. מולו תרגיל של "שניים באמצע". המשימה היא להניע את הכדור בין אלו במעגל, מבלי שהשניים שבתוכו יצליחו לגעת בו.
בר, כמעט בן תשע, הוא הבן של איתמר, הבכור מארבעה. והוא הסיבה לקבוצה הזו. אבא, תושב צורית, חיפש חוג כדורגל לבן שעל הרצף האוטיסטי ולא מצא. אז אבא התגייס להקים קבוצה, ומהר מאוד הבין שיש ביקוש. "כל שבוע עוד ילד, ועוד ילד, ובוגר. וזה מתרחב".
על המגרש עכשיו שתי קבוצות. 24שחקנים, בני 12 עד ,30 בעלי צרכים מיוחדים, מרביתם על הרצף האוטיסטי, שפועלים תחת "עירוני כרמיאל" ו"שווים ניצחון". "כשהם מתאמנים פה", מסביר איתמר, "שחקני הנוער והבוגרים של כרמיאל רואים אותם. או שהם נפגשים בחדר ההלבשה. ככה שהם חלק מהקהילה, לא באיזה מתנ"ס בצד".
בינתיים, על הדשא, מתחלף התרגיל. עומדים במעגל ומקפיצים מאחד לשני. אסור שהכדור ייפול. זה תרגיל שבנוי על יכולת ועל תקשורת בין אחד לשני. איך זה מסתדר עם אוטיזם? "רובם פה בתפקוד גבוה", מסביר איתמר, "אבל זה נכון שיש ענייני תקשורת. אתה יכול לראות שחקן הכי טוב, שיגיד על עצמו אני הכי גרוע. או מישהו שמתלונן, 'לא קיבלתי מסירה כל המשחק'. והייתי במשחק הזה, קיבל מלא. ואתה אומר, ראייה אחרת של המציאות".
קודם היה איזה בלגן. אחד השחקנים שלח כל מיני כתבות בווטסאפ הקבוצתי על איך להשתפר. זרקו לו שהוא חופר, אולי גם עשו לו פעולה של חסימה. מפה לשם הוא נעלב, ובעט בשלטים, ושיחות עם ההורים, ומה לא. "דברים שקורים כמעט כל אימון", אומר איתמר, "סיטואציות שאני מסביר משהו. 18מבינים. אחד לא מבין. אז כועסים עליו, והוא הולך הצידה, בוכה. המון סיטואציות שצריך לתווך. מה שאני עושה, זה לתת לזה מקום. הם רוצים להשתפר בכדורגל, ובשבילי השיפור החברתי והרגשי מעל הכל. חשוב לי שיהיו חברים. פחות מי מנצח".
4 צפייה בגלריה
המאמן חיים לנציאנו באימון של הקטנים. "אתה מרגיש שאלוהים זימן לך אותם"
(צילומים: גיל נחושתן וטל שחר)
על הדשא שוב מתחלף התרגיל. ופתאום כדורים שורקים סביבנו. זה נהיה שטח אש. כדור ב-600 קמ"ש על המסלול לעברי. איזה אחד, 14על הגב, שולח רגל, מציל. ועוד כדור טס, הפעם לעבר בר. איתמר מיירט. "מי זה היה?", הוא שואל בצחוק, "אני רוצה תעודות זהות".
בגיל שנה הם הבחינו שבר קצת אחר. בגיל ארבע התוודעו למילה אוטיזם. זה היה השלב שבו רק התחיל לדבר. "יש לבר יכולת להיות כמו מראה", איתמר מספר כשבר מתיישב תחתיו, "הוא משקף התנהגויות. אם אני כועס עליו, והוא מפחד ממני, הוא יגיד את זה בצורה ישירה. הוא ישקף לי. ויגרום לי לרצות להשתפר. בשבילו, ובשביל שאר הילדים שלי".
