ההנצחה המרגשת לזכרה של ליבי כהן מגורי ז"ל
אודי בארי, מאמן כושר במקצועות ומוזיקאי חובב בשעות הפנאי, לא הכיר את ליבי כהן מגורי ז"ל וגם לא את אמה שלי משל-יוגב, אולם מתוך מאות השמות והפנים של נרצחי 7 באוקטובר שנחשפו אחרי הטבח - הפנים של ליבי הצליחו לתפוס את תשומת ליבו.
"באופן מקרי לחלוטין הגיעה אליי הצעה באינסטגרם לעקוב אחר משתמש שהוקם לזכרה של ליבי", מספר אודי. "מתוך אמפתיה וחרדת הקודש סביב כל האירוע, מיד שמתי עוקב ומאותו רגע נסחפתי לתוך מסע מטלטל שמלמד אותי על תהליך עיבוד האובדן, האבל והעצב לצד הטרגדיה האישית של המשפחה - והכול מקרוב ובאופן מזוקק עד כאב שמחלחל לתוכי".
מוזר לך להרגיש כאב על אובדן של מישהי שמעולם לא פגשת?
"אומנם לא הכרתי את ליבי באופן אישי, אבל כישראלי שחי במדינה אני חלק מהטרגדיה העצומה שקרתה לנו באותה שבת, ועדיין לא הסתיימה. אני גם מספיק זקן בשביל לזכור אירועים שהתרחשו במדינה לאורך השנים, כך שאני מסוגל להסתכל על האירוע הזה בפרספקטיבה רחבה ואין ספק שמדובר כאן בסדר גודל עצום, כזה שלא הכרנו ושאנחנו עדיין מתקשים לעכל שהוא אכן התרחש. עד כדי כך קשה, שחלקנו אפילו הפכנו להיות קהה חושים בנוגע לכל מה שקרה שם באותו יום נורא".
"תרקדי בשבילי אם אני מתה"
ליבי, שהייתה בת 22 במותה, התגוררה בתל אביב יחד עם אמה שלי ובן זוגה פרופ' יריב יוגב, מנהל בית חולים "ליס" ליולדות באיכילוב, אחיה התאום תומר ואחותם הצעירה מאיה. ביום שישי, שישה באוקטובר, המשפחה כולה יצאה לחגוג את יום הולדתו של יריב במסעדה בעיר.
"באותו ערב התארגנו לצאת לחגוג ב'מקום של בשר', המסעדה האהובה על ליבי. כולנו היינו מוכנים והמתנו לליבי שתרד למטה ותצטרף", משחזרת שלי. "התחלתי לצעוק לה מלמטה שתגיע והיא לא ענתה, אז עליתי אליה לחדר ומצאתי אותה מרוחה על המיטה כשהיא עדיין בחלוק הרחצה. נכנסתי בה, ואמרתי: 'למה תמיד צריך לחכות רק לך? כולם מוכנים ורק את לא, אנחנו נאחר'. היא ענתה שהיא מרגישה על הפנים. נגעתי לה במצח והיא בערה מחום. באותו רגע אמרתי לה, 'יאללה ליבי, כוס תה ולמיטה. את נשארת בבית'.
"כמובן שהיא לא הסכימה לשמוע על אפשרות כזאת בכלל, ואמרה: 'אין מצב אמא, אני מתארגנת ובאה'. התחלנו להתווכח ואז היא אמרה את המשפט הקבוע שלה - 'אמא, בקטנה'", נזכרת האם. "ופתאום היא הסתכלה עליי, ושאלה: 'את זוכרת שיש היום גם מסיבת טראנס?'. עניתי לה שאין שום סיכוי שהיא תלך למסיבה עם חום גבוה כל כך. היא התיישבה מולי, והודיעה לי בקול שקט אבל תקיף - 'מה לא ברור לך? אני הולכת לרקוד טראנס היום, ואם אני מתה - תרקדי את טראנס בשבילי'".
