הכתבה מודגשת בצבע צהוב במטרה להקל על אנשים עם לקויי ראייה בקריאתה.
"העולם נעצר בעיוורון שלי ולא מצליח לראות מעבר", משתפת אוראל עפרי (30) ומתארת את ההתמודדות היומיומית שלה כצעירה עם לקות ראייה בישראל: "קורה לפעמים שאני ממתינה בתחנה והאוטובוס שאני מחכה לו חולף על פניי ולא עוצר בכלל. שנהג המונית שהזמנתי רואה שאני עם כלב נחייה ובורח לי, או שהמלצר במסעדה פונה אל בעלי ושואל 'מה היא רוצה לאכול?', כאילו העיוורון מעיד על בעיית הבנה או תקשורת כלשהי אצלי".
עפרי נולדה עם רטיניטיס פיגמנטוזה - מחלה גנטית שפוגעת ברשתית, וגורמת לתאים שבה למות מבלי שהגוף מצליח לחדש אותם. המחלה גורמת לצמצום בשדה הראייה ולטשטוש הראייה, שעם השנים הולכת ומתדרדרת. "מה שאני כן מצליחה לראות הוא לא כל כך חד", היא מתארת, ובכל זאת, מגיל צעיר למדה עפרי במסגרות רגילות, עשתה שירות לאומי, התחתנה, והיום היא כבר אמא לשניים ובעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד.
למרות שהיא היחידה במשפחתה שמתמודדת עם המחלה, הוריה מעולם לא גרמו לה להרגיש שונה או מיוחדת. "לא הייתי חריגה בנוף, ולא הקלו או ריחמו עליי", היא מספרת. במקום זה, הם דאגו להעצים ולחזק אותה כמה שיותר, בתחום הלימודי וגם החברתי.
במסגרת עבודתה כמדריכה ב"דיאלוג בחשיכה" במוזיאון הילדים הישראלי בחולון, מנסה עפרי להכניס את המבקרים לעולם שלה, לספק להם הצצה לחייה ולאפשר להם להבין טוב יותר עם מה היא, ולמעלה מ-27 אלף ישראלים אחרים שמוגדרים כעיוורים, מתמודדים. "ייתכן שתתרגשו, או שתרחמו, או שתפחדו, אבל רובכם תיהנו מהסיור", היא מתחייבת.
"מכל עבר נשמע תמיד לחשושים ונקבל רחמים, וכך לעולם לא נוכל להרגיש עצמאיים וחופשיים, כשהחברה כל כך סטריאוטיפית".
צפו בריאיון באולפן ynet עם אידן אור גיא שמספר על חשיבות הבליינד דיי - יום ההזדהות עם עיוורים ולקויי ראייה בישראל שמצויין מדי 6/6:
"כלקוית ראייה מלידה, אני חייבת לציין שקשה לי עם המילה 'הזדהות', כי הנקודה היא שאתם לא יכולים להזדהות איתנו, ולמעשה גם לא צריכים", מסבירה עפרי.
"אף-אחד לא יכול להזדהות איתי כשאני הולכת לחנות בגדים, כי אני אמנם לא רואה, אך בהחלט רוצה להיראות, וכמה שיותר טוב", היא מודה, "וכשאגיע לקופה לשלם אחרי שהצגתי בפני המוכרת את ה'פטור מתור', מיד כולם יצעקו שזה לא הוגן ולא בסדר. ולכי תסבירי להם", היא משחזרת ומבקשת שבפעם הבאה שנראה אדם עם עיוורון נסתכל קודם כול על האדם ורק אחר כך, אם בכלל, נתייחס לעיוורון שלו.
"אנחנו מודעים לקושי, שהוא רק שלנו, ועם זאת אנחנו לא נותנים לעיוורון להפריע לנו לחיות חיים מלאים. המגבלה האמיתית שלנו היא החברה – מכל עבר נשמע תמיד לחשושים ונקבל רחמים, וכך לעולם לא נוכל להרגיש עצמאיים וחופשיים, כשהחברה כל כך סטריאוטיפית".
לטענתה הסיכוי להתחיל שיחה עם עיוור פלוני הוא אפסי, וכזה גם הסיכוי שלו להתקבל למקום עבודה. "בשונה ממה שרבים חושבים, העיוור לא רואה חושך. הוא פשוט לא רואה. כלום", היא מנסה להדגים ומבקשת מכל מי שלא מצליח להבין את התחושה, להוציא את היד שלו מהחלון ולבדוק מה הוא מצליח לראות בעזרתה.
