"הרגשתי בשבעה שאני צריכה לתת מעטפת לאחי ולמשפחה. אני לא מרגישה שישבתי שבעה על אחיין שלי. וכן - צריך להתאבל גם על אחיין", כך מספרת מרים סילברמן (64) דודתו של רס"ל (במיל') אוריאל סילברמן ז"ל שנפל בקרב בעזה בחודש ינואר. מרים, כמו עוד דודים, דודות ומשפחת השכול מהמעגל השני והשלישי החליטה להירשם ולקחת חלק בתוכנית "אנחנו הדודים" של עיריית ירושלים. מדובר בתוכנית, שמספקת מעטפת תמיכה ומייצרת למען קרובי המשפחה של הנופלים מרחב משותף למפגש של קבוצת שווים.
מטבע הדברים, המדינה מכירה במעגל השכול הראשון, ההורים, האחים ובני זוג, בשעה שמעגל השכול השני, שמפרוץ המלחמה הגיע להיקפים חסרי תקדים, נותר שקוף וללא מערכות תומכות בקהילה. בעיריית ירושלים זיהו את הצורך של אלו שחוו אבדן של קרוב משפחה (דוד, בן דוד, אחיין), ומפעילים למענם את התוכנית במטרה לספק להם כלים להתמודד עם האובדן ולהישאר חזקים למען בני משפחתם.
את הרעיון לתוכנית הגה ראש מינהל קהילה בעיריית ירושלים, גיל ריבוש, וביחד עם עובדות סוציאליות קהילתיות ועם מרכז אלה, עמותה שמפעילה מגוון פעילויות חברתיות על מנת לתת מעטפת טיפולית להתמודדות עם כאב, הפך הרעיון לתוכנית ממשית. עשרות בני משפחה מכל חלקי הארץ כבר נרשמו לתוכנית ומגיעים למפגשים בבירה.
"אוריאל היה מאוד אהוב והיה קצת אחר מכל אחד אחר, כי הוא תמיד חיבק", הוסיפה דודתו מרים. "הייתה לו יכולת לשאול תמיד קצת מעבר ל'מה שלומך?' היה לנו משהו מיוחד ומשותף - ששנינו אהבנו כדורגל. היו לנו הרבה מאוד דיבורים על כדורגל גם מהעולם. אני זוכרת שבמשחק של ברזיל-גרמניה שנגמר 1:7 לגרמניה התחלנו להתכתב. אחרי שהיה 0:2 כתבנו אחד לשניה 'זה לא יכול להיות'. תמיד היה נעים להיות איתו. זה עצוב ואני מתגעגעת".
על פי ההגדרה היבשה, מרים משתייכת ל"מעגל שכול שני", אותו מעגל ש"מצופה" ממנו לתמוך, לחזק, להכיל ולהיות שם למען המשפחה האבלה. אבל בפועל היא מתמודדת עם תחושות של צער וכאב וזקוקה בעצמה למשענת שתסייע לה להישאר שם למען בני משפחתם.
על המפגשים מטעם התוכנית, סיפרה מרים: "הרבה מאוד מהאנשים שדיברו במפגשים, הדודים דיברו על זה שהם לא התאבלו. הם היו שם בשביל האחים. המפגשים האלה נותנים כמה דברים תיאורטיים. גם על אֱבל, על טראומה ואובדן. כשמישהו מדבר על זה במקצועיות זה עושה קצת סדר בראש. כשיש את המפגשים בקבוצות אז אנחנו מקשיבים לדודים האחרים. בעיקר תומכים אחד בשני כי ברור לכולם שאין מישהו שתומך במעגל השני. זה מה שזה נותן. זה מאפשר תמיכה. באים אנשים מכל הארץ – זה אומר שיש לזה ביקוש בארץ".
מי שעוד משתתפת בתוכנית היא מיכל ארליך (31) שאיבדה ב-7 באוקטובר את בן דודה רס"ם (במיל') שחף ברגשטיין ז"ל שנרצח בביתו בכפר עזה. "אנחנו, המעגל השני, מספקים את המעטפת למשפחה, אחראים על הקימה שלהם כדי שימשיכו להנציח את בנם. לנו יש את הצורך לקבל כוחות כדי להיות שם בשבילם והמפגשים משמעותיים ביותר עבורנו", סיפרה מיכל. "עברו שישה ימים עד שהודיעו שזיהו אותו וההלוויה הייתה רק ביום השביעי. מאז אנחנו חיים לצד האובדן. מנסים לעשות דברים לזכרו".
