פוסט טראומה (פצע ביוונית), מלווה לצערנו רבים מאזרחי מדינת ישראל מהמאבק להקמתה ועד היום. הדיון , ההצתה העצמית של החייל המשוחרר הפוסט-טראומתי איציק סעידיאן והדיון סביב שימוש בזיקוקי דינור ביום העצמאות העלו לרגעים על סדר היום את הדיון בפגיעה הנפשית המושתקת בדרך כלל בחיי היום.
אבל לשמחה (ג'ו) סמואל נמאס לשתוק. הוא נולד בהולנד בשנת 1951 ועלה ארצה לבדו במטרה לשרת בצה"ל. "היה לי חשוב להתגייס", הוא מציין. עם גיוסו עבר הכשרה בנח"ל ולאחר תקופה הצטרף לשיריון. לאחר כשנתיים וחצי של שירות פעיל שובץ כבר ליחידת המילואים והמתין לפקודת השחרור.
"שמענו שפרצה מלחמה", הוא מספר. "חלק מהחברים שלי כבר גוייסו בלילה והייתה אווירה שמשהו קורה, אבל לא ידענו בדיוק מה. במוצאי יום כיפור נסענו לימ"ח ליד צומת גולני – שם נתקלנו בברדק גדול. הטנקים שלנו נלקחו ליחידות אחרות, והיינו יחידה של טנקים בלי טנקים. הפיקוד חיפשו בנרות טנקים בכל הארץ ואת הטנקים שיועדו לנו מצאנו בנמל אילת. קיבלנו טנקים עירומים – בלי ציוד, אז התחלנו לעבוד עליהם. זה לקח שעות. כולם היו באווירה של 'ששת הימים', ושהמלחמה עוד רגע נגמרת. כולם רצו לקחת חלק בהילת המלחמה", הוא משחזר.
"אחרי שהטנקים היו מוכנים אמרו לנו לנסוע לתעלה. לחצות את סיני. התחלנו לנסוע וחלק מהטנקים התקלקלו, חלק מהחבר'ה נרדמו וקרו תאונות. כל מיני דברים קרו בדרך. אחרי עוד יממה הגענו לבסיס טסה, לאוגדה של שרון, וחיכינו לפקודות. זה היה תשיעי או עשירי באוקטובר. שלחו אותנו לפרוץ או לבלום – לא היה ברור, אז התחלנו להתקדם לכיוון התעלה". כך הוא מתאר את הבלבול ששרר בכל מקום באותם ימים.
"היינו גדוד טנקים בלי מודיעין. אז נתקלנו פעם ראשונה בסאגרים – טילים קצת פרימיטיביים אבל קטלניים. חמישה או שישה טנקים נפגעו. נדלקו. המג"ד ועוד כמה נפצעו. מפקד הטנק שלנו ניסה לברוח והתחפר בדיונות. היינו בעומק של מטר וחצי בתוך החול והוא נלחם לצאת משם. בינתיים התחילו לפנות פצועים והיינו תחת אש כבדה. יורים עלינו והטנק שלנו תקוע. מנסים לגרור אותנו ולא מצליחים. אז מישהו, לא יודע מי, החליט ששניים מהצוות יתפנו ושניים יישארו בטנק לשמור עליו. היחידה התפנתה ונשארנו שני חברים בתוך הטנק הזה – אני ומפקד הטנק. כל הזמן תחת אש כבדה – יורים עלינו נון-סטופ. התחבאנו בתוך הטנק ולמזלנו הוא לא חטף פגיעה ישירה, אבל כל הזמן התפוצצו לידנו פגזים".
"ירו עלינו בטירוף והבנו שאנחנו בבעיה", הוא משתף. "אחרי כמה שעות שמנו דגל צהוב של מצוקה על אחת האנטנות וחיכינו. ידענו שאנחנו קרובים למצרים, שנכנסנו למארב שלהם ושהם יורים עלינו, אבל אמרנו שנילחם".
הטנק שלהם אמנם היה תקוע, אבל נותרו להם תותח שיורה, כמה רימונים וגבורה רבה. "אמרתי שאני לא נופל בשבי. מילאתי את עצמי ברימונים וחיכינו. חיכינו יום, ועוד יום, ועוד יום. כך ארבעה ימים עוברים ושום דבר לא קורה, מלבד זה שיורים עלינו כל הזמן".
