7 באוקטובר, השעה 6:30 ולפתע אזעקה מחרישת אוזניים מפלחת את הדממה הנעימה של שבת בבוקר. ומיד נשמעת עוד אחת ואז עוד אחת. הערתי את בן הזוג, שלפתי במהירות את אלמוגי ממיטת התינוק שלו ושלושתנו נכנסנו לממ"ד, המשמש גם כחדר השינה של התאומות בנות השמונה שהתעוררו הישר לתוך הסיטואציה המבהילה.
4 צפייה בגלריה
שרביט-מגן עם אחיה, לירון ז"ל, בילדותם. הייתה בינינו חברות מיוחדת ואמיתית
(צילום: אוסף פרטי)
עדכוני החדשות שזרמו לנייד הבהירו שהפעם מדובר במשהו אחר, גדול ומאיים יותר. הבהלה, הפחד ובעיקר ההלם והתהיה איך לעזאזל אלפי מחבלים הצליחו לחצות את הגדר ולטבוח באלפי ישראלים, ואת חלקם גם לחטוף, ללא כל הפרעה - לא הניחו לי, וככל שנקפו השעות הם רק הלכו והתגברו. כמו ישראלים רבים אחרים, רק רציתי שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה כבר.
שבעה חודשים חלפו מאז אותה שבת ארורה, ואני עדיין לא מצליחה לתפוס את גודל האסון שפקד את מדינתנו. אסון שהכניס שבר וכאב לכל כך הרבה בתים בישראל. כאב שאותו משפחתי ואני מכירים היטב, ומקרוב מאוד.
הטראומה חזרה אחרי 24 שנה
7 באוקטובר החזיר אותי לאסון הפרטי שלי שהתרחש לפני 24 שנים. לדפיקה חורצת הגורלות על דלת ביתנו בבוקר 26 באוגוסט שהביאה עמה את הבשורה המרה שלירון, אחי הבכור ולוחם ביחידת דובדבן, נהרג במהלך קרב מול מחבלים בעיירה עסירה א-שׁמאלייה, צפונית לשכם.
באותו בוקר הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. צעקה אילמת הדהדה בנבכי נפשי, מנסה לפרוץ החוצה ללא הצלחה. במקום לצעוק, הבטתי במשפחתי - אבי התעלף, אמי תפסה פיקוד ואחי הצעיר נראה מבולבל ולא מצליח להבין עד הסוף מה מתרחש. הרגשתי כמו צופה בסרט שמציצה על האירועים מבחוץ, אבל זה לא היה סרט - זו הייתה המציאות החדשה והבלתי נסבלת שאליה משפחתי ואני נקלענו בעל כורחנו, כזו שפערה חור בליבנו ושרפה בעצמותנו מרוב כאב.
בימים שאחרי מתקפת הטרור הרצחנית, הרגשתי שהאבל והאובדן הפרטיים שלי - מתערבבים עם האבל והאובדן הלאומיים. פחדתי לחוות שוב את העצב ואת הכאב שהשתלטו עליי ביום שבו נודע לי שלירון נפל, והמשיכו ללוות אותי עוד זמן רב אחרי.
ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר, קיבלתי החלטה: להתנתק מהחדשות ומהסיפורים קורעי הלב שהחלו לזרום מכל עבר. מהר מאוד חזרתי לעבודה, ובמקביל התנדבתי בכל מקום שבו היו זקוקים לעזרה. אולם הכאב לא נעלם, להיפך - הוא התעצם והרגשתי איך הוא חודר אליי ומשתלט לי על הנשמה. נבהלתי. ברגע אחד חזרתי להיות הנערה המבוהלת שהקרקע נשמטה מתחת לרגליה ללא הכנה מוקדמת. החרדה מכך שבקרוב - אולי היום ואולי מחר - אדם קרוב שוב ייעלם מחיי - הרגישה פתאום מוחשית מתמיד.
איך השמש לא מתביישת להמשיך לזרוח?
בשנת האבל על לירון הכול מסביב התחיל להיראות לי מזויף. לא הבנתי איך אנשים ממשיכים לחיות את חייהם, בזמן שהחיים שלי נעצרו ברגע אחד ולעולם כבר לא יהיו אותו דבר. כעסתי על השמש שבלי בושה ממשיכה לזרוח מדי בוקר, בעוד אחי קבור מתחת לאדמה והוא רק בן 20.
הייתי אז תלמידה בכיתה יב', שנה משמעותית מאוד של בגרויות. שנה אחרונה לפני הגיוס לצבא. קרסתי. לא הצלחתי לשמוח ולצחוק עם החברות שלי כמו פעם, לפני שלירון נהרג. התקשיתי ללמוד וכל מה שרציתי היה להשתחרר מכל המחויבויות שלי, לעזוב את בית הספר ולחזור הביתה ולעטוף את המשפחה שלי. רציתי להיות צמודה להוריי ולאחי הקטן, לשמור עליהם כדי שהם לא ייעלמו לי כמו שלירון נעלם.
