"אני רואה את הלקות שלי כנקודת חוזקה שמאפשרת לי לראות ולחוש את האדם בלי לראות אותו באמת, ולהבין את הבעות פניו מבלי להסתכל", כך פותח ריאד אבו בכר, עו"ס במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה, את סיפורו.
אבו בכר (42) נולד עם מצב רפואי נדיר הנקרא "ראייה צינורית". בשונה מאדם עם ראייה רגילה, הוא מסוגל לראות רק דרך מעין "צינור" צר במרכז העין - בדומה להצצה דרך גליל נייר טואלט. אולם, במקום לראות בכך מגבלה, הוא הפך את האתגר ליתרון מפתיע בעבודתו כעובד סוציאלי.
2 צפייה בגלריה
אבו בכר. "העלבונות מהסביבה רק חיזקו אותי לא לוותר לעצמי"
(צילום: באדיבות המרכז הרפואי הלל יפה)
"בתור ילד התעלמתי מהבעיה שלי", הוא מספר. "הייתי תלמיד טוב וילד אהוב על הוריי ומוריי, אבל סבלתי מבעיה חברתית קשה. הייתי מאוד מופנם וסגור, ובתור ילד קטן שמרכיב משקפי ראייה - סבלתי מהצקות בלתי פוסקות מצד הילדים האחרים".
האתגרים עמם הוא נאלץ להתמודד לא הסתיימו בילדות. "גם בחיי הבוגרים נפגעתי רבות מאנשים", הוא משתף. "היו כאלה שצחקו עליי אם נתקעתי במשהו, העליבו אותי ואמרו לי שאני צריך להישאר בבית".
אולם, באופן מפתיע ומעורר השראה, דווקא היחס הפוגעני העצים את נחישותו של מי שכל חייו סבל מעלבונות וזלזול מצד הסביבה: "זה רק חיזק אותי לא לוותר לעצמי ולהראות לכולם שעל אף הקושי, אני מצליח לקיים שגרת חיים רגילה ולהתפרנס בכבוד".
"קורא סיטואציות לפי נשימה"
כשאבו בכר מספר על חייו עם ראייה מוגבלת, מתגלה עולם שלם של חושים מחודדים והסתגלויות מופלאות. מה שהתחיל כהתמודדות לא פשוטה של נער בתיכון - התפתח בהמשך למערכת מורכבת של טכניקות ושיטות להתמודדות עם האתגרים היומיומיים. "בתיכון התחלתי לרכוש מיומנויות שעד היום מסייעות לי להיות עצמאי למרות הלקות שלי", הוא משתף, "וככל שהזמן עובר - אני ממשיך ללמוד ולהשתפר".
כשהראייה מוגבלת, כפי שרובנו מכירים מעולם בעלי החיים, החושים האחרים מתחדדים ומתפתחים לרמות מפתיעות. אצל אבו בכר, חוש השמיעה הפך למעין מצפן בהתמצאות היומיומית. "חוש השמיעה שלי התחדד באופן מדהים", הוא אומר, "אני מזהה תקלות ברכב לפי צליל המנוע, קורא סיטואציות לפי קולות נשימה, תזוזת כיסא או חלון שנסגר. כל דבר קטן מושך את תשומת ליבי".
"בהתחלה ההורים לא רצו להבין שזה קיים והתכחשו לזה. הם לא נתנו לי הקלות - תפקדתי כמו כולם, בבית ספר רגיל, הכנתי שיעורי בית ועבדתי במשק כמו שאר האחים שלי. אני חושב שזו הסיבה שאני מקבל את המגבלה שלי ושלם איתה. אף פעם לא הרגשתי חריג, למרות העלבונות שספגתי מהסביבה בילדות"
היכולת הייחודית הזו משרתת אותו בעיקר בעבודתו כעובד סוציאלי. "אני מצליח לזהות אנשים ולקרוא סיטואציות בעזרת חוש השמיעה המפותח שלי", הוא אומר, "אם המטופל בוכה או שקשה לו - טון הדיבור עוזר לי להבין את מצבו, ומסייע לי במהלך הטיפול בו. אני לא צריך לראות את הדמעות כדי לדעת שהוא בוכה, גם לא את הבעות פניו כדי לדעת שהוא לחוץ.