"אף אחד לא דיבר איתנו. אף אחד לא חיפש אותנו"
"אחרי ארבעה ימים מגיעה אלינו איזו 'זלדה', כלי רכב משוריין על שרשראות, ואנשים מתקרבים לטנק שלנו. הם חיפשו להשלים ציוד ופתאום רואים שם שני חבר'ה. 'מה אתם עושים פה?' הם שאלו, ואנחנו סיפרנו שאמרו לנו לשמור על הטנק. 'אתם נורמליים?! כל האזור הזה מלא מצרים', הם השיבו. זה היה שגעון". אבל זה לא הפריע לסמואל, וכך, בשיא המלחמה, שב החי"רניק חזרה אל הנח"ל. "אמרתי שאני בא איתם, לקחנו את הציוד ונהייתי מאגיסט אצלם". לא עבר זמן רב והם נתקלו שוב בכוח מצרי. הפעם הצליחו להביסו ולקחת בשבי שישה קצינים מצרים, אותם החזירו צפונה לחקירה.
"אני מאמין שאני כמו כולם – כולם שרוטים מהדבר הזה. כל מי שעבר את זה נשאר עם שריטה. יש לי חבר שרק לפני כמה שנים קיבל הכרה בתור פגוע נפש. שנים שאנשים סחבו את החבילות האלה איתם".
"אף אחד לא דיבר איתנו. אף אחד לא חיפש אותנו. כבר אז עלה בי הכעס על זה שהפקירו אותנו. היינו באיבוד שליטה מוחלט", הוא משתף. "באיזשהו שלב הבנתי שאנחנו צריכים לחזור לשלישות, להודיע שאנחנו עדיין קיימים. החבר שלי לא הסכים לעלות שוב על טנק והשתחרר, ואני נשארתי בתפקיד עורפי. אבל אז, כשהפלוגה עלתה לרמת הגולן, חזרתי להיות טנקיסט. בסיני הייתה הפסקת אש אבל בגולן עוד לא הייתה". כך, למרות הטראומה הטרייה, המשיך סמואל להילחם על המדינה וגם על השפיות. "בדיעבד, היום, אני אומר שזה לא היה נורמלי, משהו קרה שם. הסיפור הזה לא עוזב אותי כל הזמן".
"אני כמו כולם – כולם שרוטים מהדבר הזה"
"הסיפור עולה מחדש בסביבות יום כיפור", משתף סמואל. "כשמדברים על המלחמה ומתעסקים בזה. גם ביומיום זה עולה, אבל אני מאמין שאני כמו כולם – כולם שרוטים מהדבר הזה. כל מי שעבר את זה נשאר עם שריטה. יש לי חבר שרק לפני כמה שנים קיבל הכרה בתור פגוע נפש. שנים שאנשים סחבו את החבילות האלה איתם".
לאחרונה החליט כאמור סמואל, שהוא מפסיק לשתוק. הכעס אמנם מעולם לא עזב אותו, אבל לאחר שראה פעם אחר פעם כיצד הסיפור שלו מושמט מסיפורי הגבורה, החליט שהגיעה העת לשתף ולטפל בטראומה.
"רציתי שהסיפור הזה ייצא החוצה – הרגשתי צורך בסוג של ריפוי וגם של מחאה. זה ביזארי, כל-כך הרבה שנים אחרי. היו מפגשי גדוד, והייתי הולך בקנאות. כתבו ספר על כל מה שקרה שם, אבל הסיפור שלנו לא הוזכר. העלימו אותנו כאילו לא היינו קיימים". אז גם אזר אומץ להתעמת עם חבריו. "כל הזמן עניין אותי לשאול אותם – 'מה עבר לכם בראש?!'. בעיניי זה היה כשלון גדול – להשאיר טנק בתוך מארב עם שני חיילים וללכת. אנשים היו בהלם – 'לא ידענו. לא שמענו'. זו הייתה הפעם הראשונה ואמרתי להם שיש לי כעס גדול על מה שהלך שם. אני לא שופט אותם, ובדיעבד ניצלתי בנס, אבל תשובות לא קיבלתי".
