"כשההורים שלי התגרשו הייתי בת עשר ובתחילת שנות ה-2000 זה לא היה נפוץ, ובטח לא בחברה הדרוזית", משתפת מייס נאטור (33), דרוזית, ילידת דאלית אל-כרמל, המתגוררת בעיספיא. "זה התבטא בזה שאני עברתי אחת לשנתיים ביה"ס, בגלל שהתלמידים תמיד אמרו לי מילים לא יפות, מאוד ניצלו את זה כקלף נגדי".
"מכל הבחינות היה לי קשה בביה"ס. לא השארתי להורים הרבה ברירה, הם הבינו שאני לא יכולה להיות במקום שהיינו בו. הפתרון היה פשוט כל שנתיים לעבור. זכורות לי ישיבות, אצל המנהל ומנסים לדבר, זוכרת שזה היה לא יעיל. זה החזיק לכמה חודשים והייתי עוברת שוב. זה היה פתרון קל 'אני לביה"ס לא חוזרת'. הייתי קמה בבאסה כל בוקר. נגיד כשהייתי אומרת שאני רוצה להיות שחקנית היו מרימים גבה וצוחקים עליי". אבל מי שצחקה אחרונה היא דווקא נאטור, שהגשימה את חלומה וכיום היא שחקנית יוצרת בתיאטרון, וקולנוע, כותבת ומביימת ("פאודה" עונה 3, "נעלמים") .
בזמן משבר הקורונה החליטה נאטור להתחיל לעבוד גם במרכז "מצמיחים" - יחד עם בני נוער ואנשי חינוך ערבים ויהודים, במטרה לייצר מציאות מתקנת וטובה יותר לילדים אחרים.
"אני עובדת שם שנתיים ומנחה קבוצות בכיתות ד-י"ב, גם בחברה הערבית וגם בחברה היהודית, מנחה את התלמידים ומעבירה השתלמויות למורים בנושא הפחתת אלימות והעלאת תחושת שייכות בכיתות", היא מסבירה.
"הגעתי לשם כי חיפשתי משרה שקשורה בהנחיה קבוצות, להוסיף לעצמי למקצוע כשחקנית, ראיתי פוסט בפייסבוק, שמיועד להורים 'אתם שמים לב שלילדים קשה שהם חוזרים מביה"ס'. זה נגע בי. הגעתי ליום מיונים להבין קצת איך זה עובד והתאהבתי בהם. יצא שהתקבלתי גם למקום עבודה אחר אבל החלטתי לוותר עליו ולעבוד עם מצמיחים, הרגשתי את זה בגלל המקום האישי שלי - ילדה שאף פעם לא היה לה טוב בביה"ס ולא הרגישה בנוח".
מרכז מצמיחים להפחתת אלימות בבתי הספר (מלכ"ר) הוקם ב-2004 במטרה להפחית סבל וכאב של ילדים ולהפוך את הכיתות בישראל למקום בטוח ונעים יותר. המרכז פועל במודל המתבסס על עבודת שטח עם עשרות אלפי ילדים ומורים וכן על ידע מחקרי ומקצועי של חוקרים וארגונים שונים בעולם ומעביר השתלמויות והכשרות לאנשי חינוך – פרחי הוראה, מורות, יועצות ומנהלות במערכת החינוך ובאקדמיה, כדי לציידם בכלים אפקטיביים להתמודדות עם אלימות ולקידום אקלים חברתי מצמיח.
המרכז גם מקיים מדי שנה אלפי סדנאות התערבות במסגרות כיתתיות שבמקביל לעבודה הישירה מול התלמידים, מהוות הכשרת שטח ייחודית עבור מחנכי הכיתה. מנחי מצמיחים פועלים בבתי ספר בכל הארץ ובכלל המגזרים (ממלכתי, ממלכתי-דתי, חרדי, ערבי, נוער בסיכון).
5 צפייה בגלריה
"אומרים שיש אלימות בחברה בערבית – לצערי רואה לא פחות אלימות גם אצל היהודים".
(צילום: shutterstock)
נאטור מספרת על השליחות בחשיפת הסיפור האישי שלה כדי להביא לשינוי חברתי. לאחר שנדחתה עשרות פעמים וחוותה ניכור חברתי במשך שנים רבות החליטה מייס לעבוד עם בני נוער ולסגור מעגל.
כשהייתה בת עשר הוריה התגרשו, מאורע שנתפס כנדיר וחריג בחברה הערבית. היא חטפה הצקות והעלבות חוזרות ונשנות מהילדים בבית הספר, ועברה יותר משבעה בתי ספר בכל פעם שדחו אותה חברתית.