במהלך הסיור בהדרכתה חולפים המבקרים בין שבעה אזורים שונים, המוכרים לכולנו מחיי היומיום, אך הפעם חווים אותם בחושך מוחלט. בסוף הסיור המדריכה והקבוצה מנהלים שיחה כנה הכוללת שיתוף במחשבות ובחוויות, מענה לשאלות, גם אישיות, ויצירת חיבור ומודעות.
צפו בסרטון שמציג את סיור "דיאלוג בחשיכה":
"השינוי מתחיל בכל אחד ואחת מכם", מדגישה עפרי ומבקשת שנקבל את האנשים עם מוגבלות כפי שהם. "תהיו שם במטרה לעזור לנו, ויחד נהפוך את החברה שלנו לחברה ערה ומודעת, שרואה את השני באופן שווה. חברה שאכפת לה מכל אחד", היא מסכמת.
"אנחנו מקוטלגים כאנשים עם מוגבלות"
עיוורון מוגדר למעשה כמצב של היעדר כושר הראייה, חלקו או כולו, והסטטיסטיקה מדברת על כאלפיים מקרי עיוורון חדשים בכל שנה, במדינת ישראל לבדה. בזמן שראייה תקינה מספקת שדה ראייה של 180 מעלות, אדם מוגדר כעיוור כאשר שדה הראייה שלו נמוך מ-20 מעלות, או כשהיכולת שלו להבחין בפרטים אינה תקינה.
"יש אנשים שיש להם ראייה והם לא יודעים לראות, ואנחנו חסרי ראייה ויודעים לראות", מסביר מוחמד (מוחי) שקור (40) מיפו, מנהל הנגישות והתוכן ומנחה סדנאות במרכז "נא לגעת" ביפו, שנולד גם הוא עם רטיניטיס פיגמנטוזה. לטענתו, בזכות הלקות בראייה מפתחים העיוורים רגישות גבוהה יותר ומודעות עצמית וחברתית.
צפו בסרטון שמציג את מרכז "נא לגעת" והפעילות שבו:
"אנחנו מודעים ליכולות שלנו, אבל החברה לא נותנת לנו להביא את מלוא יכולותינו ולתרום לה, במקום להיתרם דרכה", הוא מוסיף. "אם העולם היה מתוקן הייתי מקבל הזדמנות שווה ויחס הולם, אבל כדי לקבל את היחס ההולם מהחברה מחובתי לבוא וגם לחשוף את עצמי לחברה, וזה מה שאני עושה בעבודה שלי", הוא מסביר.
בדומה לעפרי גם שקור מספר על נותני שירות, או סתם אנשים במרחב הציבורי, שפונים לחברים שאיתו בעניינים שקשורים אליו. "כאילו אנחנו חפץ או גוף שלישי ולא ראשון, 'תגיד לו, 'תשאל אותו'", הוא מדגים.
כמנהל הנגישות, דואג שקור להנגשת המקום עבור צוות העובדים ומצמצם את התלות של לקויי הראייה בחבריהם הרואים. שאיפתו היא שהנגישות תהיה כלי חברתי שכולנו נוכל ליהנות ממנו.
המוטיבציה של שקור עצמו לעולם לא נפגעה לדבריו בגלל לקות הראייה שלו, והוא תמיד משתדל לעשות את המקסימום, גם עם המינימום שקיבל. "התמזל מזלי וגדלתי בבית שנתן לי עצמאות מלאה", הוא מתאר. כילד, הראייה שלו אפשרה לו לשחק כמו כל הילדים, לחקור ולדעת, והוא לא הרגיש שהלקות מגבילה אותו. "תמיד נשענתי על המעט שיש לי", הוא מתוודה. "מי שנולד לתוך זה או חי עם זה – זה לא משפיע עליו", מסביר שקור. "אבל כשאתה מסיים את התיכון או את הלימודים האקדמיים ומתחיל לחפש עבודה – שם אתה נתקל בבעיות".
במחקר שנערך לאחרונה בישראל, נמצא כי שיעור העסקת אנשים עם עיוורון נמוך משמעותית אפילו משיעור העסקת אנשים עם מוגבלויות אחרות, והוא עומד על כ-28 אחוזים בלבד. "אנחנו מקוטלגים כאנשים עם מוגבלות", הוא מכריז וגם מבקש לתקן. "אנחנו אנשים שמתמודדים עם צרכים מיוחדים, שחיים בחברה שמגבילה אותנו מחוסר הבנה וידע". מבחינתו של שקור, המגבלה היחידה שלו כאדם עם עיוורון היא בכך שאינו מקבל הזדמנות שווה בחיי היומיום בכלל, ובשוק התעסוקה בפרט.