תכף, ככה על הדרך, יתברר שהילד שבזכותו הכל התחיל פרש מעסקי הכדורגל. בר עכשיו במקום אחר בחיים. הוא בקטע של לתופף. משאיר את אבא עם החלומות שלו. למשל, להקים ליגה אמיתית לנערים שכאן. "בר מתופף מדהים, ובזה הוא לא מפסיד אף פעם. ואני חשבתי שאני יודע בשבילו", אומר איתמר ושורק לסיום. ואז מוסיף משהו שנשמע קצת מוזר: "הם מקבלים אותי כמו שאני, זה לא שאני מקבל אותם. אני יכול לעשות טעויות. ולא להגיד מילים נכונות. ולא לתפקד טוב בלחץ. והם יכילו אותי". זה מסוג האמירות שנשארות איתך אחר כך.
המשמעות של גול
כמה ימים קודם. המאמן חיים לנציאנו קורא לכדורגלנים שלו "ילדי האלוהים". הם סביבו עכשיו. על פיסת דשא בבאר-יעקב, שבעה על עשרה מטרים אולי. בין שני שערי פלסטיק אדומים קטנים. מעליהם שמי צמר כבשים בתכלת.
אני לא יודע למה הוא קורא להם ככה. לילדים שכאן יש הורים בשר ודם, כאלה שמשלמים על הגן המיוחד שלהם. ובכלל, אלוהים בכדורגל זה למראדונה וכאלה. ואילו ילדי האלוהים שפה עומדים בטור קצת מבולגן ולפעמים אין להם סבלנות לעמוד בטור בכלל. קורה גם שכמה מהם, לא כולם, נשכבים על הדשא. או שאולי בועטים כדור כזה חלש, שלא צפוי למילים טובות בעולם שמחוץ לכאן.
בכל מקרה, יש עכשיו משחק. גן יהלום נגד גן טופז. שניהם משתייכים ל"פרח", רשת חינוך מיוחד לילדים על הספקטרום האוטיסטי. "האימונים", מסביר מנכ"ל הרשת, משה שטיין, "מאפשרים לילדים לרכוש מיומנויות של קשר עין, תקשורת בין-אישית בקבוצה, תחושות הישגיות וחתירה לניצחון".
"זה שלי", מצביעה לימור אברמוב על אחד עם מבט שובב. בן חמש וחצי, רזה, חליפת אדידס. בגיל שנה ושמונה חודשים אובחן על הרצף. "לא הצביע על דברים, לא יצר קשר עין, שיחק לבד", מתארת לימור, "עד גיל שנתיים וחצי לא דיבר. עכשיו כל יום מילה חדשה. לפעמים בא עם מילה באנגלית".
אתמול רונאל הפריע בהצגה של מיקי כוכבת הילדים. אמא השתדלה שיהיה לו כיף, אבל משהו הטריד אותו. הוא השתולל עד שהיו חייבים לצאת. זה קורה לפעמים, היא אומרת. ובכלל, לא רק לילדים על הספקטרום. אבל עכשיו יש רגע שמחפה, ובגדול. רונאל מתנשף, בועט, על מאה אחוז אושר. ולימור מהצד גאה בו, ומספרת שהוא ילד מרגש. לא שאין לרונאל עכשיו עניינים. "תשמרי לי", הוא רץ, מביא לאמא את המשקפיים. "תקפלי לי שרוולים", הוא רץ. "אמא אני עייף", רץ. מבקש לשתות, רץ.
בינתיים במשחק איזו ערבוביית ילדים. ההוא דוחק לפה, ההיא לשם, איכשהו מתגלגל לאחת-אפס. הגננות והאמהות מריעות לשוערת שספגה. יצא לי להיות במשחקים שרדפו אחרי שוער שקיבל גול. הן רואות דברים שמישהו מבחוץ לא רואה. "אני יכולה לענות לך שעתיים על המשמעות של גול כזה", אומרת שרון ארבל, מדריכה של מנתחות התנהגות ברשת פרח, "זה עוד כלי שילד קיבל. בלהשתייך לקבוצה, בלהבין נורמות חברתיות, בלהרגיש חלק ממשהו".