"עד היום זה מורכב, הורים גרושים במגזר", היא מודה. "בכיתה אתה נמצא במקום שכולם מכירים את כולם, ילדים שומעים את מה שההורים מדברים.. וזה עובר לילד. הילד שלי גם בן להורים גרושים, וזה לצערי משהו שאני פוגשת גם היום. זה לא השתנה הרבה".
נאטור משתפת ביכולת של ילדים לפגוע בדיוק מנקודת התורפה של ילד פגיע. "ילדים, יודעים לקחת קלף של משהו רע שקורה בחיים, חולשה, ולהשתמש בזה נגדך", היא ממחישה. "לא מזמן היה לי מקרה בכיתה שהעברתי בה סדנה. יום ראשון, יושבים במעגל, התחלנו לדבר ופתאום איזה ילד עושה קולות של סירנה... ילדה אחרת התחילה לבכות ויצאה החוצה. לא הבנתי למה וכששאלתי מסתבר שעצרו את אבא שלה, כי היה מואשם במשהו. למחרת בבוקר, כולם ידעו ,ידעו מאוד", משחזרת נאטור.
"אנחנו ב'מצמיחים' לא מכוונים אצבע מאשימה. אנחנו מדברים על זה, ואני אומרת להם תחשבו רגע אם ילד מרגיש לא טוב וילדים אחרים פוגעים בו, ניסיתי לגרום להם להבין שיש יותר מה להפסיד. אמנם מי שמפריע מרוויח צחוקים, מעמד חברתי, מעכב את השיעור, מגניב, אבל הוא גם מפסיד כבוד ואמון, לא יסמכו עליו והגלגל מסתובב. אני מרגישה שזה עושה להם משהו, אני לא עוברת נושא אם אם זה לא מועבר, יכולה לבזבז על זה יום שלם, לחפש את המשחק הספציפי שיכול לכוון לנושא הזה", היא משתפת.
"יש לנו מאגר גדול מאוד, מכוונים מטרה לסיטואציות למשל 'כמה אני חושב שאני מסוגל, לעומת כמה אני באמת מסוגל', אנחנו עושים תרגילים, משחקים, ולפי ההתנגבות מציפים התנהגות חברתיות", נאטור מדגימה.
"יש למשל משחק אימון בו אני שואלת ילדים 'כמה פעמים אתה חושב שאתה יכול לקפוץ על רגל אחת בחצי דקה?' אחד אומר 30, 40, 70 וכן הלאה, ואז אני נותנת להם חצי דקה שיקפצו על רגל אחת, תמיד זה יוצא שהם עושים כפול ממה שחשבו שהם יכולים. אחרי שהם רואים ולא מאמינים איך עשו כ"כ הרבה, הם בהלם מהפער של מה שאני מצפה מעצמי, מול מה באמת אני יכול לעשות. אני בעצם את באה למספר מפגשים, המחנכת של התלמידים יושבת יחד איתנו בכיתה כדי שתדע להשתמש גם היא בכלים האלו, ואני ממשיכה הלאה".
5 צפייה בגלריה
"ילדים, יודעים לקחת קלף של משהו רע שקורה בחיים, חולשה, ולהשתמש בזה נגדך"
(צילום: shutterstock)
"הלוואי והיה את זה בתקופתי"
את רואה שינויים משמעותיים בזמן הקצר שאת עושה?
"אני לגמרי רואה שינוי ביום אחד, לפעמים בשלושה ימים, רואה ניצחונות קטנים. ילד שביום הראשון שתק ולא דיבר ופתאום מתחיל להביע, לדבר או שכותב לי משהו באופן אישי על פתק.
זה סדנת גיבוש וגם רגע לצאת החוצה, 'זום אאוט' ולהסתכל על הכיתה מהצד, איך אני מתנהג, לראות ילדים שלא רואים אותם, כמו סוג של מנטורינג ואימון אישי, פה זה קורה ברמה שזה נוגע בכולם.
המנחה שמגיע יודע להתאים את זה לכל גיל, אנחנו מקבלים תגובות מהורים. הורים שלחו למשל שהילדה שלהם חזרה הביתה, ואמרה שהיה שיח סוער בכיתה ודיברו והיא חזרה מאוד נרגשת וסוף סוף הצליחה להביע מה מרגישה. ילדה בשוליים.
