תורמים לחיילים, משחקים קלפים ועושים ספורט: ותיקים שפונו במרכז התעסוקתי בים המלח
"אני מתגעגעת להיות בבית שלי, לישון במיטה שלי ובעיקר אני מתגעגעת לשגרה שלי. עד 7 באוקטובר, מדי יום הייתי מתעוררת מוקדם בבוקר, מתפללת, מתארגנת לעבודה ועולה על ההסעה למפעל של 'אוסם' שבו אני עובדת כבר 38 שנה. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, דואגים לי שם לכל מה שאני צריכה, והעשייה היומיומית עושה לי טוב".
במילים אלו רוחמה עדרי (61), אמא לארבעה בנים וסבתא לחמישה נכדים, שניים מהם מתגוררים בארה"ב, פותחת את הריאיון. מאז אותו יום שבת נורא, כשמחבלי חמאס פרצו את הגדרות ופלשו ליישובי העוטף, עדרי, תושבת שדרות, לא חזרה לעיר מגוריה שאותה היא כל כך אוהבת.
"יומיים אחרי ה-7 באוקטובר, עזבתי את העיר ועברתי להתגורר אצל אחותי בקרית מלאכי. התארחתי אצלה במשך שבוע, עד שבני וכלתי ביקשו שאגיע להיות איתם ועם הנכדים במלון בים המלח שאליו פונו רוב תושבי שדרות", היא משחזרת. "הם אמרו שנעים שם, שיש הרבה מקום ושהצוות דואג לכל מה שצריך. העדפתי להגיע למלון ולא להטריח את המשפחה ולהסתובב בין בתים של אחרים".
"גאה להיות חלק מהמאמץ המלחמתי"
לצד הצורך שלה להיות קרובה לבני משפחתה ולחברותיה, שכמוה גם הם פונו מביתם לזמן בלתי ידוע, עדרי מתגעגעת להיות בעשייה. וכמוה גם לא מעט גמלאים שנתלשו באכזריות מביתם ומהשגרה שניהלו עד 7 באוקטובר.
זה לקח כמה שבועות, ולפני חודשיים זה סוף-סוף קרה: במלון "רויאל" בים המלח, שבימים אלו שוהים בו כ-2,000 גמלאים, רובם מפוני העיר שדרות, החל לפעול מרכז ייעודי לגיל השלישי בו נערכות פעילויות שונות, בהן גם אריזת ערכות לחיילי צה"ל. המרכז, שנקרא "מקו"ם לקהילה", הוקם על ידי מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל (מקו"ם) בשיתוף עם עיריית שדרות וארגון JNF-USA, ומיועד למפונים בגילאי 60 ומעלה.
רוחמה עדרי: "מאז שהמרכז הוקם אני מגיעה אליו מדי יום. טוב לי כשאני יודעת שאני תורמת לחיילים, והתעסוקה עוזרת לי לא לשקוע במחשבות עצובות על המצב ועל הבית שנשאר מאחור"
"מאז שהמרכז הוקם אני מגיעה אליו מדי יום. טוב לי כשאני יודעת שאני תורמת לחיילים, ומצליחה להחזיר להם קצת מהטוב שהם עושים עבורנו", אומרת עדרי ומוסיפה: "התעסוקה לאורך השבוע עוזרת לי לא לשקוע במחשבות עצובות על המצב ועל הבית שנשאר מאחור".
"המטרה של המרכז היא לשמש מקום משמעותי לתעסוקה ולחברה עבור הגמלאים המפונים, ובכך לעודד את רוחם ולחזק אותם", מסבירה דנה סמימיאן, רכזת תכנית "חברותא" במקו"ם. "במקביל, הם גם תורמים את חלקם למאמץ המלחמתי, מה שמאוד משמח אותם".
"פתיחת המיזם שימחה אותי מאוד. סוף-סוף הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי עבור אחרים ולא יושבת חסרת מעש בצד", מוסיפה פולינה בובר (78), אלמנה שפונתה משדרות יחד עם בתה ושלוש נכדותיה. "אני מכניסה חלק מהלב שלי לתוך הברכה שאני כותבת לחיילים. אין לך מושג כמה שאני אוהבת אותם ודואגת להם".
בובר, עלתה מאודסה שבאוקראינה הישר לשדרות ב-1991. עד ה-7 באוקטובר היא מעולם לא עזבה את העיר לטובת מגורים במקום אחר. "באוקראינה עבדתי כאחות מוסמכת, ושנה לאחר שעליתי ארצה הקמתי את המועדון הראשון בעיר לעולים דוברי רוסית. הוא פועל עד היום ונחשב לאחד מהמועדונים הגדולים בשדרות", היא מספרת. "בנוסף, אני מתנדבת כרכזת הארגון למען נפגעי השואה מבריה"מ וממזרח אירופה, ורכזת בעמותה ליוצאי אוקראינה בישראל".
פולינה בובר: "פתיחת המיזם שימחה אותי מאוד. סוף-סוף הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי עבור אחרים, ולא יושבת בצד"
בובר ומשפחתה התפנו משדרות כמעט שבוע וחצי לאחר מתקפת חמאס. "היה לי חשוב לוודא שכל הקשישים שנמצאים במועדון שברשותי התפנו, ורק אחרי זה הסכמתי לעזוב את העיר", היא מספרת ומוסיפה בעצב: "אם יש משהו אחד שאני מתגעגעת אליו במיוחד הוא לשולחן השבת, כשכל המשפחה יושבת מסביב. אני מקווה שזה יקרה שוב בקרוב".
