טלי טיילה בדרום אמריקה, ברגע ששמעה על המלחמה, איתרה עוד ישראלים בסביבתה, והם חזרו ביחד בטיסת החילוץ הראשונה. יעל חסכה זמן רב לטיול הגדול שעליו חלמה, היא התחילה אותו במהלך חג הסוכות, בשבוע הראשון של אוקטובר 2023. קולות המלחמה הגיעו עד אליה, ואחרי פחות משבוע עשתה "אחורה פנה", ושילמה הון על מלון ליד שדה התעופה, כדי שתצליח לעלות על הטיסה הראשונה לארץ. מאיה היתה בטרק בנפאל, וציפתה להתאחד עם אמה לטיול משותף בנובמבר. כמפקדת מרפאה היא הבינה מייד שמקומה כאן, ותוך כמה שעות התייצבה בבסיס. נעמה היתה בטיול משפחתי בספארי באפריקה, אבל הצורך בקצינות נפגעים מעולם לא היה גדול יותר, והיא עזבה את כולם ושבה.
רונן אמנם חזר לארץ רק שבועיים לפני תום הטיול הגדול, אבל הפינאלה של הטיול היתה אמורה להיות הטיפוס על הקרחון. החברים שלו בבסיס מתלוננים שנמאס להם לשמוע "אבל לא טיפסתי על הקרחון, לא טיפסתי על הקרחון" כל היום, כי יש עבודה לעשות, אבל אחרי ששילם מכיסו על הטיסה חזרה וההוצאות הנלוות, הוא חושב שמותר לו לפחות להתלונן.
1 צפייה בגלריה
צעירים ישראלים צובאים על התורים בשדה התעופה בלימה, פרו, בדרך חזרה ארצה בראשית המלחמה
(צילום: EPA/Paolo Aguilar)
רבים מהם כלל לא קיבלו צו 8. אחרים יכלו לטעון שצו 8 לא רלוונטי למי שנמצא בחו״ל. ועדיין, הם הגיעו לשדות התעופה, ישנו שעות על הכסאות הלא נוחים בהמתנה לטיסה, התווכחו ביניהם למי יש קדימות לחזור לארץ ("אני קצין!", "אתה ג׳ובניק, אותי יכניסו ישר לעזה") – וישר חזרו לצבא
רבקה נריה בן שחרצילום דני לויאלה הם רק כמה מהסיפורים ששמעתי – ששמענו כולנו – בחודשיים האחרונים. דור ה-Z המושמץ, ילדי הטיקטוק, הצעירים שעליהם התלוננו ש"הם כל היום בטלפון", הראו לנו מי הם באמת. אלו ששירותם הצבאי התבצע תוך כדי מגפת הקורונה, שמצאו את עצמם בסגרים ממושכים בני שבועות ארוכים בבסיסים, שביקשו בתום השירות רק לנסוע רחוק מכאן – לטייל ולנוח. המציאות היכתה בהם פעם נוספת - מלחמה בישראל. רבים מהם כלל לא קיבלו צו 8. אחרים יכלו לטעון שצו 8 לא רלוונטי למי שנמצא בחו״ל. ועדיין, הם הגיעו לשדות התעופה, ישנו שעות על הכסאות הלא נוחים בהמתנה לטיסה, התווכחו ביניהם למי יש קדימות לחזור לארץ ("אני קצין!", "אתה ג׳ובניק, אותי יכניסו ישר לעזה") – וישר חזרו לצבא.
בתוך כל הזוועות שעוברות עלינו - הרוגים, פצועים, חטופים, מפונים - זו לגמרי לא הזוועה הגדולה ביותר. רחוק מכך. יש שיתייחסו לדיבור על קיצור הטיול בתנועת ביטול, כמשהו שפשוט היה צריך לעשות, ונעשה. ועדיין, אני חושבת שמעבר לתודה הגדולה שכולנו חבים להם, יש מה לעשות
עכשיו הם פרושים בכל רחבי הארץ – נלחמים, שומרים, מגנים, עובדים קשה כדי להחזיר את הביטחון שאבד. הקרחון, הספארי, הטרקים, החוויות – נראים כמו חלום שלא ישוב. אולי באיזה רגע לפני השינה, חלק מהם מרשים לעצמם להסתכל בתמונות בנייד, להיזכר בטיול הגדול שהפך קטן. אולי בחולות עזה, במארבים הבוציים בצפון, הם פוגשים פתאום מישהו שטייל איתם, ומחליפים חוויות.
בתוך כל הזוועות שעוברות עלינו - הרוגים, פצועים, חטופים, מפונים - זו לגמרי לא הזוועה הגדולה ביותר. רחוק מכך. יש שיתייחסו לדיבור על קיצור הטיול בתנועת ביטול, כמשהו שפשוט היה צריך לעשות, ונעשה. ועדיין, אני חושבת שמעבר לתודה הגדולה שכולנו חבים להם, יש מה לעשות. נשארו עוד כמה כיסי שומן בתקציב שלא נגעו בהם, והייתי שולפת משם כמה מיליונים קטנים. ויום אחד, כשתיגמר המלחמה, שולחת אותם – בשם כולנו - להשלים את הטיולים במימון מלא.
הם הקריבו בשבילנו את החוויה הכי גדולה של בני גילם. הם התייצבו בלי לשאול שאלות – ואנחנו נחזיר אותם לטיול הגדול, שיטפסו על קרחונים והרים, שיפנימו את הנופים – ויחזרו אלינו בריאים יותר, טובים יותר, בידיעה שהמדינה ששכחה כל כך הרבה לא שכחה אותם.
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.