אבל ההורים שלי התעקשו. הם לא הסכימו לוותר לי או עליי, ולאט-לאט ועם הרבה תמיכה - חזרתי לשגרה של תלמידת תיכון. כששקעתי לתהומות הדכדוך, אבא ואמא הזכירו לי את האהבה והערצה ששררה ביני לבין לירון, ולא הפסיקו לומר שהם בטוחים שלירון היה רוצה לראות אותי פורחת וחיה חיים טובים וממלאים. "במותו ציווה לנו את החיים" - כמה שהמשפט הזה שגור, ככה הוא מדויק. זה גם המשפט שחרוט על המצבה של לירון, ולפיו משפחתי ואני משתדלים לחיות מאז שהוא כבר לא פה.
מאז שלירון נהרג, למדתי מה המשמעות של צער ושמחה שמתערבבים להם יחדיו. 24 שנה שלירון מלווה אותי בכל שלב בחיים שלי - הוא היה שם כשסיימתי את התיכון וגם כשהתגייסתי, ליווה אותי בקורס קצינות, כשטסתי לטיולים בחו"ל, באוניברסיטה, ואחר כך כשהתחתנתי וכשילדתי את ילדיי. לירון תמיד כאן, איתי, בשמחות ובכאב. הוא המשענת שלי מהרגע שאני פוקחת עיניים בבוקר, ועד שאני עוצמת אותן לפני השינה. הוא המלאך השומר שלי, ואני מתייעצת איתו לפני כל צעד שאני עושה.
ולמרות זאת, הוא חסר לי כל כך - הוא חסר בחגים, בשבתות וגם ביום-יום. הלוואי והוא היה כאן כדי להכיר ולשמוע על הילדים שלי, האחיינים שלו, על מקום העבודה שלי, על המחשבות ועל התחושות שלי. אם הוא היה כאן, הוא בטח היה מרים את אלמוגי על הכתפיים שלו והיה משתטה עם הילדים. החיים שלו נגדעו בגיל כל כך צעיר, ויש המון דברים שהוא לא הספיק לחוות ולעשות. יחד עם החיים שנגדעו - נגדעה גם החברות העמוקה שהייתה בינינו, כמו פריחה על עץ שנכרת לפתע, ואני כל כך מתגעגעת.
חיים בצל אובדן
לפני שמונה שנים הצטרפתי לעמותת "האחים שלנו", שהוקמה במטרה לשמש בית לקהילת האחיות והאחיות השכולים בארץ. בעמותה, שהוקמה ב-2017 על ידי שני אחים שכולים - אליסף פרץ, ששכל את שני אחיו, אוריאל ואלירז פרץ ז"ל; ונוי פרי - אחותו של סמ"ר טל יפרח ז"ל, שנהרג במבצע "צוק איתן", שותפים אחים ואחיות מכל גווני החברה הישראלית - יהודים ולא יהודים, דתיים, חילונים וחרדים, ששכלו אח או אחות ממלחמת העצמאות ועד היום.
לצד סדנאות כתיבה (באופן אישי יצאתי מהסדנה עם ספר ילדים - "סוד הכוח של איל" שמו, שכתבתי לזכרו של לירון), מפגשי זיכרון בסלון של אחים שכולים ופעילויות נוספות שנערכות לאורך כל השנה, לפני כשנתיים זכינו, האחים והאחיות השכולים שאיבדו את אחיהם במלחמות ובפעולות איבה, להכרה רשמית מצד המדינה - הרבה בזכות פעילות מתנדבי העמותה שהציפו את הנושא. סוף-סוף מקבלי ההחלטות הבינו שאנחנו לא רק הילדים של ההורים השכולים, שיש השלכות רבות ומורכבות לאובדן אח ושגם הכאב שלנו צריך להישמע ולקבל את המקום הראוי לו.
כאחות שכולה, המחשבה על האחים החדשים שהצטרפו למשפחת השכול ב-7 באוקטובר ובמלחמה - לא מרפה ממני. מי כמוני מכירה את ההתמודדות הבלתי נסבלת עם האובדן הכפול על האח או האחות שנפלו, ועל המשפחה שביום בהיר אחד חלק ממנה נלקח באכזריות, ומי יודע האם ומתי תשוב להיות כשהייתה. אני גם יודעת כמה מטלטלת ההבנה שפתאום התחלפו התפקידים, ואנחנו כאחים נדרשים להיות אחראים על ההורים האבלים, שלעיתים מתרסקים ומתקשים לקום מרוב צער.
מיד עם פרוץ המלחמה מתנדבי העמותה הקימו מעגלי שיח, ערכו פעילויות תמיכה והפוגה והכשירו אחים שכולים ותיקים, כמוני, לשמש מנטורים לאחים שהצטרפו למעגל השכול, ולהעניק להם ליווי ותמיכה כדי שלא יצעדו לבד בתוך המסע המטלטל הזה. עם הזמן הם יבינו שגם לצד האובדן אפשר להמשיך בחיים. הכאב תמיד יהיה שם, אבל לצדו יהיו גם הרבה רגעי שמחה, אושר וצחוק.
לתרומה עבור עמותת ה"אחים שלנו" למען אחים ואחיות שכולים - כנסו לאתר
