טבח 7 באוקטובר תפס את יעל קרמסקי בעיצומן של החזרות למופע "נופל מחוץ לזמן", שמבוסס על ספרו של דויד גרוסמן. "הבכורה הייתה אמורה להתקיים ב-15 בנובמבר, ואז, ב-7 באוקטובר, כולנו נפלנו מחוץ לזמן, ובגדול", היא אומרת.
"אודי, בן זוגי, הוא בן קיבוץ עין השלושה שבעוטף עזה. הוא מיהר להתקשר לאבא שלו, ואני לאחותו. הם אמרו לו, 'אנחנו בתוך הממ"ד, שומעים צעקות בערבית בחוץ'. די מהר הקשר איתם נותק, ולא הצלחנו לתפוס אותם עד לשעות אחר הצהריים. דאגנו מאוד, להם ולכל החברים שלנו. לשמחתנו המשפחה של אודי ניצלה".
למרות הבשורות המרגיעות, בשלב הזה קרמסקי ובן זוגה עוד לא יכלו לנשום לרווחה. "באותו יום נודע לנו שבני המשפחה שלנו מקיבוץ בארי - מעינה ונוח הרשקוביץ ושושנה כרסנטי, אמא של מעינה - נחטפו. הבית שלהם נשרף לגמרי. אבל כעבור מספר ימים הגופות שלהם זוהו, וגם התקווה הזאת התבדתה.
"בהמשך הגיעו הבשורות הקשות ששנינו התמוטטנו מהן", היא ממשיכה לשחזר בכאב. "גדי וראומה קדם הנפלאים, חברים טובים מאוד שלנו - גדי גדל עם אודי בבית הילדים - איבדו את בתם תמר, בעלה ג'ון, ואת הילדים - התאומות ארבל ושחר והבן עומר, בקיבוץ ניר עוז. אין סיוט גדול מזה.
"היום המשפחה של אודי היא חלק מסאגת המפונים. לא מזמן טלטלו אותם שוב מהמלון באילת בו שהו, לבניין מגורים בנתיבות. הוציאו אותם עם המטלטלים כמו שהוציאו את אבא שלי מהכפר בבלארוס במלחמת העולם השנייה. אריאל, אבא של אודי, בן ה-92, אנרכיסט במהותו, איש ששורשיו נטועים באדמת הקיבוץ ולא הסכים מעולם להתפנות מהקיבוץ, הוא איש מיוחד במינו והוא מסתכל על מה שקורה כאן בכאב לב עצום".
באותם ימים חשבת בכלל להמשיך לעבוד על ההצגה?
"חיכינו חודש כדי לעכל את מה שקורה כאן. ב-7 באוקטובר הרחבה של מוזיאון תל אביב, שבו עבדנו על ההצגה ושם היא מוצגת, הפכה להיות כיכר החטופים. הדרך מכיכר החטופים לחללי החזרות הפכה דרך אחת בשבילנו, פיזית ורגשית. המשכנו לעבוד בתוך ההלם והטראומה, על הטראומה וההלם של הורה שמאבד את הילד שלו. הדמויות במופע מייצגות כל הורה, בלי הבדל של דת גזע ומין".
8 צפייה בגלריה
אייל זוסמן ב"נופל מחוץ לזמן". "הוא אמר לי, 'יעל, אם זו לא היית את, הייתי מוותר'"
(צילום: תמי שחם)
מה אמרו השחקנים על ההחלטה?
"אייל זוסמן, שמשחק את האיש ההולך, הוא בעצמו אב שכול, שלפני שתים עשרה שנים איבד את הילד שלו מאור מסרטן, בגיל שלוש. השנה, בפעם ראשונה מאז הטרגדיה, נולד לאייל עוד ילד, אלישע. עם תחילת המלחמה אייל זינק מתל אביב עם התינוק למדבר, לצוקים, כי פחד מוות של ילד קטן ששומע אזעקה בלילה - היה בלתי אפשרי להכלה עבורו.
"לערן בוהם, שחקן נפלא, קשה נורא. לפעמים אני אומרת לו, 'ערן, אתה קרוע מבפנים, שמור על עצמך. אתה תיגמר בגלל זה'. עם אייל אני עובדת כבר שנים. הוא אמר לי, 'יעל, אם זו לא היית את, לא הייתי עושה את זה, הייתי מוותר'".
"שוחטים פרות קדושות"
כבר עשר שנים שקרמסקי, ראש המסלול למשחק באוניברסיטת תל אביב, חולמת לעשות את "נופל מחוץ לזמן". "בבחירות 2022 כשחזרתי מציריך, שם אני עובדת גם, האדמה התהפכה פה", היא מספרת. "בחרתי ברפרטואר לקבוצה שלי ל-2023, ושום דבר שבחרתי לא היה מתאים למה שקרה פה ולניסיון לחולל כאן מהפכה משפטית. הבנתי שאני חייבת לעשות סוויץ' וללכת לכיוון אחר לגמרי, ועדיין לא ידעתי למה.