"דווקא בגלל המוגבלות שלי אני מצליח לעודד מטופלים במצבי טראומה וחולי, בפרט כאלה שמתמודדים בעצמם עם לקות ראייה, ולשמש עבורם מודל לחיקוי".
במקביל, הוא פיתח מעין "מכ"ם" פנימי: "אני הולך לאט יותר, בוחן את השטח. עם הזמן גם פיתחתי יכולת לחוש מכשולים וקירות שניצבים בדרכי. וכשאני לוחץ יד למישהו, אני נמתח איתו בהליכה - זה גם עוזר לי ללכת מהר יותר", הוא אומר בחיוך.
מהו האתגר הגדול ביותר בחיי היומיום?
"הקושי הכי גדול שלי הוא הנהיגה. לפעמים אני מתקשה להגיע למקומות או שאני צריך להשתמש בתחבורה ציבורית שלא תמיד זמינה באזור שבו אני גר, בפרט בימי חורף גשומים. עם הזמן זה הפך לשגרה, וניסיתי למצוא פתרונות גם לזה כמו טרמפים עם אנשים שאני מכיר, אבל אין ספק שזה לא נוח ופוגע בעצמאות".
"היא קיבלה אותי מהרגע הראשון"
חיי המשפחה הם מקור גאווה ועוגן מרכזי בחייו של אבו בכר. את אשתו פגש בגיל 25, והחיבור ביניהם היה כה חזק שכעבור חצי שנה בלבד הם כבר התחתנו.
"מהרגע הראשון שיתפתי אותה בלקות הראייה שלי, והיא מיד קיבלה את זה", הוא נזכר בחיוך. "היא לקחה על עצמה את האתגרים היומיומיים, כמו להסיע אותי ממקום למקום, אבל עם השנים היא רואה בי תומך משמעותי יותר - אני מבצע את מטלות הבית ומתפקד כמו כל אדם רגיל, ויותר מכך. אפשר לומר שאנחנו משלימים זה את זה".
כשהחליטו להקים משפחה, עלו חששות טבעיים. "פחדתי שאחד הילדים שלי גם יסבול מהלקות הזו", הוא משתף. "לא עשינו בדיקות גנטיות, לא התעסקנו עם זה. ידענו שאם זה יקרה נדע מה לעשות". לשמחתם, כל ילדיהם נולדו בריאים ושלמים.
מה עיצב את הגישה החיובית שלך לחיים?
"זה מגיע מהבית. כילד, לא הייתה מספיק מודעות למגבלה שלי, או למגבלות בכלל. בהתחלה ההורים לא רצו להבין שזה קיים והתכחשו לזה. הם לא נתנו לי הקלות - תפקדתי כמו כולם, בבית ספר רגיל, הכנתי שיעורי בית ועבדתי במשק כמו שאר האחים שלי. הם גרמו לי לחשוב שאני כמו כולם, שאין הבדל ביני למישהו אחר. אני חושב שזו הסיבה לכך שאני מקבל את המגבלה שלי ושלם איתה. אף פעם לא הרגשתי חריג, למרות העלבונות שספגתי מהסביבה בילדות".
הגישה הזו, שעיצבה את אישיותו בילדות, מלווה את אבו בכר גם בחייו המקצועיים. בעבודתו היומיומית במרכז הרפואי, הוא מתמודד עם מגוון רחב של מצבים מורכבים: הוא מלווה מטופלים ממחלקות שונות - פנימית, אורולוגיה, מרפאה למחלות זיהומיות ועיניים - ונפגש עם סיפורי חיים מאתגרים: אנשים המתמודדים עם מחלות זיהומיות שחיים בצל הסטיגמות, כאלה הסובלים מהתמכרויות ומודרים חברתית, ומטופלים המתמודדים עם אובדן ראייה. חלק חשוב מעבודתו הוא לסייע בתקשורת בין המטופלים למשפחותיהם, במיוחד ברגעים מורכבים.