את השפעת הסיפור הרגיש במשך שנים ארוכות, במהלך שירות המילואים. "הייתי שרוט. כשראיתי שמשהו לא תקין בצבא הייתי מפרק את העולם ואת סבתא שלו. העבירו אותי מיחידה ליחידה כי לא הייתי מוכן לשתוק יותר על מה שלא תקין. הבנתי שאסור לשתוק ושאי אפשר עוד לשחק את המשחק הזה. לא הייתי מוכן. הגעתי לסיטואציות ביזאריות – כל מיני מקומות שהגעתי אליהם וראיתי דברים לא תקינים והייתי עושה מהומה. מחדל אחד חוויתי ואני לא יכול לשתוק יותר".
"עצם הדיבור על זה גם עוזר", משתף סמואל. "אפילו שאני לא מקבל תשובה או פתרון, עצם זה שאני מספר את הסיפור ולאנשים יש נכונות לשמוע – זה עוזר. פניתי לנט"ל, חיפשתי מישהו לדבר איתו, ובאמת היה טוב מאוד. הייתה שם מישהי ודיברתי איתה - אלה אנשים עם יכולת לשבת ולשמוע אנשים. זאת הגדולה של המערכת הזאת", הוא מסביר. "זה ארגון יוצא מן הכלל, וזה עוזר מאוד, לכן הסכמתי לפרסם את הסיפור שלי, לעודד אנשים נוספים להתקשר אליהם".
"שער הכניסה לקבלת סיוע נפשי"
עמותת נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי, מציינת השנה 25 שנים להקמתה. העמותה מעניקה וטיפול לנפגעי טראומה על רקע לאומי – חיילים משוחררים, נפגעי פעולות איבה, תושבי קו העימות ועוד, ועד כה סייעה ללמעלה מ-380,000 חיילים משוחררים ואזרחים. הקו מאויש על יד מתנדבים, שמלווים באופן קבוע ולאורך זמן את הפונים ומעניקים להם מענה אנושי, מקצועי זמין ונגיש, במרחק שיחת טלפון בלבד.
"קו הסיוע של נט"ל הוא שער הכניסה לקבלת סיוע נפשי מהעמותה", מתארת אפרת שפרוט, מנכ"לית העמותה. "במשך שנים הקו מאויש במתנדבים ואנשי טיפול, שעוברים הכשרה מיוחדת, ונותנים מענה ללוחמים משוחררים ולאזרחים שזקוקים לסיוע על רקע מצוקה נפשית, חרדה ופוסט טראומה, הנובעים ממציאות החיים הביטחונית בישראל".
"לקראת יום הכיפורים אנחנו רואים עלייה של עשרות אחוזים בפניות לקו הסיוע, בעיקר בקרב לוחמים בוגרי המלחמה, שמרגישים צורך לשוחח ולפרוק, ולפעמים אפילו לקבל סיוע נפשי על רקע הזיכרונות והחוויות שמתעוררים לקראת היום הזה", מוסיפה שפרוט.
"באותה תקופה עוד לא דיברו על פוסט טראומה"
"אני לא חושבת שיש מישהו שגדל פה בלי פוסט טראומה", מסכמת מראש ל', מתנדבת ותיקה בקו הסיוע של נט"ל. "זו מציאות חיינו. אבל אנחנו עוזרים גם בהרבה מקומות בעולם. לימדנו את האמריקאים איך מטפלים בפוסט טראומתיים, ואנחנו מלמדים באירופה. סייענו ואנחנו עדיין מסייעים לאוקראינים ומעבירים את הידע לכל מי שרק מבקש. העמותה וכל העשייה הזאת – אין לה אח ורע", היא מוסיפה.