המוגבלות, לטענתו, אינה קשורה למה שעיניו מצליחות או לא מצליחות לראות. "לכל מכשול טכני יש פתרון טכני", הוא מסביר ועומד על כך שהטכנולוגיה המתפתחת צמצמה מאוד את התלות בזולת, העניקה לכבדי ראייה ולעיוורים חופש פעולה ועצמאות והיא מאפשרת לו להתמודד באופן שווה על כל משרה באמצעות מחשב עם תוכנה קולית, סמארטפון, טאבלט וכלים נוספים.
"אני, בדיוק כמו כל אחד אחר, יכול להיות עובד עצמאי מן המניין, אם לא טוב יותר מהאחרים", הוא מצהיר ומדגים: "יש לדוגמה מערכות הכוונה קולית שאנחנו נעזרים בהן לניווט בתוך מבנים ומקומות ציבוריים. יש תוכנות של קוראי מסך שפותחות בפנינו הזדמנות לשוויון בכל עבודה מול מחשב, ויש גם הרבה אפליקציות, תוכנות הגדלה, תוכנות הקראה וצגי ברייל", מפרט שקור.
בחיי היום-יום יש שימוש לדבריו גם ביישום לזיהוי צבעים, סריקה וקריאה של מסמכים ואפילו תיאור ויזואלי לתמונות. לשאלה איך משלמים למשל לנהג המונית בתום נסיעה עונה שקור שבעזרת יישום לזיהוי שטרות. ישנם גם יישומים אחרים כדוגמת Be My Eyes שמאפשרים לנו, הרואים טוב, לשמש באמצעותם, ולו לכמה דקות, כעיניים לכבדי הראייה.
"אל תסתכלו על האנשים עם המוגבלות דרך המוגבלות שלהם, תנו לנו את ההזדמנות כדי שנהיה חלק בלתי נפרד מהחברה. הכדור נמצא בידיים שלכם".
"למה שלא נקבל הזדמנות שווה?"
מרכז "נא לגעת", שבו שקור עובד, הוא מרכז התרבות היחיד מסוגו בארץ ובעולם, המנסה לקרב בין שני העולמות, הרואים ושאינם רואים. מה שהתחיל כתיאטרון אנסמבל עם שחקנים שמתמודדים עם תסמונת אשר (שילוב של לקות שמיעה ולקות ראייה), התפתח לבית קפה שבו נותני השירות הם חירשים או כבדי שמיעה, והמשיך גם למסעדת החושך, שבה המלצרים הם עיוורים ולקויי ראייה, ובמהלך החוויה הקולינרית חושפים את חייהם האישיים ואת ההתמודדות שלהם עם העולם.
במקום מתקיימות גם סדנאות לארגונים ולבתי ספר, שכוללות פיסול בחימר, טעימות גבינה ויין או שוקולד בחושך, סדנאות מוזיקה והצגות מונגשות לכבדי שמיעה ולחרשים, על ידי הנגשה בשפת סימנים או תמלול. "יש לנו גם תיאור ויזואלי למבקרים, שמתאר את כל מה שמתרחש על הבמה", מוסיף שקור בגאווה גדולה.
מלבד מקומות עבודה ייעודיים עבור העיוורים, נראה שאנו, כחברה, נותרנו עיוורים למצוקתם של לקויי הראייה. "ראיתי עיוורים עובדים במקום עם תקרת זכוכית שהם לא יכולים לפרוץ", מתריע שקור. "הם מקובעים למקום אחד ללא אפשרות להתקדם".
שקור מלין על כך שלא קיימת יחידה ייעודית, באופן ממוסד, שמטרתה להדריך בעלי עסקים או חברות, בנוגע לאפשרות שילוב אנשים עם מוגבלויות ולקיומן של טכנולוגיות ההנגשה השונות. "למנהלים כיום קשה לקדם אדם עם מוגבלות כי הם לא יודעים מה הצרכים שלו, הדברים האלה תלויים כמובן גם בתקציבים", הוא מסכם. "ביום הישראלי להגברת המודעות לעיוורים וללקויי ראייה, אני פונה דווקא לחברה, למשרדי הממשלה ולאנשי העסקים – אל תסתכלו על האנשים עם המוגבלות דרך המוגבלות שלהם, תנו לנו את ההזדמנות כדי שנהיה חלק בלתי נפרד מהחברה. הכדור נמצא בידיים שלכם".