"ראית את שורת הילדים שעמדה פה?", היא נזכרת בתרגיל הבעיטות לשער, "כל פעם מחדש אנחנו מתרגשות מזה. ולא מוותרים על אף ילד. אם אחד לא מבין את ההוראות, הוא יעזור להביא כדורים. אחר שמוצף ופחות מבין מה קורה, יקבל מטרה לקחת כדור מהמאמן ולהחזיק ביד. בשבילו זה שילוב. ויש כמה שהם לא מילוליים, שצריכים את המישהו שייתן להם יד. היה אחד, הסייעת איתו, שבעט והבקיע גול. לילד הזה – זה דבר נורא גדול".
לפני שהתחיל האימון היה רגע מרגש. מנתחת ההתנהגות רחלי רלב"ג עשתה לילדים הכנה, ובעזרת לוח תמונות עברה על החוקים. לבעוט, לא לגעת ביד, כאלה. והקטנים, שלא יודעים לזייף רגשות, אין להם אופציה כזו בסיסטם, דפקו ספרינט של התלהבות אל המאמנים, חיים לנציאנו ורועי אליהו. ואז, כשהסתיים האימון, אחד הילדים נתן חיבוק ארוך לרועי. "שווה לי הכל", סיכם רועי במשפט, "באנו באימון הראשון, התאהבנו, וזהו". ואחריו הוסיף לנציאנו שלמרות שלא תמיד הם עונים לו, בילדים האלה יש אור מיוחד. "העיניים שנפתחות כשהם מסתכלים עליך והדרך שהם באים ונוגעים בך, אתה מרגיש שאלוהים זימן לך אותם".
לא בטוח שהקטנים מבינים ששני המאמנים שלהם באים בהתנדבות. כאילו, סתם, מהלב. אבל הם מרגישים. בטח מרגישים. ובכלל, כשנמצאים כאן, על הדשא בבאר-יעקב, לא הכל אפשר לראות בעיניים. למשל שבכדורגל של ילדי האלוהים יש רק ניצחונות.
רגע שנתקע בראש
אני נזכר במשהו. כשביקרנו במעלות-תרשיחא, היה איזה ילד שהתנדב לעמוד בשער. שאלו מי רוצה, והוא טראח, קפץ. גיא סלמה, מנהל מרחב בעמותת "שער שוויון", וגם שוער מקצועי, ניגש אל הילד לתת עצות. משוער אל שוער. לפרוש ידיים, להתמקד בכדור, כאלה. הילד הקשיב, מרוכז. אבל לא סגור כמה העצות עזרו. כי דקה אחר כך, איך שהמאמן שרק, כדורים מכל הכיוונים עפו פנימה. ימין, שמאל, באמצע. כל מה שנבעט – נכנס. אצטרובלים שנשרו מהעצים ליד נכנסו. אם שולמית, מנהלת בית הספר שישבה על המדרגות והסתכלה, הייתה בועטת, זה היה מתלבש לחיבור. כולם שם הסתובבו מלכי שערים.
והיה את השוער. עם שיער קצר כזה, שעמד שם עם עצמו. כאילו שלם. ורגוע. ואז כשחזרנו מהצפון, באוטו, ג'רסי נזכר בקטע הזה. זה היה רגע שנתקע בראש. "ראית את הילד ההוא? מדהים", דיבר ג'רסי עם עיניים תקועות בשמשה, "שוער זה דמות. תפקיד מיוחד. והילד הזה, גם אם כל החיים אמרו לו צרכים מיוחדים, אתה לא יכול, הוא מרגיש שהוא כן. הוא יכול להיות אפילו שוער. ואז שואלים מי רוצה להיות שוער, הוא אומר אני. ולא אכפת לו שהוא לא יודע לעצור כדורים. אתה מבין איזו גדולה זו? באיזה מקום הילד הזה? זו תחושת מסוגלות.
"ואת הילד הזה, שכיף לו שכולם מסתכלים עליו בשער, אולי היינו מפספסים אם לא היה פה הכדורגל. אז זו עוד הצלחה קטנה. החיים זה אוסף הצלחות קטנות". ואז, כשיסיים, אני אזכר בנסיך הקטן ממעלות עם נעלי הכדורגל המצוחצחות. ובירח שחייך מעליו. ובשיא ההקפצות שקבע היום. ארבע. הוא צודק ג'רסי, החיים זה אוסף של הצלחות קטנות.
