צלילים עמוקים, כמו המיה קדומה, בקעו מפתחי האוורור של המקלט הציבורי והדהדו במגרש החניה שבין מבני השיכונים האפורים. הערב אך ירד, וצמד המילים "תוהו ובוהו" התפלש בכחול המתכהה של הרקיע, שנחסם על ידי מבני שיכונים אפורים. תיאורים של אירועים אלימים הלקוחים מהמקורות - קין והבל, עקדת יצחק, אינוס לוט השיכור על ידי בנותיו והכאת משה את המצרי - התערבלו זה בזה וגרמו לעוברי האורח לעצור רגע ולתהות לפשר מקור הקולות.
הייתה זו עוד התחלה של ההצגה "זבנג וגמרנו", מבית היוצר של האנסמבל של תיאטרון לוד. האנסמבל מורכב משחקנים מקצועיים בוגרי בתי ספר למשחק, שיוצרים יחד יצירות מקור, יוצאים גם לפעולות אמנותית ברחוב ומהווים פלטפורמה שעליה האמנות המקומית יוצאת לאור. על רקע ריבוי מקרי האלימות נגד נשים, חברי האנסמבל החליטו לעסוק במקורה של התוקפנות כלפי הזולת, והרחיבו את התבוננותם באלימות על כל פניה, כולל אלימות מילולית, מינית וכלכלית.
צפו בקטע מתוך ההצגה של התיאטרון הקהילתי המציג סיור בלוד:
תיאטרון לוד
(צילום: יותם יעקבסון)
את התיאטרון בלוד הקימה לפני כשמונה שנים פנינה רינצלר. רינצלר (42) עברה ללוד בגפה, מרצונה. היא אינה נשואה ולדבריה: "אני לא מאמינה במוסד הנישואים, בטח לא זה הכובל שבארץ". בימים אלו היא חובקת עולל בן שבועיים שנולד בעקבות שנים של טיפולי פוריות.
"בתחושות, חזרתי אחורה לימי האינתיפאדות, בהם ידעתי פחד אמיתי ואף איבדתי שתי חברות יקרות. כעת אני מבוגרת, כאילו יודעת יותר, ועדיין הקולות והצלילים החזירו אותי לחרדות הקיומיות של אז".
רינצלר גדלה בשכונת נווה יעקב בירושלים. "בעיניי, יש דמיון רב בין לוד לנופי ילדותי. זו החמימות השכונתית וסוג האנשים שהכרתי מהבית – מרוקנים, טוניסאים, גרוזינים וחרדים. אחר כך הגיעה העלייה הרוסית". רינצלר מספרת כיצד שכניה הערבים בלוד מקפידים לדרוש בשלומה, להזמינה לארוחות ולשלוח אליה מזון מבושל, אבל בשחזרה את נעוריה היא מספרת: "ואחר-כך החלה האינתיפאדה". פרוץ האינתיפאדות ותקופת הפיגועים הותירו חותם עמוק ברינצלר. היא מתארת כיצד נמצאה בפחד מוות ממשי. כיצד נסעה באוטובוסים מכווצת מפחד, שמא יושלכו לעברה אבנים או שיתרחש פיצוץ. הפחדים הללו פלשו לשנתה והשתלטו גם על חלומותיה.
דווקא לוד
בבגרותה עברה רינצלר לתל אביב, עשתה תואר בלימודי תיאטרון באוניברסיטת חיפה ותואר שני בלימודי פסיכודרמה, המשיכה ללימודי תיאטרון אלטרנטיבי בשלומי והחלה לעבוד בתיאטרון עכו.
בלוד התאהבה כשעשתה בבתי-ספר בעיר את הפרקטיקום של לימודי התואר השני, ונשארה ללמד בה.
5 צפייה בגלריה
"הרגשתי מאוד שלמה עם ההחלטה לעבור ללוד. עברתי ביודעין לעיר מעורבת, כי הרגשתי שאני זקוקה לתיקון של חוויות הילדות המאיימות". פנינה רינצלר
(צילום: יותם יעקבסון)
רינצלר התלבטה אם לעבור לתיאטרון המשגשג בעכו, או להקים מבראשית, על כל הקשיים והסכנות הכרוכים בכך, תיאטרון עם אג'נדה משלה. היא זיהתה את הפוטנציאל דווקא בלוד והחליטה להיענות לאתגר לבה, להקים תיאטרון משלה ולגדול יחד עם העיר המתפתחת.