את הקשר ביניהם, מיכל מתארת כקרוב במיוחד, קשר של בני דודים שקרובים בגילם. "אפשר היה לשתף ולהתייעץ איתו. למרות המרחק הפיזי, הוא היה דמות משמעותית בחיי", היא אמרה. "ידעתי שאם אצטרך משהו אוכל לפנות אליו ולדבר איתו על כל דבר. שחר היה הנדימן, חבר טוב שאהב את הים, היה הראשון להתייצב ולעזור בכל מה שצריך ולמי שצריך - קם ועוזר, תמיד עם הציוד הנדרש".
על הסיוע שהיא מקבלת בתוכנית, אמרה מיכל: "עצם מתן תשומת הלב לשכול השקוף, ל'עומדי השבעה' - זה דבר גדול. לנו זה ממש חימם את הלב שרואים אותנו - המעגל השני שעסוק בלתמוך, אבל זקוק בעצמו לתמיכה, לכלים ולהכוונה איך לדבר עם המשפחה. הרגשתי שזה המקום שאני יכולה לומר בדיוק את מה שאני רוצה ויבינו אותי. למשל - על יום ההולדת שחוגגים לו. עד אז הרגשתי שאין אף מכר שאני יכולה להתייעץ איתו על כזה דבר, ולכן המפגש היה משמעותי. באחת ההרצאות 'נתנו חותמת', מעין הכרה בעובדה שגם למתמודדים מהמעגל השני קשה לתפקד בעבודה, קשה להתרומם, שמדובר באובדן כבד ששינה את הפאזל המשפחתי".
מיכל מגיעה למפגשים עם אחיותיה, שם הן מקבלות את התמיכה לה הן כל-כך זקוקות. "לדעת שכל מה שמרגישים זה בסדר, מנרמל תחושות ולדעת שאני לא לבד. הייתי במעגל עם עוד 20 אנשים וכבר נוצרו בנינו קשרים אישיים. ההתכנסות מחממת את הלב", היא אמרה. "מיד אחרי כל פרסום שיוצא אני נרשמת. המלצתי להרבה חברים. זה מחמם ועוטף את הלב. על פניו אנחנו לא זכאים לכלום. אני מוצאת עצמי מגיעה למפגשים המתקיימים ברמה הכי גבוהה שאפשר: אוכל, צוות מקצועי שמקבל בסבר פנים יפות, מעטפת חמה ומרגשת ובעיקר קבוצת השתייכות".
מיכל: "עצם מתן תשומת הלב לשכול השקוף, ל'עומדי השבעה' - זה דבר גדול. לנו זה ממש חימם את הלב שרואים אותנו - המעגל השני שעסוק בלתמוך, אבל זקוק בעצמו לתמיכה, לכלים ולהכוונה איך לדבר עם המשפחה"
שיר מימון, עובדת סוציאלית קהילתית בעיריית ירושלים שמנחה את אחת הקבוצות, סיפרה איך נולד הרעיון: "מה שהיה לנו בראש, שבכל הכאוס הזה יש אוכלוסיות שלא נמצאות במרכז ושאלנו את עצמנו איך אפשר להגיע לאנשים שצריכים את ההכרה ואת המענה. מתוך זה הגענו לסיפור של דודים ובני דודים. יש פה קול משמעותי שמבקש מענה. זה התרחב לבני המשפחה המורחבת, ומגיעים גם אחיינים למפגשים. לא ציפינו לכזאת היענות בהתחלה, אנחנו מקבלים גם פניות מדרום וממרכז הארץ".
ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, ביקש להוסיף כי: "התכנית 'אנחנו הדודים' מחבקת, תומכת ומסייעת למעגל השכול השני והשלישי שלא זוכים להכרה פורמלית, אך זקוקים לה מאוד כדי לצמוח מהכאב ולהישאר חזקים למען בני משפחתם האבלים. אני מזמין את כל מי ששכל קרוב משפחה ומתמודד עם חווית אובדן כואבת, להירשם למפגשים ולקחת חלק בפעילויות המתקיימות במסגרת התכנית".
