שירה שצקי
בת 17, קיבוץ מגן
- לומדת ב: תיכון "נופי הבשור" במועצה אזורית "אשכול"
- פונתה ל: קיבוץ עין גדי
"יש הרבה דברים שאני מתגעגעת אליהם מהחיים הקודמים שלי בקיבוץ מגן, אלו שהיו עד 7 באוקטובר. הכי אני מתגעגעת זה לקום בבוקר וללכת לבית הספר הקודם שלי, לברך את השומר, שנרצח באותה שבת, ולהיכנס פנימה. בצהריים, ללכת לאכול בחדר האוכל יחד עם החברים מהקיבוץ. אני גם מתגעגעת לבית שלנו בקיבוץ, לפיקניקים בשדות שמסביב ולשקט שהיה שם.
"ב-6 באוקטובר הייתי במסיבה אצל חברה שלי במושב יתד, עם הרבה חברים נוספים מהשכבה. יצאתי ממנה ב-4:00 לפנות בוקר עם חבר מהכיתה, והחלטנו ללכת אליו למושב עין הבשור. נרדמנו רק בסביבות 6:00, ואחרי חצי שעה התעוררנו מבומים מטורפים. זה היה כמו סרט אימה. בהתחלה חשבנו שמדובר בעוד סבב, והיינו בטוחים שאחרי עשר דקות בממ"ד זה יירגע.
"אבא שלי היה חבר בכיתת כוננות, וניסיתי להבין מה מצבו דרך אחי הצעיר. היה רגע שבו דיברתי עם אימא שלי בטלפון, ופתאום היא אמרה בלחש: 'בבקשה, שבת אחת שלי תהיה בסדר'. לא הרבה זמן אחר כך גם חברה שלי מקיבוץ חולית התקשרה בפאניקה, ואמרה: 'מחבל! אני לא יודעת מה לעשות!'. היא סיפרה שאחותה מדממת בחדר ושהמחבל עדיין נמצא בתוך הבית שלהן, והצבא לא מגיע. לא ידעתי מה לענות לה והרגשתי חסרת אונים. דיברתי גם עם חבר מבארי עד הרגע שבו הוא הפסיק לענות לי. בדיעבד, הבנתי שהוא ברח דרך החלון והתחבא בשיחים.
שירה שצקי: "בהתחלה לא הייתי בטוחה שהרעיון של הפנימייה יצליח, אבל בסוף הוא התברר כדבר הכי טוב שיצא מכל התקופה הזאת; במשך שבוע שלם אנחנו נמצאים ביחד, כל השכבה, ובשבת כל אחד חוזר לבית של ההורים ביישוב שאליו הם פונו. נוצר מצב שבו ילדים שלא החלפתי איתם מילה קודם - הפכו לחברים הכי טובים שלי"
"ב-8 באוקטובר כל הקיבוץ פונה למלון בים המלח, ומאז רובם שם, כולל המשפחה שלי. ולנו, הנערים, הקימו פנימייה בעין גדי כדי שנוכל לסיים את שנת הלימודים ביחד. בהתחלה לא הייתי בטוחה שהרעיון יצליח, ואני באופן אישי לא רגילה להיות רחוקה מהמשפחה ולחיות בתנאי פנימייה. אבל בסוף, הפנימייה הזאת הייתה הדבר הכי טוב שיצא מכל התקופה הקשה הזאת. היינו כולנו ביחד כל השבוע, ובשבת כל אחד חזר לבית של ההורים במקום שאליו הם פונו. נוצר בינינו חיבור חזק, עשינו המון פעילויות משותפות ויצאנו לטיולים, ונוצר מצב שבו ילדים שלא החלפתי איתם מילה קודם - הפכו לחברים הכי טובים שלי. היום אני יודעת שתמיד נהיה שם אחד בשביל השנייה.
"וזה חשוב מאוד, בטח בסיטואציה הנוכחית שבה הרבה משפחות מהמועצה התפזרו בארץ - ההורים שלי, למשל, עוד לא החליטו אם יחזרו לגור באשכול. השנה הבאה תהיה מורכבת, אבל לרובנו יש רישיון ורכב, אז ניסע לאן שצריך כדי להיפגש. בנוסף, בחופש הגדול נטוס יחד, כל השכבה, לארה"ב. נבקר את הקהילה היהודית במיאמי, וננצל את הביקור להסברה על 7 באוקטובר. זה גם יהיה טיול הפרידה שלנו לפני שכל אחד מאיתנו יפנה לדרך חדשה - חלק יתגייסו וחלק, כמוני למשל, ילכו להתנדב בשנת שירות לפני הגיוס".
אור צורף
בן 17, קיבוץ מגן
- לומד ב: תיכון "נופי הבשור" במועצה אזורית "אשכול"
- פונה ל: קיבוץ עין גדי
"אני הכי מתגעגע לתחושת הביטחון שהייתה לי לפני 7 באוקטובר. יום לפני הייתי במסיבה במושב יתד ונשארתי לישון שם, ובבוקר התעוררנו לסיוט הזה. לא הבנו מה קורה עד שקיבלנו תמונה של אחד מהחברים שלנו מהשבי, ולאט לאט התחילו לזרום עוד ועוד דיווחים.