אנחנו באים לכיתה והם שלושה ימים רצופים איתנו. המחנכת יושבת בצד, יושבת ורואה את התכנים, רואה מה אני עושה, התלמידים משתתפים דברים. בסוף כל יום יש מפגש עם המורה, מדברים על מה היה, היא רואה את השיטה, עובדת על הכיתה שלה, על הילד הזה, הילדה הזאת.. היא לא שומעת את זה ככלי, בתאוריה, אלא רואה נקודתית את הכיתה שלה. בגלל זה אנחנו מבקשים שהם יהיו נוכחים כדי שיבינו את הפרקטיקה ואיך לעשות את זה באמת וגם שישמחו ליישם. כי זו לא רק סדנה שתיעלם, אנחנו רוצים שהם ימשיכו עם זה כל השנה ויהיה לזה ערך.
אני תמיד אומרת את זה לילדים שמתקשים 'הלוואי והיה את זה בתקופתי, ולי הייתה סדנה כשהייתי בת עשר שהייתה יכולה להיות ולהסביר, ואיך להתנהג איתי נכון. ילדה שבורה שקשה לה, זה היה עושה לי להרגיש לגמרי טוב. להרגיש שייכות למקום אחד.
בפועל אצלי, אין לי רצף של הילדות. גרתי בדאלית אל כרמל, בחיפה, ביארכה, כל המעברים האלו גרמו לזה שלא היו לי חברים באמת, בגלל כל המעברים היום בדיעבד אני לא כ"כ זוכרת. אולי זאת הדחקה, לא הייתי מספיק זמן בשביל להכיר. אם היום כבת 33, אני מנסה לחשוב אחורה הרוב שאני זוכרת זה חוויות לא טובות, אין לי חוויה של טיול, משהו חברתי. אין לי זכרונות טובים, זה מה שהייתי הכי רוצה לשנות ב'מצמיחים'. מה שזוכרים בסוף מביה"ס זה לא המתמטיקה שיש כל יום, לא המדעים, מה שזוכרים זה את המעשה הטוב שילד עשה עבורכם. כשלא הגעתם לביה"ס. אני מסבירה כמה חשוב שמישהו יתקשר, יתעניין, יראה את האחר. מדברת על האפשרות להתקשר לילד ולהגיד לו "אתה חשוב, ואיך אתה מרגיש?", וכמה זה טוב יותר מאשר ילד שנעלם לשבועיים, חזר ואף אחד לא שם לב.
"זאת שליחות שלי, אם אני יכולה בכל כיתה בכל סדנה שאני באה, לגרום לילד שהוא ביישן, שקט, פשוט לשמוע מהכיתה שהוא רצוי, נאהב, שיש לו מקום, שהוא שייך והוא ימשיך את השנה במחשבה שיש לו מקום. זה השינוי הכי גדול בעיניי".
"אנחנו 60 מנחים, יהודים, ערבים, צפון מרכז, מעורבבים, אנחנו המון, ואני פשוט רואה אותם בתור צוות עבודה שלא יכולתי לחלום במקום אחר".
התלמידים יודעים שאת גם שחקנית? מגיבים לכך שעומדת מולם "מפורסמת"?
"התלמידים מאוד מתלהבים שאני שחקנית, מתלהבים שהייתי ב'נעלמים'. הייתה לי סצנה אחת בה הייתי אמא של הגיבור, ילדים נטרפים מזה ששחקתי שם. גם ב'פאודה', ובפרסומות. אני כמובן בוחרת להגיד, תלוי סיטואציה שזה יכול לגייס אותם אליי, אני משתמשת בזה שגם לא יראה כאילו אני מתנשאת ובאה כמו חייזר 'מפורסם', אני לא רוצה לצאת מתנשאת.
זה תלוי כיתה, אם אני רואה שזה מאוד מסיח את הדעת, ולא מרוכזים אני לא אעשה את זה ואוסיף. לפני שלושה חודשים הייתה לי סדנה בנצרת, אחד הילדים בכיתה ז', ילד בן 13, לא אמר מילה שלושה ימים ולא דיבר, הוא היה רק מחפש לצאת, ולא שיתף פעולה. אז החלטתי שאני עושה איתו תהליך אחר, ורוצה בהפסקות לדבר איתו באופן אישי, דיברנו והוא אמר לי שלא נוח לו. לא הצקתי, אמרתי 'גם לי לא נוח, אני מתביישת. אני שחקנית תופסת אומץ ומופיעה, גם לי קשה ', והוא היה בהלם 'מה גם לשחקנים קשה? גם למורה? הראיתי לו שיש קושי גם למורה ולכל אחד.