"התחילו אז ההפגנות של 'אחים לנשק'. הרגשתי שאנחנו נוגעים בפצע הכי עמוק של האוכלוסייה שגידלה כאן את הילדים שלה. התחושה הייתה ששוחטים פרות קדושות, ונולד משבר אמון שמחייב את כולנו לפעול. הברית החזקה ביותר, שמסמלת את הבסיס לשותפות הגורל של אזרחי ישראל היא שירות החובה בצבא, וגם את הפרה הקדושה הזו שחטו.
"ורד איזנקוט, הבת של גדי איזנקוט, היא בוגרת מסלול משחק. היא רצתה לבוא למופע אבל כתבתי לה, 'אני לא חושבת שאת צריכה לבוא לראות את זה. יום אחד אולי, לא עכשיו'. היא מוכשרת והיא מקסימה, אבל אני לא חושבת שהיא בשלה עדיין לזה"
"יום אחד, כשחזרתי מאחת ההפגנות בתחושה של מועקה ואימה, בהיתי במדף הספרים והספר 'נופל מחוץ לזמן', שדויד גרוסמן כתב אחרי שבנו אורי נפל, כאילו יצא אליי ואמר לי: הגיע תורי! זו יצירת מופת, ולא רק בגלל הנושא שלה. אחד הספרים הכי טובים שנכתבו בשפה העברית".
מה הייתה התגובה של גרוסמן להחלטה הזאת?
"הוא אמר, 'תעשי ותשלחי לי דראפט. זה ציפור נפשי הספר הזה'. שלחתי לו ורעדתי. כשקיבלתי את המייל חזרה ממנו, שקשקתי. היה לי כל כך חשוב שיאהב את מה שעשיתי. להפתעתי הוא כתב, 'אין לי הערות. נסחפתי'. אדם צריך יותר מזה בחיים? אני לא. זה אולי הדבר הכי חשוב שקרה לי בקריירה בארץ. ואז, בדצמבר 23' הזמנו אותו ועוד מוזמנים לצפות בתוצאה ולשמוע את דעתם".
ומה גרוסמן אמר אז?
"זה לא צנוע שאני אגיד את זה, אבל הוא אמר, 'החזרת לי את הספר'".
המופע הזה מיועד גם לבני המשפחות שאיבדו את יקיריהם במלחמה?
"אני לא חושבת שמי שאיבד בן משפחה במלחמה, יבוא לראות הצגה כזאת. לדעתי, זה מעבר לכוחותיו כרגע. ורד איזנקוט, הבת של גדי איזנקוט, היא בוגרת מסלול משחק. היא רצתה לבוא למופע אבל כתבתי לה, 'אני לא חושבת שאת צריכה לבוא לראות את זה. יום אחד אולי, לא עכשיו'. היא מוכשרת בגדול והיא מקסימה, אבל אני לא חושבת שהיא בשלה עדיין לזה. צריכה לעבור שנה מינימום מהאסון כדי להתמודד עם הצפייה בהצגה הזאת.
"המצב עכשיו מאוד קשה, כל הזמן נופלים עוד ועוד חיילים והלב נקרע, מדמם. כאם, אם חלילה וחס הייתי מאבדת ילד - אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם זה. מה הייתי מרגישה? איך הייתי מסוגלת בכלל להתמודד עם הקיום?".
8 צפייה בגלריה
גרוסמן, בהפגנה בקפלן במוצ"ש האחרון. "דויד אמר לי, 'החזרת לי את הספר'"
(צילום: יובל חן)
כולנו חיים כאן לאורו של אתוס הגבורה.
"ביממה האחרונה נהרגו עוד 11 חיילים ברצועת עזה, וזה נורא ואיום. ישנה בי הערכה והוקרה עצומה לחיילים ולחיילות שמשרתים בצה"ל, וליבי דואב עם כל אחת מהמשפחות השכולות. השימוש הפוליטי באתוס הגבורה, שמשרת היטב את מדיניות הממשלה, במדינה שכל אזרחיה מחויבים לשרת בצבא - למעט האזרחים החרדים המורמים מעם - צריך להיבדק מחדש.
"הממשלה, על כל שריה, היא זו שצריכה להיות גיבורה כדי להיות ראויה לכל הגבורה הזו. לצערי, אנחנו מאד רחוקים מזה".
"דור שני לשואה במובן העמוק של המילה"
במופע הנוכחי של תיאטרון "פספורט", שיעלה מחר (25 ביוני) במוזיאון תל אביב, משתתפים שחקנים שעובדים כבר שנים עם קרמסקי: דינה בליי-שור, אליזבט וייסמן, איל זוסמן, אילן זכרוב, ערן בוהם ורונן יפרח.