לאורך הערב שלי ניסתה לשכנע את בתה לוותר על הנסיעה למסיבת הנובה, אבל ליבי סירבה להקשיב. "כשהבנתי שאין סיכוי שהיא תישאר בבית, נתתי לה נשיקה על המצח וליטוף על הראש, היא יצאה ואנחנו הלכנו לישון".
"אמא, ירו לי בבטן"
ביום שבת בבוקר שלי נוהגת לצאת לרוץ, לרוב היא מגיעה לחוף כבר בשעה 6:30. באותה שבת, בשנייה שבה נעלי הריצה שלה נגעו בחול, ליבי התקשרה ובקולה נשמעה חרדה עצומה: "יש פה אזעקות, אין פה מרחבים מוגנים ואין לנו לאן לברוח". תוך כדי השיחה נשמעה אזעקה בתל אביב, ושלי נשכבה על החול בעודה מנסה להרגיע את בתה ומנחה אותה להיכנס לרכב יחד עם חברתה, ולצאת במהירות לכיוון הבית.
השיחה הסתיימה ושלי המשיכה בריצת הבוקר. "חשבתי לעצמי, הן בדרך הביתה, ייקח להן בערך שעה להגיע ועד אז אני אסיים לרוץ ונתראה בבית".
"ליבי התקשרה ואמרה: 'אמא ירו לעדי בראש, עדי מוטלת מתה לידי. ירו לי בבטן, ירו לי ביד, אני מאבדת דם'. יריב מיד שאל אותה, 'ליבי, עשית סמים?'. מבחינתנו לא הייתה שום אופציה אחרת מלבד סיטואציה שהילדה הוזה"
מסיבת הנובה נערכה בתוך חורשה בחניון רעים, שרק שביל עפר צר מוביל ממנה החוצה אל כביש 232. עם הישמע האזעקות, מאות המבלים שהיו במקום ניסו לצאת בו-זמנית וכתוצאה מכך נוצרו פקקי ענק. אדם שהיה במקום הפנה חלק מהמבלים לעבר השדות. ליבי וחברתה עדי ניסו למצוא דרך חלופית גם כן, אולם לא היה להן מספיק דלק.
"ביקשתי ממנה לדבר עם יריב והוא ניסה לעזור להן למצוא שביל", משחזרת שלי. "בינתיים חזרתי הביתה, התקלחתי, ישבתי בסלון וחיכיתי שהיא תיכנס. לא התקשרתי אליה, הנחתי שהיא מספיק בלחץ עם הפקקים והדלק ולא רציתי להיות קרצייה".
בשעה 8:11 ליבי התקשרה לשלי פעם נוספת. "אמא ירו לעדי בראש, עדי מוטלת מתה לידי. ירו לי בבטן, ירו לי ביד, אני מאבדת דם", אמרה לאמה בבהלה.
"רצתי ליריב שהיה במטבח ואמרתי לו, 'תשמע איזה שטויות ליבי מדברת'. הוא שאל אותה, 'מה אמרת לאימא?' אז היא חזרה על זה, 'ירו לעדי בראש, עדי מוטלת מתה לידי. ירו לי בבטן, ירו לי ביד, אני מאבדת דם'. הוא מיד שאל אותה, 'ליבי, עשית סמים?'. מבחינתנו לא הייתה שום אופציה אחרת מלבד המחשבה שהילדה הוזה".
ליבי הייתה שקטה ואסופה כשענתה לשאלתו של יריב, מודעת לכל מילה שיוצאת מפיה. "אתה יודע שאני לא נוגעת בסמים, אפילו אלכוהול לא שתינו כי ידענו שיש לנו נהיגה ארוכה הביתה. יורים פה כמו משוגעים". בשלב הזה שלי ויריב החלו להתעקש איתה, ולשאול: "אבל מי יורה?", "אני לא יודעת, יורים פה כמו מטורפים", ענתה להם באותו טון שקט שבו דיברה קודם.
