שי בן סניור, עורך דיגיטל וצלם מפתח תקווה, חווה שורת אסונות מאז ה-7 באוקטובר. אחותו, דניאל, נרצחה במסיבת הנובה ולאחר פחות משלושה שבועות, הוא איבד גם את אמו בעקבות שברון הלב העצום שחוותה מאז מותה של דניאל. אביו, שגם עולמו חרב עליו, נפטר אף הוא באותה שנה.
עוד לפני האסונות עברה המשפחה תקופה לא פשוטה. בנוסף לגירושין של הוריו בשנה שלפני כן, אימו עברה אירוע מוחי קשה שהותיר אותה סיעודית ואביו עבר סדרת ניתוחים מורכבים. "אני לא רוצה לומר שהטראומה היא דבר שבשגרה", משתף בן סניור, "אבל היא משהו שאני חי איתו ביום יום שלי. אני כיום מטפל בכל טראומה בנפרד, כי כל אחת מהן סוחבת אותי למטה כמו משקולת".
"דניאל הייתה אדם של רוח, של אדמה. אהבה ללכת יחפה", מספר שי. "היא אף פעם לא חיפשה תמורה, לא חיפשה רווח מסיטואציות כאלה ואחרות. המשפט שאימצה והלך איתה כל הזמן היה 'ואהבת לרעך כמוך'".
בבוקר ה-7 באוקטובר, בן סניור בכלל לא ידע שאחותו נסעה לנובה. הם קם בבוקר למשמע האזעקות, פתח טלוויזיה, ואז ראה את סרטון הטנדר של המחבלים בשדרות והבין שמדובר באירוע לא רגיל. בהמשך, נכנס לטלגרם וצפה בסרטונים הקשים מהמסיבה. "ראיתי אנשים נסים על נפשם, מתחבאים מאחורי עצים ואמבולנסים, בניתי לעצמי סרט בראש".
רק לאחר שיחה עם אחיו הגדול, אבירם, הבין שאחותו אספה חברה מרמת השרון ונסעה למסיבה באופן ספונטני. היא לא ענתה לשיחות, ולא היה כל מידע לגביה. ברגע שהבין שאחותו נסעה לנובה, שי קפא במקומו וחשש מלעסוק בחיפושים אחריה, כיוון שחשש מהתוצאות ולא ידע כיצד לפעול.
באותן שעות, אחיו אבירם עסק בחיפושים אחר דניאל. לאורך כל הדרך, מאז השבת השחורה ועד היום, אחיו של שי מהווה עבורו מגדלור של תקווה. "אחי הוא נס עבורי", הוא מספר לי בריאיון, "אחרי נתק של שנים, אני מודה שגיליתי אותו מחדש והרווחתי אישיות ענקית בחיי".
כעבור ארבעה ימים, במהלך ערב מחווה לכוחות הביטחון שבו השכנים יצאו למרפסות הבתים, הבחין שי בשתי ניידות חונות בכניסה לביתו. עד היום קשה לו לדבר על הערב שבו קיבל את הבשורה הנוראה, ועל הרגעים שבהם נאלץ לספר לאימו שבתה לא תחזור. "לאחר שהוריי חוו את מה שחוו רפואית, אחותי עזבה הכל ובתור אחות מוסמכת החלה לטפל בשניהם", מספר בן סניור, "הם היו כל עולמה והיא הייתה כל עולמם וכשהיא הלכה, חרב עליהם עולמם".
"משהו באישיות שלי נעצר"
הקושי של שי להתמודד עם האובדן הכבד רק הולך וגובר ככל שחולף הזמן. הוא מעיד על "תחושה שלא עוזבת ומחשבות טורדניות", וכחלק מהשיקום החליט ללכת לטיפול פסיכולוגי. "לצערי אני לא מצליח לדבר עם אנשים כמו שהייתי מדבר פעם", הוא מספר בגילוי לב, "לא מצליח כבר לדבר עם חברי ילדות, מרגיש כלוא, מפחד לענות ומהסס לדבר על זה פתאום".
דרך נוספת של בן סניור לטפל בעצמו היא באמצעות עיסוקו כצלם, אך לדבריו משהו בתוכו נכבה: "אני לא מצליח לשחרר את כל החומרים שאני רוצה להוציא החוצה, את כל הוויז'ן, משהו באישיות שלי נעצר. למרות זאת הצילום עוזר - אני צריך לשמור על יותר קשר עם אנשים, ולאמן את השריר של השיתוף".
גם קורס העיתונות והסושיאל שאליו הצטרף שי, ושבמסגרתו נערך הראיון איתו, הוא דרך לטיפול עצמי: "אני רוצה שהקורס יהווה כלי שמוציא את הדברים החוצה. הייתי כותב בעבר, אך אני רוצה לעבוד על השיתוף ולא להשאיר דברים בפנים".
מספר שבועות לאחר שערכתי עם שי את הריאיון הראשון, המשפחה התכנסה לאזכרה לאחות דניאל ולאם. הגעתי לנחם ושוחחתי עם שי, שהפגין עוצמות גדולות מאוד ביכולתו להתמודד עם האבל הנורא. סיפורו של בן סניור ממחיש את ההשפעות הקשות של אותה שבת שחורה, גם חודשים רבים לאחר שעברה, ואת הצורך של כולנו בתמיכה ובחיבוק מהסביבה שלנו.