אמרתי לו אח"כ שאני מופיעה והוא התעניין, אז הזמנתי אותו להצגה ראשונה שעשיתי, אמרתי ש'אני מקווה שאני אצליח, לא יודעת', באותו ערב הוא הגיע, הוא אשכרה בא ברגל, זה היה כ"כ משמעותי שהוא בא, ישב והקשיב. ראיתי בעיניים שהוא מהופנט, מסתכל, רציתי כמעט לבכות, הוא רצה לקחת דוגמא איך לתפוס אומץ, רצה לראות איך אני מול קהל, איך אני מתגברת. הייתי לו כמו השראה. ביקשתי מהמורה שתפרגן לו למחרת מול הכיתה, ראיתי שהוא לא מצליח כי קשה לו חברתית".
"אנחנו חיים בעידן שלא יודע להקשיב"
איך ההורים שלך היום?
"כל אחד בנפרד, עדיין מאוד קשה. לא נפגשים, לא בקשר, אני כל הזמן חושבת איך לא לעשות את זה לבן שלי, הוא היה בן שנתיים כשאני התגרשתי".
למה זה כזה טאבו עדיין בחברה הדרוזית?
"לא גרים יחד לפני שמתחתנים, הכל יפה וקסום ואז כשעוברים לגור יחד מתחילים הקשיים. עדיין לא פרצנו את זה שכל אחד יעשה מה שטוב לו, בלי לחצים ובלי 'שלום בית', או 'בשביל הילדים', הילדים יהיו מאושרים אם אני אהיה מאושרת. אם הם יהיו במקום שלא טוב בו לא יהיה להם טוב. אנשים עדיין חיים במה אחרים יגידו והחלטתי לא לתת לזה מקום בסיפור שלי".
"המנחים בדר"כ לא מדברים על עצמם. אבל זה מרתק אותם לראות שאני לא חוששת לשתף שהייתי ילדה שונה, גם במראה חיצוני, לשתף איך זה לגדול כילדה להורים גרושים, אני מאוד מאמינה בשיטה הזאת".
"מעבר לגירושים קיימות עוד מורכבויות בחברה הדרוזית ולא רק, לדוגמא הומואים ולסביות, זה עדיין לא מתקבל, כל פעם אנחנו שומעים עוד סיפור על ילד ילדה שיצאו, ברחו מהכפר, אתה לא תראה הומו או לסבית בכפר שיש להם חיים נורמטיביים. זה יכול לסכן חיים. זה טאבו שנמצא בחברה הדרוזית, לא משנה מי הוא ומה הוא, אני בטוחה שבכיתות שמזהים ילד שהוא עם נטיות מיניות לא במיינסטרים, ילד יכול לחטוף על זה, כל מה ששונה הוא מפחיד".
"ילדים יכולים להיות אלימים לכל מי ששונה, נגיד שיש ילדה בקבוצה שמראה שמקבלים בה את האחר והכל טוב, היא עיוורת, אבל אני רואה את גלגולי העיניים מאחורי הגב שלה. יש לנו דרך ארוכה עד שנוכל לומר שילדים מקבלים את האחר. שלא נדבר על כיתות שיש בהם מוסלמים ונוצרים. ששם יש את מורכבות הדתות, יש כ"כ הרבה מורכבויות. למשל קונפליקט בנים בנות מעורבבים, בן לא יושב ליד בת, חצי חצי במעגל, אם נגיד 'בוקר טוב', יחשבו שאנחנו מאוהבים. זה קורה לא רק בחברה הערבית גם בבתי ספר יהודיים וערביים. המורכבות נמצאת בכל מקום, וגם האלימות, אומרים שיש אלימות בחברה הערבית – לצערי רואה לא פחות אלימות גם אצל היהודים".
על מה את עובדת בימים אלה בנוסף למצמיחים?
"התחלתי לפתוח משהו עצמאי, עמותה יחד עם אנשי תיאטרון וחינוך, 'מענא' - מרכז להדרכה ותיאטרון, פועלים לקדם כלים של תיאטרון בחינוך בחברה הערבית ובכלל. בימים אלו אני עובדת על הפקה חדשה שביימתי 'הנסיכה שלבשה שקית נייר', הצגה נוספת שסיימתי לכתוב ומתחילה לביים היא 'על מקשוף', כלומר - 'הכל חשוף' בנושא בריונות ברשת".
איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?
"הייתי רוצה להיות במקום שיודע להקשיב יותר. אנחנו חיים בעידן שלא יודע להקשיב. מרוכזים בעצמנו. איבדנו את היכולת להיות קשובים, אני כן מקשיבה וזאת רוב העבודה. הייתי רוצה להגדיל את זה. אני מגלה שם את הקסם בלהיות קשובה. מקווה שאנשים ילמדו לדבר את השפה של 'מצמיחים' אני באמת אומרת שזה יכול לשנות, אם נלמד לראות את האחר, להביע אמפתיה, אכפתיות, כל העולם ייראה הרבה יותר טוב".