"יריב ניסה לתפעל את האירוע, הוא שאל אותה: 'את מסוגלת להזיז את הגוף? את עברת קורס קצינים ואת יודעת לעשות עזרה ראשונה. את חייבת לעשות לעצמך חסם עורקים, תלחצי חזק על המקום שנפגע'", מספרת שלי. "ברקע, צרחתי כמו מטורפת - 'תציל אותה, תעשה משהו'. אני לא גאה באופן שבו הגבתי".
ליבי, ככל הנראה, כבר הבינה שאלו הדקות האחרונות שלה בחיים והיא התחילה להיפרד מבני משפחתה. יריב המשיך לנסות לדרבן אותה, הוא אמר לה לנסוע ישירות על השוליים הביתה, אבל ליבי כבר לא הייתה מסוגלת לזוז. היא ביקשה מאמה להפסיק לצרוח, והחלה להיפרד: "אמא, תפסיקי לצעוק. את שומעת אמא? אני אוהבת אותך. יריב, אתה שומע? אני אוהבת אותך. איפה תומר? תומר, אני אוהבת אותך. איפה מאיה? מאיה, את שומעת? מאיו אני אוהבת אותך".
יריב שוב ניסה לשכנע אותה לנסות ולנהוג, אבל היא הסבירה שזה בלתי אפשרי. העצה האחרונה שלו אליה הייתה שתתנהג כאילו היא מתה, עד שמישהו יבחין בה ויציל אותה. "הוא חשב שאם באמת יורים שם כמו משוגעים, יבחינו בה בזמן שהיא מדברת. הוא ביקש ממנה לצאת מהאוטו, להטיל את עצמה על הכביש ולעשות את עצמה מתה.
"בדיעבד, אנחנו יודעים שזה אכן מה שהיא עשתה, כי כמה שעות אחר כך קיבלנו סרטון של מישהו שהיה באזור וצילם מרכב נוסע את כל הזוועות ורואים שם את ליבי, אין שאלה שזאת ליבי, שוכבת כמו פגר של כלב על פס ההפרדה של כביש 232 מתחת לשלט שעליו כתוב 'רעים'", ממשיכה שלי לתאר את הזוועות שעברה בתה באותו יום ארור.
"הרגליים שלה היו מקופלות, כמו שעושים כשכואבת הבטן, ורואים בבירור שהיא לא נפלה מהאוטו, אלא הניחה את עצמה על הכביש. את הטלפון היא הניחה מתחתיה, והמשיכה לומר: 'אני אוהבת אותך אמא, אני אוהבת אותך יריב, אתם שומעים?'. אחרי דקה היא השתתקה ואני צרחתי עליה, 'למה את שותקת?' היא לחשה - 'הם באים לירות בי שוב'. ואז שמענו צעקות בערבית, ורצף יריות שלא נגמר במשך דקות ארוכות. קולה של ליבי נדם. הילדה שלנו בת ה-22 מתה בטלפון".
שומרים שליבי לא תישכח
סיפורה של ליבי הוא קשה מנשוא, ואמה שלי החליטה לקחת על עצמה משימה - להשאיר את האור של בתה דולק. "אנחנו עושים ככל שביכולתנו כדי להשאיר את ליבי בעולם הזה כך שהיא לא תישכח ולא תמחק", היא אומרת. "כבר בשבעה מאיה, הבת הצעירה שלי, נכנסה לעמוד האינסטגרם של ליבי והתחלנו להעלות לשם תמונות שלה לצד הכיתוב: 'ליבי נרצחה ב-7 באוקטובר. זאת הייתה ליבי. שלא תימחק, שלא תישכח'".
עד שהגיעה הדפיקה בדלת שבישרה על הנורא מכל, שלי סירבה להאמין שבתה לא בין החיים יותר והמשיכה לשלוח לה הודעות בוואטצאפ, בתקווה שמתישהו הווי יהפוך לכחול. "קיוויתי שאולי מישהו מצא את הטלפון שלה ויכול יהיה לספר לנו משהו", היא אומרת בכנות. "לקחו הרבה ימים עד שזיהו אותה וקברנו אותה, וגם אחרי זה המשכתי לכתוב לה.