"היה ברור לי שבשביל ליצור יצירה מקומית אני חייבת להיות חלק מהמקום. הרגשתי מאוד שלמה עם ההחלטה לעבור ללוד. עברתי ביודעין לעיר מעורבת, כי הרגשתי שאני זקוקה לתיקון של חוויות הילדות המאיימות. אהבתי את השפה המדוברת ששמעתי ברחוב – שפה פשוטה וכנה. חשבתי שבסך הכול דברים מתנהלים כאן על מי מנוחות".
"אלימות נמצאת בכל מקום. אני לא חושבת שבלוד יש יותר אלימות מאשר במקומות אחרים, אלא שכאן היא יותר נוכחת במרחב. מה ששם אותנו על המפה זה שכאן היינו זקוקים לעזרה של הממשלה וזו לא הגיעה".
ימי המהומות היו עבור רינצלר בגדר התפכחות כואבת, והאירועים החזירו אותה לפחדים הקמאיים מילדותה: "בתחושות, חזרתי אחורה לימי האינתיפאדות, בהם ידעתי פחד אמיתי ואף איבדתי שתי חברות יקרות. כעת אני מבוגרת, כאילו יודעת יותר, ועדיין הקולות והצלילים החזירו אותי לחרדות הקיומיות של אז".
חרף הפחד, רינצלר לא העלתה בדעתה לעזוב את לוד במהלך המהומות. "התיאטרון שלנו בתוך מקלט. הוא היה חייב להיות פתוח 24/7 עבור התושבים. כך שישנתי במקלט בעודי הרה. בזמנים שהחליפו אותי היה לי חשוב לצאת לשטח ולתמוך איפה שצריך. יש לי תלמידים שגרים ברמת אשכול, חלקם בעלי צרכים מיוחדים, ורציתי לראות מה שלומם. יש לי חברות שנפגעו בעצמן. היה לי חשוב לשמור על שיגרה עבור הילדים, לפחות דרך התיאטרון. בכל מלחמה אני בשטח. בעברי הייתי גם ליצנית ונעתי בין קטיושות לקסאמים בין צפון הארץ לדרומה כדי לקחת חלק בהרגעת האזרחים הנפגעים באשר הם".
גם בעקבות האירועים המדממים, רינצלר מסרבת לראות בלוד מקום אלים יותר ממקומות אחרים. "אלימות נמצאת בכל מקום. אני לא חושבת שבלוד יש יותר אלימות מאשר במקומות אחרים, אלא שכאן היא יותר נוכחת במרחב. מה ששם אותנו על המפה זה שכאן היינו זקוקים לעזרה של הממשלה וזו לא הגיעה. הייתה הרבה אלימות ברחובות גם קודם לחודש מאי: ריבים בין חמולות, חיסולים, נקמות דם, יריות – אלה דברים שמזיקים לכולם".
לתחושתה של רינצלר המתיחות בעיר לא פגעה בתיאטרון: "אני מאמינה שכל מה שהייתה בו אמת לא נפגע. איפה שהיו בעיות לפתור, הן צפו החוצה בחומרה גבוהה יותר, אבל איפה שהיה חיבור אמיתי בין אנשים הוא נשאר ואף התחזק".
5 צפייה בגלריה
"איפה שהיו בעיות לפתור, הן צפו החוצה בחומרה גבוהה יותר, אבל איפה שהיה חיבור אמיתי בין אנשים הוא נשאר ואף התחזק". תיאטרון לוד
(צילום: יותם יעקבסון)
מי שבא, ברוך הבא
ההתחלה לא הייתה פשוטה. לרינצלר לא היה תקציב או מקום. פאתן אלזינאתי, מנהלת המתנ"ס היהודי-ערבי ברמת אשכול, פתחה בפניה את הדלת והזמינה אותה לערוך חזרות באולם במתנ"ס שיקגו, שם החלה רינצלר לבנות את שפת התיאטרון ואת האמון של מוסדות העיר והקהילה בה, במקביל לחיפוש אחר תקציבים. כיום התיאטרון נתמך על ידי עיריית לוד ומשרד התרבות ועל ידי גופים שונים שתומכים פר תקופה או פרויקט.