"באותו בוקר אבא שלי ושני הדודים שלי יצאו מהבית כדי להילחם במחבלים. היה הרבה מאוד לחץ בקיבוץ כי קיבוץ מגן צמוד לניר עוז. המשפחה והחברים שלי מהקיבוץ היו זקוקים לעזרה. אח שלי הקליט הודעה בזמן שהוא נלחם שמישהו ישלח לוחמים נוספים לקיבוץ מגן. הם לא הפסיקו לכתוב בקבוצה של הקיבוץ: 'מקיפים אותנו', 'מקיפים אותנו', אבל הגיע רק אחרי שהלחימה נגמרה ולשמחתנו במגן המחבלים הם אלו שנהרגו.
"ממושב יתד פינו אותי לצאלים ומשם למושב עין הבשור, ואחר כך המשפחה שלי הגיעה אליי. נסענו למושב ניר בנים ונשארנו שם במשך שלושה לילות. בכל הימים האלו הרגשתי שמרחמים עליי וכל מה שרציתי היה להיות עם החברים שלי, שחלקם איבדו את הורים באותו יום.
"לפנימייה בעין גדי הגעתי אחרי מסע בארצות הברית, שאליו יצאתי עם שני חברים ממושב עין הבשור. כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר, החלטנו לטוס ולהתנתק קצת. הרגשנו שאף אחד לא מבין אותנו כמו שאנחנו מצליחים להבין אחד את השני. כשחזרנו לארץ, בהתחלה התלבטנו אם להצטרף לפנימייה, ובסופו של דבר החלטנו לתת לזה צ'אנס - וזה הדבר הכי טוב שקרה לנו מאז כיתה ז', כשהכרנו אחד את השני. המקום עצמו מדהים והשכבה שלנו התגבשה והתחזקה, וכולם תומכים בכולם. התחברתי לאנשים שמעולם לא אמרתי להם שלום קודם - וזה כיף גדול.
אור צורף: "הרבה מהחברים שלי נרשמו למכינה, ורובם רוצים להתגייס לשירות קרבי, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. אני באופן אישי מכוון לסיירת מטכ"ל. תמיד רציתי להתגייס לסיירת, אבל המוטיבציה שלי עלתה מאוד מאז מה שחווינו כאן"
"בהתחלה היה קשה ללמוד, אבל מי שבאמת רצה - קיבל את כל הכלים כדי להצליח. היו לנו גם הרבה שיעורי תגבור, ולי באופן אישי הם מאוד עזרו. הרוב המוחלט בשכבה למדו וסיימו את הבגרויות בהצלחה.
"בחופש אני טס לחו"ל עם חברים ממגן, ואחר כך אלך למכינה צבאית במעגן מיכאל. הרבה מהחברים שלי נרשמו למכינה, ורובם רוצים להתגייס לשירות קרבי, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. אני באופן אישי מכוון לסיירת מטכ"ל. תמיד רציתי להתגייס לסיירת, אבל המוטיבציה שלי עלתה מאוד מאז מה שחווינו כאן והחלום שלי הוא להיות לוחם מצטיין ולעשות דברים טובים בשביל העם והמדינה שלי".
ליאור בן אהרון
בת 18, קיבוץ דפנה
- לומדת ב: תיכון "הר וגיא" בקיבוץ דפנה
- פונתה ל: טבריה, פרדס חנה
"אם יש משהו שמזהים אותי בחודשים האחרונים על פיו, הוא המזוודה האדומה שלי. שם יש לי תיק רחצה, נעליים, בגדים - וככה אני נעה ממקום למקום מאז 7 באוקטובר. זה הסיוט שנכפה עליי ועל המשפחה שלי - אמא ושתי אחיות בנות 13 ו-11. אבא שלי נשאר בקיבוץ, הוא חבר בכיתת הכוננות.
"בשלב מסוים, אמא שלי החליטה שדי עם מלונות ובתי הארחה, ואז היא שכרה דירה עבורנו בפרדס חנה-כרכור. אני לא מכירה כאן אף אחד, וכל החברים שלי מפוזרים ברחבי הארץ ואני מתגעגעת אליהם מאוד.
"את שנת הלימודים ואת מבחני הבגרות העברנו בבית ספר 'פוריה' בטבריה, וזה לא היה קל בכלל. החזרות למסיבת הסיום היו במושבה ביסוד המעלה. היה לי חשוב להיות שם, להשתתף מסיבת הסיום שלנו, להיפגש עם חברות וחברים מהשכבה שלי אחרי חודשים ארוכים שלא התראינו בכלל. באוגוסט אני יוצאת לשנת שירות, ואני מקווה שהביטחון שלנו בצפון ישוב כמה שיותר מהר.
