על כיסא גלגלים, עם נשק וכומתה לראשו, לוחם גולני יוחאי בדלוב (21), שנפצע אנוש בקרב בשכונת שג'אעייה בעזה, יצר מדבקת לוגו המייצגת את נכי צה"ל. "הלוחמים שנפצעו מתלהבים ממנה מאוד. הם מרגישים שיש להם ייצוג ראוי, שהם יכולים לראות את עצמם בלוגו", הוא משתף בהתרגשות.
יוחאי, בוגר ישיבת ההסדר בירוחם, התגייס כלוחם לחטיבת גולני. ב-7 באוקטובר הוקפץ לעוטף עזה עם חבריו לגדוד 13. "זה היה מפחיד, אבל יצאנו עם תחושת שליחות עצומה. רצינו להילחם לזכר האחים שלנו שנפלו, לנקום את דמם ולהשיב את הכבוד שלנו כעם", הוא מספר.
במשך חודשיים לחם ברצועת עזה, יצא לקורס מ"כים, ושב לרצועה כמפקד. "הרגשתי מאוד משמעותי, ידעתי שכל החלטה שאני מקבל היא כבדת משקל", הוא משתף. "הצוות הפיקודי והלוחמים שהיו לצידי הם מהאיכותיים בצה"ל, ויש לי גאוות יחידה אדירה. במקום שנרגיש שחיקה ושהמוטיבציה שלנו תיפגע לאורך הלחימה הממושכת - רק התחזקנו והשתפרנו".
"חשבו שאני מת"
בחודש יוני עבר יוחאי לתמרן בשג'אעייה, אותה גזרה בה נפלו מפקד הגדוד שלו, סא"ל תומר גרינברג ז"ל ומפקד הפלוגה שלו, רס"ן רועי מלדסי ז"ל. "תומר ורועי היו דמויות מופת והערצה עבורי, מפקדים דגולים", הוא אומר בכאב.
ב-28 ביוני נפצע במהלך קרב. "ספגתי תשעה כדורים מחוליית מחבלים שהסתתרו בבניין סמוך. חמישה מהכדורים חדרו לגוף, ארבעה נעצרו. אחד מהכדורים פגע בנשק, שניים פגעו באפוד הקרמי ואחד ברימון", הוא משחזר. "בעקבות התקרית בה נהרג רס"ן אלירז פרץ ז"ל, רימוני צה"ל לא מתפוצצים יותר מירי - וכך ניצלו חיי. התקשרתי להודות למרים פרץ, אימו של אלירז, והיא התרגשה מאוד".
את רגע הפציעה הוא זוכר היטב: "הרגשתי דקירה חזקה ברגליים והלם טוטאלי בכל הגוף. לוחם שהיה לצידי צעק שאני מת, כולם התפנו מהקומה וכמעט נותרתי מאחור בגלל שחשבו שאני גופה. רק בנמר פינוי פתחתי עיניים, ונתנו לי מנות דם. הליך הפינוי שלי היה מלא בניסים - בזכותם אני כאן היום".
מאבק כפול
במחלקת השיקום בשיבא, יוחאי, שמתמודד עם פגיעה בעמוד השדרה, נע בין טיפול לטיפול בנחישות שקטה. לפני כחודש, בעיצומו של מסע השיקום המאתגר, נאלץ להתמודד עם מכה נוספת - אחיו בניה נהרג בתאונה במהלך טיול בהר ארבל. "בניה ליווה אותי בתהליך השיקום ודאג לי בלי הפסקה, אני מתגעגע אליו והוא חסר לי מאוד", הוא אומר בכאב.
למרות האובדן הכבד, יוחאי בחר לתרגם את חווייתו האישית ליצירה משמעותית: יחד עם אחיו בועז ובת דודתו אפרת, הוא יצר באמצעות בינה מלאכותית דמות של לוחם על כיסא גלגלים, אוחז בנשק עם כומתה לראשו - תמונת ראי של מציאות חייו החדשה.
המדבקה, שהודפסה כבר ב-1,100 עותקים, מצאה את דרכה למסדרונות בתי החולים, למחלקות השיקום ואף הגיעה למשכן הנשיא. "המדבקה הזו היא סמל זמני", הוא אומר. "אני וכל יתר הפצועים מקווים להיפרד בקרוב מכיסא הגלגלים ולשמור אותה רק כזיכרון".
רגע לפני שהריאיון מסתיים והוא פונה לטיפול הבא, הוא מבקש להוסיף בקשה אחת אחרונה: שהציבור יתפלל לרפואתו השלמה של יוחאי יהודה בן סיגל חוה.