הגעת האנסמבל למתנ"ס בשכונת רמת אשכול עוררה עניין רב. רינצלר מספרת כיצד הילדים המוסלמים נכנסו שוב ושוב לאולם החזרות. "במקום להוציא אותם כל פעם, החלטנו לשתף אותם. הזמנו אותם לעשות איתנו את החימום. לפעמים יצאנו לרוץ בשכונה והזמנו אותם להצטרף. שרנו יחד שירים בעברית. שרנו שורה והם חזרו אחרינו. אחר כך הם שרו לנו בערבית ואנחנו חזרנו אחריהם. היית צריך לראות אותם יושבים בשקט שעות וצופים בחזרות". רינצלר מספרת על ילד אחד שלא החמיץ אף חזרה, שהיה עוזר בניקיונות ובסידור התחפושות ולימים אף החל לסייע במכירת כרטיסים.
ממתנ"ס שיקגו התגלגלה לספריה, ומשם עברה למקלט ציבורי גדול שניתן לה מטעם העירייה ובו נערכות כיום החזרות ורבות מההופעות.
בראשית הדרך היו בתיאטרון גם שחקנים ערבים. ביניהם, קאדר הריני שאחר כך שיחק בסדרה 'פאודה' והתפרסם. בשעתו השחקנים הערבים הפיקו גם הצגות יחיד בערבית, אבל כרגע שחקני התיאטרון יהודים כולם. שיוכם הדתי של השחקנים כלל לא מעסיק את רינצלר, אבל חשוב לה שהווי השכונות לא יהיה זר להם, ולכן היא מחפשת בעיקר שחקנים מהפריפריה: "אני מחפשת את הצינעה, את האנשים שמכירים דיבור פשוט ושיש בהם את האמונה שאפשר לעשות דבר גדול במקום קטן. מאד חשוב לי הקשר שיהיה לשחקנים עם הקהילה".
5 צפייה בגלריה
"שרנו יחד שירים בעברית. שרנו שורה והם חזרו אחרינו. אחר כך הם שרו לנו בערבית ואנחנו חזרנו אחריהם". תיאטרון לוד
(צילום: יותם יעקבסון)
"לא חיפשתי לערבב יהודים וערבים באופן מאולץ. בעיני זה גזעני לא פחות מהרצון ליצור מידור והפרדה. לא ארדוף אחרי שחקנים ערביים רק כדי שתהיה לתיאטרון הצגה בערבית. אני עובדת עם החומרים שמגיעים אליי – גם עם החומרים האנושיים".
חלק מחברי האנסמבל, שאנשיו מנחים קבוצות תיאטרון קהילתיות במגוון גילאים ואוכלוסיות, עברו לגור בלוד אך לא כולם. כל עוד אין לכך תקצוב רינצלר לא יכולה לדרוש משחקניה לעבור לעיר, אבל זו בהחלט שאיפתה לעתיד.
"לא חיפשתי לערבב יהודים וערבים באופן מאולץ. בעיני זה גזעני לא פחות מהרצון ליצור מידור והפרדה. לא ארדוף אחרי שחקנים ערביים רק כדי שתהיה לתיאטרון הצגה בערבית. אני עובדת עם החומרים שמגיעים אליי – גם עם החומרים האנושיים", מסבירה רינצלר. אולם גם מוסיפה ואומרת: "הפעם הראשונה שאני מוצאת טעם ליזום ולהקים קבוצת תיאטרון משותפת של נשים ערביות ויהודיות היא כעת, בעקבות האירועים האלימים בעיר. אני חושבת שלעיבוד הדברים בזמן הזה יש חשיבות גדולה, ואני מאמינה במעורבות נשית שיכולה להניע מהלכים ממקום שאיננו מיליטנטי. דווקא אחרי המהומות הגיע, יותר מתמיד, קהל מעורב. נשים מוסלמיות עם חיג'אב, לצד נשים יהודיות עם כיסוי ראש לצד א.נשים שאינם מסומנים באופן כלשהו. אין ספק שהגיוון על רקע התקופה היה מחמם לב".
כל העולם במה
רינצלר מפעילה גם תיאטרון קהילתי שבו קבוצת מבוגרים וקבוצת נוער שכללה גם שלושה משתתפים ערביים: "הנושא שהנוער בחר לעבוד עליו היה קונפליקטים. באופן טבעי הם הביאו את מה שהם מכירים מהחיים וכך עלו גם קונפליקטים גזעניים שפירקנו לשפת התיאטרון. השנה, רוב הנוער בתיאטרון הקהילתי מגיע מהגרעין התורני".