ליהיא שושן
בת 17, קרית שמונה
- לומדת ב: תיכון "דנצינגר" בקריית-שמונה
- פונתה ל: כפר יונה, נתניה
"אני מתגעגעת לחדר שלי בבית בקרית שמונה. אני מתגעגעת לחברים שלי, רובם נמצאים במלונות בטבריה ובאילת. בכפר יונה אני נמצאת עם אמי בתיה, אבי עמי וסבתא וסבא. קשה לי מאוד. בשנה הכי חשובה, שנת הבגרויות, פוניתי מהבית.
"התחלתי ללמוד בבית הספר התיכון 'חיים גורי' בנתניה, והייתי צריכה ממש להמציא את עצמי מחדש. להכיר חברים חדשים בכיתה י"ב זה קשה, בעיקר כשהחברים האמיתיים שלך לא כאן. אז היו ימים קשים ממש, במיוחד כשאת רואה מה קורה לבתים של חברים ומשפחה בקריית-שמונה המופגזת: איך אפשר בכלל להתרכז ככה בחומר לבגרויות? הבטיחו שיעזרו לנו, אבל בפועל לא קיבלנו הרבה עזרה.
"זו הייתה אמורה להיות שנת הפריחה שלנו, שנה אחרונה בתיכון, ובמקום זה אנחנו נמצאים בחוסר ודאות כבר שמונה חודשים, לא יודעים מתי נשוב הביתה ואם הבית שלנו ישרוד את ההפצצות הבלתי פוסקות.
"באוגוסט אני אטוס לשנת שירות בקנדה, במסגרת הסוכנות היהודית. הציפייה שלי היא להכיר שם בני נוער חדשים ולנסות להתאוורר קצת מכל הלחץ של השנה האחרונה, בתקווה שבקרוב נוכל לשוב הביתה. לא רוצה יותר לכבס את הכביסה שלי כמו בקומונה או לאכול בחדרי אוכל של בתי מלון. אני רוצה לעשות את כל מה שאני אוהבת בקרית שמונה היפהפייה שאני כל כך אוהבת, ביחד עם החברים שלי שאותם לא ראיתי חודשים ארוכים".
אור בונפד
18 וחצי, שלומי
- פונה מ: שלומי
- גר ב: ירושלים
"בבית היו לי חברים, בית ספר, הכול. החברים שלי פונו למקום אחד, ואני למקום אחר. זה קשה. אתה לא יודע מה לגבי עבודה, לא יודע לגבי הצבא, לא יודע בקשר לשום דבר, כי אתה לא יודע מתי תעבור ותלך מפה. פתאום מחר אומרים לך 'תחזור' - אבל אתה מפחד לחזור, כי אתה לא מרגיש בטוח. המחשבות שחיזבאללה יעשו לנו את מה שחמאס עשו בעוטף לא נעלמו, ואולי אפילו התגברו, מאז 7 באוקטובר.
"זה מאוד קשה להתאקלם במקום שאתה לא מכיר. בבית בשלומי הייתי קם, הולך לבית הספר, חוזר ויש אוכל חם. פה הם מחליטים לי מה לעשות, מתי לאכול, מתי לקום ואין לי פרטיות כמו שהייתי רוצה. בבית אתה מסדר את החיים שלך. אתה חוזר מבית ספר, יכול ללכת לעבודה, לעשות מה שאתה רוצה. כאן אם לא תקום לחדר אוכל, תצטרך להזמין משהו מבחוץ. בסופו של דבר אני ילד, אני לא יכול ליפול על אבא שלי כל הזמן - 'אבא תזמין לי', מאוד יקר בירושלים.
"ההורים שלי גרושים, אמא גרה באופקים ואני גר עם אבא בשלומי. ב-7 באוקטובר הייתי אצל אמא והתעוררנו מהאזעקות והבומים המטורפים. בתקופה האחרונה אני נוסע הרבה לאמא באופקים, כי אבא כמעט ולא נמצא איתי כאן. הוא מחפש עבודה ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים לבד.
אור בונפד: "התחושה בגדול היא ששכחו את הצפונים, זרקו אותנו. אז אוקי, שמו אותנו במלון, אז מה? בוא נראה איך הפוליטיקאים מסתדרים בחדר אחד צפוף יחד עם המשפחה שלהם במשך שמונה חודשים. אני מבטיח לך שבתוך עשר דקות הם יבקשו לברוח מכאן"
"אין לי עדיין תאריך גיוס וכרגע אני עובד ב'אושר עד' בירושלים. בכל מקום שאליו הלכתי כדי לחפש עבודה, ברגע שהבינו שאני מפונה - אמרו לי שהם לא יכולים לקבל אותי כי הם לא יכולים להיות בטוחים עד מתי אשאר בעיר.
"התחושה בגדול היא ששכחו את הצפונים, זרקו אותנו. אז אוקי, שמו אותנו במלון, אז מה? בוא נראה איך הפוליטיקאים מסתדרים בחדר אחד צפוף יחד עם המשפחה שלהם במשך שמונה חודשים. אני מבטיח לך שבתוך עשר דקות הם יבקשו לברוח מכאן".