לתעד את הזוועות
בנוסף לפעילות התעסוקתית במרכז, המדריכים מקפידים לקיים פעילויות גיבוש חברתיות שמורכבות ממשחקים קבוצתיים, מעגלי שיח ושיחות אישיות בהן הם מתעדים את סיפוריהם האישיים של הוותיקים, אותם הם מאגדים לכדי תערוכה שתשמש זיכרון לדורות הבאים.
"מדובר בתהליך מרפא ומעצים עבורם. הצוות במרכז עובר הכשרות כיצד לראיין ואיך לגבות עדויות", מסבירה סמימיאן ומוסיפה: "התחושה שיש מי שמקשיב להם, שמתעד את סיפוריהם ומדי בוקר מתעניין בשלומם, מחזקת את רוחם של הגמלאים, חלקם חיים כבר לא מעט שנים בצל ירי הרקטות".
"הכי חסרים לי כאן הילדים והנכדים שלי", אומרת מינה רבייב (72). "אחד מהבנים שלי גויס למילואים ונלחם בעזה מאז 7 באוקטובר, והיתר פונו לאילת ומאז שפוניתי לפה ראיתי אותם רק פעם אחת".
מינה רבייב: "התרומה לחיילים מאפשרת לי להרגיש חלק ממשהו. מבחינתי, החיילים הם הבנים והנכדים שלי וכל היום אני שולחת להם אנרגיות וחיזוקים, ומתפללת שכולם יחזרו בשלום, עד הניצחון"
היא עלתה ארצה בשנת 2001, מדרברנט שבקווקז, אם חד-הורית לשלושה ילדים וסבתא לתשעה נכדים. עד אותה שבת נוראית היא התגוררה בשדרות לצד משפחתה. "בדרברנט הייתי אחות מוסמכת. הייתי בת 50 כשעליתי ארצה, והוצע לי לעבוד כאחות רק בבתי אבות. החלטתי לוותר על ההצעה, ועבדתי בעבודות זמניות עד הפנסיה", היא מספרת. "עד ה-7 באוקטובר נהגתי ללכת למועדון הגמלאים בעיר פעמיים בשבוע. אבל מאז שפרצה המלחמה ופוניתי למלון בים המלח, אני נמצאת כאן לבדי".
למרכז החדש היא הגיעה לאחר שאחת ממקימות המיזם הבחינה בה כשהיא ישובה על הספה בלובי המלון, לבדה. "היא ניגשה אליי ושאלה אותי מה אני עושה, ועניתי שאני יושבת על הספה. ואז היא אמרה לי: 'טוב, תקומי, יש לי משהו בדיוק בשבילך. תאספי עוד נשים, ותצטרפו למיזם עבור החיילים'.
"העובדה שאני תורמת לחיילים, אורזת עבורם חבילות וכותבת להם ברכות מהלב ומהנשמה שלי - מאפשר לי להרגיש חלק ממשהו. מבחינתי, החיילים כולם הם הבנים והנכדים שלי וכל היום אני שולחת להם אנרגיות וחיזוקים, ומתפללת שכולם יחזרו בשלום, עד הניצחון", היא משתפת.
את חושבת שתחזרי לשדרות עם סיום המלחמה?
"כשעליתי לארץ, חד-הורית עם שלוש ילדים, פחדתי, אני לא אשקר. אבל הסבלנות והאהבה שלי לארץ ישראל הן שעזרו לי להתגבר על הפחד. שדרות הייתה המקום הראשון שאליו הגעתי בארץ, ולא אעזוב את העיר עד יומי האחרון".
"המרכז הפך לבית נוסף"
המרכז המשימתי משמש את כל הקשישים המפונים השוהים במלונות שבאזור ים המלח. חברי וחברות הקהילות המשימתיות בהובלת תנועת "מדור לדור", הם אלו שאחראים על הפעלתו ביומיום. מלבדם, בכל מלון יש איש קשר ייעודי מטעם המועצה לטובת הפרויקט, והצפי הוא שבכל יום יהיו בו כ-100 גמלאים.
"אני כל יום בדמעות מהתרגשות מכל העזרה שמרעיפים עלינו מאז שהגענו לכאן", אומרת לריסה, מורה לספרות ולשון במקצועה, שעלתה ארצה מאוקראינה לשדרות לפני 27 שנה. "הגענו לכאן בלי בגדים ובלי ציוד, ועזרו לנו בלי סוף. הרעיון להקים את המרכז הוא נפלא, ומרגש אותי מאוד שחושבים גם עלינו, הגמלאים".
לריסה: "חברים מהמועדון שלנו נרצחו בתחנה, כשהמתינו לאוטובוס שייקח אותם לחופשה בים המלח. ייקח עוד זמן להתגבר על הטראומה ועל האובדן, ובינתיים המרכז החדש מאפשר לנו להיות יחד עם אנשים נוספים במצבנו, ולהתחזק"
לריסה, שבימי שגרה מרצה על ספרות ומפעילה חוגים במועדוני העולים בשדרות, מוסיפה כי "בבוקר ה-7 באוקטובר היה ירי בלתי פוסק ובמשך שעות היינו נצורים בממ"ד. בשש וחצי בבוקר נפל החשמל ולא היו מים. בהמשך גיליתי שכמה חברים מהמועדון שלנו נרצחו בתחנה כשהמתינו לאוטובוס שייקח אותם לחופשה בים המלח.
"זה נורא וייקח עוד זמן להתגבר על הטראומה ועל האובדן, אבל בינתיים המרכז החדש מאפשר לנו להיות יחד עם אנשים נוספים במצבנו ולהתחזק. הוא הפך לבית נוסף עבורנו".