"למרות שההצגה חושפת את האזורים הקשים ביותר של חיינו, אתה מסוגל להכיל את זה", אומרת קרמסקי. "הצורה, התוכן והשפה כל כך מושתתים על הארכיטקטורה של המוזיאון, על המרחבים הציבוריים. אתה הולך עם השחקנים מלוקיישן ללוקיישן, אתה לא יושב, וזה כבר מאוורר אותך בין סצנה לסצנה ומקל עליך. יש משהו טקסי בהליכה המשותפת הזאת, שמלווה את ההורים השכולים, עד לרגע שבו נפרדים מהילדים".
יעל, בת 63 ("אני דור שני לשואה במובן העמוק של המילה"), בת זוגו של הארכיטקט אודי קרמסקי ואמו של השף עידו ("ג'וז ולוז"), היא בוגרת האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שהמשיכה את לימודיה בניו-יורק. "כשחזרנו משם, פרץ אצלי משבר גדול עם המחול. הרגשתי שהגוף שלי לא רוצה להמשיך יותר לרקוד", היא משתפת. "עברתי ליצור ככוריאוגרפית, עד שהבנתי שמה שעשיתי שם היה למעשה בימוי. שפרה מילשטיין האגדית היא ששכנעה אותי ללמוד בימוי".
קרמסקי למדה לתואר שני בבימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, שם גם ביימה לראשונה. כבימאית, הקימה ב-2014 את אנסמבל "פספורט", שבו היא משלבת בימוי עם כוריאוגרפיה במפגש בין גוף לחלל. "אדם צריך פספורט כדי להרגיש אדם, ובלעדיו אין לו מה לחפש בעולם", היא אומרת.
במסגרת הצגות ה"אנסמבל" ביימה קרמסקי ועיבדה לבמה את "פספורט", שילוב של טקסטים מאת ברטולד ברכט, ולטר בנימין וגרשום שלום ועדויות פליט המלחמה ישעיהו כגן; "האזרח ק'", על פי "המשפט" של קפקא; "לאה", על פי הספר האוטוביוגרפי "והוא האור" מאת לאה גולדברג, בשילוב טקסטים מתוך יומניה; "אי שם" בהשראת הספר "להיות שם" מאת יז'י קושינסקי ו"בסימן הלוטוס", על פי ספרו של דן צלקה, בשילוב כתבים אישיים מספריו. "אני וורקהוליקית 'ביי דה בוק', עבדתי ואני עובדת בלי הפסקה, עשרים וארבע שבע", היא אומרת.
איך הבן שלך מגיב לזה?
"הבן שלי אומר, 'אמא, עשית מה שהיית צריכה לעשות - וטוב שכך. כל אחד יחיה את חייו ואת המסע שלו כמו שהוא חושב'. אנחנו בית ליברלי. הוא מפרגן לי למרות שלא הייתי הרבה בבית. הכתובת הייתה הרבה פעמים אבא, שהיה תמיד זמין ונייד".
"נתניהו הוא לא הסיפור"
המצב במדינה מדאיג מאוד את קרמסקי. "ראש הממשלה הרשה לעצמו לחייך בדיון על גיוס חרדים, כשהוא ידע שארבעה לוחמי סיירת גבעתי נפלו ברפיח", היא אומרת. "איך ראש ממשלה שמכהן בימים האלה לא בא לאף לוויה? זה הגיוני? איזה ניתוק.
"אבל נתניהו הוא לא הסיפור, הסיפור הוא העם שבחר בו", היא ממשיכה. "אולי אנחנו לא מבינים איפה אנחנו חיים, ואם אנחנו מבינים - אין מקום לאכזבה שלנו. זאת המציאות. הכוח שלו הולך ומתחזק. זה מה שהאזרחים בארץ רוצים. אני לא מתעניינת עכשיו לא בביבי ולא בסמוטריץ'. מעניין אותי העם. איפה הלב של העם, מה העם רוצה שיקרה במדינה הזאת?"
8 צפייה בגלריה
"נתניהו הוא לא הסיפור, הסיפור הוא העם שבחר בו". בדיון על חוק הגיוס בכנסת
(צילום: ערוץ כנסת)
הימין כאן הולך ומתחזק.
"זה בא מלאומנות, ממשיחיות. גם אירופה הופכת ללאומנית יותר ויותר. שונאים אותנו שם וזה מדאיג. במסלול למשחק שלי באוניברסיטה יש הרבה סטודנטים ערבים, לצד יהודים. יש לנו סטודנטים מהתנחלויות ויש לנו סטודנטים מכל הגזרות. אני גאה בסטודנטים שלי. הם למדו לתת מקום אחד לשני. אני אומרת להם, 'תפתרו את הזרות עם עצמכם, ואחר כך תפתרו את הזרות עם הסביבה'.
"זה לא שיש ביניהם אידיליה, אבל יש שם מקום לכולם. לא צריך להיות חברים, צריך רק לתת מקום לכל אחד, זה תשתית הקיום כאן, ועל זה אנחנו צריכים להיאבק, והמסלול למשחק, והחוג לתיאטרון באוניברסיטה, עושים את זה נהדר".