"כשהחלטנו להפוך את האינסטגרם שלה לעמוד הנצחה, ביקשתי ממאיה שתעלה לשם את ההודעות שכתבתי לליבי באותו יום נורא ובימים שלאחריו, ולאט לאט מספר העוקבים גדל".
"זו הייתה יכולה להיות הבת שלי"
ובחזרה לאודי בארי, המוזיקאי החובב שעצר את כל עיסוקיו למשך מספר שבועות, כדי להפיק שיר לזכרה של צעירה שאותה ואת משפחתה לא הכיר ומעולם לא פגש קודם לכן. אנחנו נפגשים עמו באולפן הקלטות ברמת השרון. אודי הגיע לכאן כדי להשמיע לשלי ויריב את השיר שכתב לזכרה של ליבי, שיר תשובה לכל אותן הודעות ששלי שלחה לה - ונותרו ללא מענה.
"בתקופה האחרונה לא הייתה לי הרבה השראה, לפחות לא בכל מה שנוגע למילים של שירים", הוא מספר, "אבל האופן שבו שלי מתארת את האירוע מנקודת מבטה של אמא שאיבדה את בתה - העניק לי השראה ליצירת שיר שמתאר את השיחה שהייתה יכולה להתקיים ביניהן לולא האירוע הנורא.
"ליבי הייתה קסם של ילדה", ממשיך אודי. "כשאתה נחשף לתמונות, לקולות, לצילומי הווידאו ולשיחות - מופיעה מולך ילדה מקסימה שהייתה בתחילת חייה והרבתה לשמוח. הייתה מצטיינת, מלאה בחמלה ובאהבה, וכל כך חיה עד שיום אחד היא פשוט נקטפה בלי שום סיבה, בצורה הכי אכזרית ומפלצתית שיכולה להיות, וזה יצר אצלי איזשהו טריגר ליצירה".
לצדו של אודי יושבת בתו עמית, המבוגרת מליבי בשנה. לדבריו, ההקבלה ביניהן היא כמעט בלתי נמנעת: "אני חושב על עמית ועל הסיטואציה הזו. באותה מידה שליבי הייתה במסיבה - גם הבת שלי יכולה הייתה להיות שם. יצא לה כבר ללכת למסיבות טבע בחייה, וכל מה שלי כהורה נשאר לעשות במצב כזה זה להתפלל שהיא תחזור בשלום. זה בלתי נתפס בעיניי".
במהלך העבודה על השיר, אודי נתקל בכמה צירופי מקרים מרגשים בין המילים שכתב לבין המציאות האכזרית.
"באחד הימים שלי העלתה פוסט ובו סיפרה שהתעוררה מוקדם בבוקר מחלום על ליבי שהרגיש מוחשי מאוד, ובדיוק יום לפני כן כתבתי בית נוסף שבו היא מבקשת שליבי תופיע לה בחלום", הוא מספר. "כשקראתי את הפוסט לא האמנתי למראה עיניי, ואפילו בדקתי אם במקרה נתקלתי בו לפני שכתבתי את המילים, אבל בדקתי את התאריך שבו כתבתי אותן - והוא קדם לפוסט של שלי. זה צמרר אותי".
שלי מצידה דמעה מהתרגשות, ואודי המשיך וסיפר על מקרה נוסף שהתרחש ביום שבו הוא והמפיק יוסי סידי החליטו שהשיר מוכן וההפקה הסתיימה, ובהמשך גילו שבדיוק באותו יום ליבי הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה ה-23 יחד עם אחיה התאום, תומר.
אבל השנה, לראשונה מזה 23 שנים שבהן חגגו יחד את יום הולדתם המשותף, ליבי לא הייתה כאן כדי לכבות את הנרות על העוגה יחד עם אחיה שאותו אהבה בכל ליבה.
מסע ההנצחה לליבי ז"ל נמשך גם בימים אלו, ואמא שלי מבקשת להזכיר ולזכור אותה: חפשו אותה על מדבקות ברחוב, קראו עליה בתקשורת ובעמודי האינסטגרם שנפתחו לזכרה, והאזינו לשיר שאודי יצר לזכרה.