5 צפייה בגלריה
"הפעם הראשונה שאני מוצאת טעם ליזום ולהקים קבוצת תיאטרון משותפת של נשים ערביות ויהודיות היא כעת, בעקבות האירועים האלימים בעיר". תיאטרון לוד
(צילום: יותם יעקבסון)
דני קבזון, חבר הגרעין התורני בלוד מזה כ-20 שנים ולשעבר חבר בוועד המנהל שלו, משתתף בקבוצת הבוגרים של התיאטרון הקהילתי. הוא סיפר על הצגת סוף שנה שעסקה בחיי התושבים בעיר והסתיימה במעמד של כניסת שבת, כשכולם שרו "שלום עליכם". חברה מוסלמית בקבוצה הביעה את רצונה לומר גם את אחת מתפילות יום השישי שלה. קבזון הודה באי הנוחות שחש ובחשדנות שעלתה בו, בעיקר על רקע הסיפורים על הסתה במסגדים בזמן התפילות. הוא ביקש ממנה בעדינות לתרגם לו את התפילה. היא נענתה בשמחה ולעדותו, "גיליתי תפילה יפהפייה, שפונה לאל רחום וחנון ומבקשת שפע וברכה. האירוע הזה גרם לי לחשוב שאולי אפשר למצוא בסיס הרבה יותר רחב לחיים משותפים זה לצד זה, ממה שנראה ממבט ראשון".
"החיים לימדו אותי שגם בני האדם הכי שקטים יכולים להתפרץ פתאום. אם אדם מסכים להודות שגם בו יש זרע אלימות כנראה שהוא כבר התחיל את עבודת התיקון".
קבוצת הבוגרים של התיאטרון הקהילתי יצרה השנה מופע שמושתת על סיור מודרך בעיר. את ה"סיור", שמתחיל במפלס הרחוב, מחוץ למקלט, מובילה מורת דרך כביכול, המספרת על תולדות לוד. בין לבין "מפריעים" לסיור "תושבים" שנמאס להם מההסברים מתחת לבית, או שרוצים להשמיע את מחאתם על עניינים שונים. הסיור ממשיך אל שלוש דמויות סמוכות המחופשות לבית כנסת, מסגד וכנסייה, כשלצד ההרמוניה שמבקשת המדריכה ליצור, קמים המבנים הדוממים, משמיעים קולם ומוכיחים שיש הרבה מתחת לפני השטח.
אחר כך מוזמנים הצופים המטיילים לרדת אל מתחת לאדמה כדי לחזות בממצאים הארכיאולוגיים המופלאים בעיר ושם קמים לנגד עיניהם אריה, פיל וטווס – בעלי חיים המופיעים ברצפת הפסיפס המפורסם שבקרוב ישוב ויפתח לציבור.
5 צפייה בגלריה
"הצופים נקראים לעשות חשבון נפש ולבחון את עצמם ואת התנהגותם ביחס למתגולל על הבמה". תיאטרון לוד
(צילום: יותם יעקבסון)
הפתרון לאלימות
"זבנג וגמרנו", המוצגת על ידי האנסמבל המקצועי, היא הצגה מכאיבה וקשה שעוסקת במעגל האלימות ובאופן שבו מי שהיה קורבן לאלימות הופך בעצמו לאלים. הצופים נקראים לעשות חשבון נפש ולבחון את עצמם ואת התנהגותם ביחס למתגולל על הבמה. הצגת הבכורה של ההצגה התקיימה כחודש וחצי בלבד לפני שלוד החלה לבעור.
"אלימות היא דבר אנושי. בעידן המתקדם שלנו כדאי לזהות אותו וכך להקטין אותו. האם אי פעם האלימות תעלם לגמרי? – אני לא יודעת. כל אדם צריך לקחת את האחריות על המעשים שלו ולטפל בעצמו. החיים לימדו אותי שגם בני האדם הכי שקטים יכולים להתפרץ פתאום. אם אדם מסכים להודות שגם בו יש זרע אלימות כנראה שהוא כבר התחיל את עבודת התיקון. אם אנחנו מכירים בכך שיש בתוכנו אלימות, פחות נבהלים כשהיא מופיעה וקל יותר לזהות אותה ולעצור אותה מלהתפרץ, להביא את עצמנו למצב של שלום".
כתבות נוספות בסדרה:
על הכותב: יותם יעקבסון חוקר תרבות, מרצה, מורה דרך בישראל ומדריך באסיה, כותב ומצלם. יזם של פרויקט תיירות חברתית בלוד ומפעיל סיורים בעיר.