ל' (71) היא אחות אקדמאית, אך נדמה שאת ערכי הנתינה היא ינקה מאימה, ניצולת השואה, כבר בגיל צעיר. במלחמת ההתשה איבדה את אחיה והצטרפה למשפחת השכול, כשהיא רק בת 18. במלחמת יום הכיפורים, ארבע שנים לאחר האובדן האישי שחוותה, ליוותה ל' את ראשוני הפצועים שהגיעו משדה הקרב ולאחר מכן עברה ללוות נפגעי עמוד שדרה. "הייתי בין הראשונים לפגוש אותם ולטפל בהם. התארגנו תוך כדי. לא הייתה מחלקת כוויות והתנאים היו ממש קשים. היה כאוס גם בשדה הקרב וגם בבתי החולים. עם המשותקים שחזרו מהמלחמה ונשארו כל חייהם על כיסאות גלגלים, כבר לא נלחמנו על החיים הפיזיים - שם התחלנו להילחם על הנפש. על ההתפקחות למציאות חדשה של חיים. אלה רגעים של קושי אדיר, במיוחד כשאתה אדם צעיר. הקושי היה עצום - אז עוד לא הבינו שצריכים לתמוך גם במטפלים. זה בכלל לא היה בשיח. היינו צריכים להיות שם בשבילם, נקודה, ואחר כך ללכת הבייתה ולבכות קצת. לא הייתה שום ברירה – היינו צריכים להיות שם ולעשות את מה שנדרש, כמה שצריך ומתי שצריך. בנט"ל, אגב, משתדלים לא להעמיס יותר מדי וגם חושבים עלינו – על המתנדבים, ומלווה אותנו באופן קבוע גם פסיכולוגית מדריכה".
5 צפייה בגלריה
"כנראה שמדובר במבנה נפשי עם איזה חוסן, אחרת אני לא יודעת להסביר את זה. אתה נותן את כל כולך".
ל' מספרת על אחד הפצועים הראשונים שהגיעו לידיה – "הוא היה פצוע אנוש וסיכוייו לשרוד שאפו לאפס. נלחמנו על חייו – כולם. כל הצוות. היינו לידו 24 שעות ביממה, צמודים, ואותי עניין רק דבר אחד מהרגע שהגיע למחלקה – להביא את ההורים שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא לא ישרוד וההורים שלו ידעו שהוא היה פה. אני בטוחה שזה בא מהמקום של השכול שלי. תפסתי את העו"ס של המחלקה ואמרתי לה 'את עוזבת הכול ומוצאת את ההורים', והם הגיעו. היה צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא אותם. בסוף הוא נשאר בחיים. בלי רגל וזה, אבל הוא נשאר וזה היה ניצחון ענק שלי. זה סיפור אחד שהולך איתי כל השנים, אבל יש עוד הרבה מאוד סיפורים", היא מסבירה.
כבר 12 שנים שהיא מתנדבת בנט"ל, תחת חיסיון מוחלט, ואף אחד מהמתקשרים אל קו הסיוע לא יודע עליה דבר – לא על הקשר האישי שלה למלחמת יום הכיפורים, ולא על היותה אחות שכולה. "תוך כדי השיחה לפעמים את מבינה שאת מכירה את השם ועדיין צריכה לסייע לפונה בקו. אני שומעת את הסיפור על איך שקרוב נהרג, ואיך התמודדה המשפחה כל השנים ואיך השבר עמוק עדיין, ואני צריכה לשים בצד את העובדה שאני מכירה את הבן אדם שמדברים עליו, אבל איך שמסתיימת השיחה אני פשוט יושבת ובוכה", היא משתפת.
"את המסע הזה אני מתחילה ממקום של הרבה כאב וקושי, אבל גם עם יכולת לשים בצד את הכול ולהתמקד במטרה. לסייע. כנראה שמדובר במבנה נפשי עם איזה חוסן, אחרת אני לא יודעת להסביר את זה. אתה נותן את כל כולך".
קו הסיוע של נט"ל
"זה תמיד היה שם, הצורך הזה לתת", ל' מספרת. "אני אוהבת לעשות את זה. אחר כך גם גיליתי שאני טובה בזה". היא מפרטת לגבי אופן התנהלות המתנדבים במוקד. "פעם בשבוע, למשמרת ארבע שעות, אנחנו מקבלים שיחות. יש לנו מטופלים שאנחנו מלווים לאורך זמן וגם שיחות אקראיות. אנחנו פוגשים הרבה מצבים – זה יכול להיות צלצול וניתוק וזה יכול להיות צלצול ושתיקה ארוכה, ואני רק אכחכח בגרון טיפה כדי שהפונה יבין שאני על הקו. לפעמים אני מנסה לדובב, אבל אני עושה את זה עם המון רגישות ומאוד בזהירות. אבחר את המילים ובעצם אתן לו לספר את הסיפור. שיחה יכולה להימשך גם שעה", היא מסבירה.
"השיחה דיסקרטית לחלוטין. החומר נשאר אך ורק בתוך נט"ל ושום דבר לא יוצא החוצה לשום גורם. בסוף נבנה אמון וזה תהליך - הצד השני מרגיש שיש מישהו שרוצה באמת לחזק ולתת לו יד וללכת אתו. להבין מה הוא חווה ולעזור לו להגיע, אם צריך, גם לטיפול קליני".
"כל שנה סביב יום כיפור הקו עמוס יותר", מוסיפה ל', ומתארת כיצד לאחר שידור הסדרה 'שעת נעילה' היה צורך בהכפלת מערך המתנדבים של העמותה. "מה שהסדרה הזאת הביאה לנט"ל באמת היה מטורף", היא משחזרת. "אחד הפונים חזר לשדה הקרב וחווה את המלחמה מחדש. הוא סיפר על כל מי שהיה לצידו, ועל המ"פ שלו, וכשהוא אומר את השם אני יודעת שזה חבר שגדלתי איתו ואני רק מקשיבה. אחר כך הולכים הצידה רגע, בוכים את זה וחוזרים", היא משחזרת. כך, שיחה אחר שיחה מתמודדת ל' עם הטראומות שעברו הפונים אליה, אבל גם עם אלו שלה.
5 צפייה בגלריה
השיחה דיסקרטית לחלוטין. החומר נשאר אך ורק בתוך נט"ל ושום דבר לא יוצא החוצה לשום גורם.
"כשהם מוכנים ורוצים לפתוח את הטראומה, אתה פוגש שם מצוקות מטורפות. הם חיים עם הזיכרונות ועם המצוקות האלה ועם המון שאלות של התנהגויות ותגובות, ששנים הם לא מבינים למה זה קורה להם, ולוקח גם שנים לעבד את זה אחר כך ולנסות לפתוח את זה ולעזור".
"יש הבדל בסוג הפונים ובאופי השיחות", מדגישה ל' ומפרידה בין הלוחמים ממלחמות העבר, שמתמודדים עם הצלקות שכבר הגלידו, לבין אלו שפונים בעקבות אירועים מאוחרים יותר, אצלם החרדה היא פצע פתוח ומדמם והם זקוקים לטיפול חירום. בנוסף, מסבירה ל' שקיימים מצבי קיצון בהם מצד אחד אנשים סוחבים איתם טראומות ולא מתפקדים, ומצד שני ישנם פוסט טראומתיים שמתפקדים ומנהלים קריירה, משפחה וילדים, והכול לכאורה נראה בסדר, "אבל כשהם מוכנים ורוצים לפתוח את הטראומה, אתה פוגש שם מצוקות מטורפות. הם חיים עם הזיכרונות ועם המצוקות האלה ועם המון שאלות של התנהגויות ותגובות, ששנים הם לא מבינים למה זה קורה להם, ולוקח גם שנים לעבד את זה אחר כך ולנסות לפתוח את זה ולעזור".
ועדיין, גם לאחר יותר מחמישה עשורים של נתינה מכל הלב, ממשיכה ל' לראות עצמה כשגרירה של הטיפול בטראומה ומסרבת להרים ידיים. "לא מתעייפים. אני לא מרגישה שמיציתי. אני ממשיכה לחוש את המשמעות הזאת של הנתינה, ואת הצורך שבי לתת".
עם השנים, אגב, מצאה ל' את הדרך להתמודד ולפרוק את המתח שמצטבר בשעות ההתנדבות. "מצאתי את הדרך לשחרר את זה - בערב אני הולכת לשיר במקהלה", היא מחייכת.
"שער הכניסה לקבלת סיוע נפשי"
אפרת שפרוט, מנכ"לית העמותה, מסכמת: "הקו נותן מענה בזמן חירום כמו מבצעים צבאיים, מתיחות ביטחונית, אסונות לאומיים ועוד, ואף בזמן שגרה. המתנדבים בקו נותנים מענה מידי ומצליחים להרגיע ולהעניק כלים יעילים המאפשרים למי שנמצא בצד השני של הקו להרגיש שהוא לא צריך להתמודד עם המצוקה לבד ושההרגשה שלו נורמלית".
"אנחנו מזמינים את כל מי שזקוק לסיוע לפנות אלינו ולא להישאר עם תחושת המצוקה לבד. גם 49 שנים אחרי, הטראומה נוכחת אך ניתן לטפל בה".
- לקו הסיוע של נט"ל התקשרו 1-800-363-363.