איך הצוות בבית החולים מקבל אותך?
"הקולגות שלי מאוד שמחים לעזור לי, כי גם אני תומך בכולם. כל דבר שהם צריכים - אם זה עזרה בעבודה או בתחומים נוספים כמו רכבים, חקלאות או טכנולוגיה - אני עוזר להם כמה שאני רק יכול. כמובן שאני גם מקשיב להם ונוצרו בינינו יחסי קרבה".
האווירה החיובית הזו מתחזקת גם הודות לחוש ההומור המפותח שלו. "דרך הצחוק אני לומד להתגבר על הרבה מכשולים וסיטואציות", הוא מסביר. "אם למשל נתקלתי במשהו - אני יוצא מהמבוכה במהירות בעזרת צחוק".
איך המטופלים מגיבים כשהם מגלים את הלקות שלך?
"רוב הזמן אני עוזר לאנשים עם מוגבלות ראייה, בלי שהם יודעים על המגבלה שלי. הם מופתעים מהידע שלי איך לתפקד, להתנייד ולבצע פעולות שגרתיות כמו אדם עם ראייה תקינה. הם אוהבים לקבל את המידע ולא מבינים מהיכן כל הידע, מבלי שאני אחשוף את עצמי. למעשה, אפילו חלק מהאנשים שעובדים איתי ביומיום בבית החולים לא מודעים ללקות שלי".
"נקודת החולשה תהפוך לכוח"
הגישה האופטימית שלו מתפוגגת מעט כשנושא ההנגשה בארץ עולה לדיון. ניכר עליו כי המציאות שבה אנשים עם מוגבלויות לא זוכים לשוויון מוחלט במדינה - מסעיר אותו מאוד, ובצדק. בכל יום הוא נתקל במכשולים שרוב האנשים כלל לא חושבים עליהם - מסכי קופה במסעדות מהירות, שלטים אלקטרוניים, מכונות לקבלת תורים. מה שנראה טריוויאלי לרבים, עבורו ועבור אנשים נוספים עם מוגבלויות - הוא אתגר יומיומי.
"דרוש שיפור משמעותי בהנגשה, במיוחד במגזר הפרטי", הוא מסביר. "צריך לפתח תשתיות של בתי מסחר, להנגיש מכונות להוצאת תורים, מסכים ואפליקציות. לדוגמה במקדונלד'ס, הקופה לא מונגשת. יש דברים מהותיים שאפשר לעשות בלי הרבה השקעה - הגדלת הפונט במסכים, שימוש בצבעים כהים יותר, אפליקציות דיבור שונות".
"הדבר שאני הכי אוהב בגוף שלי, הוא המגבלה שלי. אני מאמין שבכל מגבלה - אם אתה מקבל ואוהב אותה - בשלב מסוים היא תיעלם מבחינתך, ואז גם אחרים כבר לא ישימו לב אליה. נקודת החולשה תהפוך לנקודת הכוח"
יחד עם זאת, פעמים רבות, דווקא המצבים המאתגרים ביותר מדגימים את יכולת ההתמודדות שלו. "לפני כחודש וחצי, כשהגיעו עשרות פצועים ל'הלל יפה' כתוצאה מפגיעת הכטב"מ ליד בנימינה, הייתי צריך להגיע לבית החולים במהירות בשעת ערב. כיוון שאיני יכול לנהוג, ביקשתי טרמפ מאחד מחבריי לעבודה. בסופו של דבר הגעתי בזמן, וסייעתי לפצועים כמו כל אחד מהצוות".
מה המסר שלך לאנשים שמתמודדים עם מגבלות?
"הדבר שאני הכי אוהב בגוף שלי, הוא המגבלה שלי. זה מי שאני. אני מאמין שבכל מגבלה - אם אתה מקבל ואוהב אותה - בשלב מסוים היא תיעלם מבחינתך, ואז גם אחרים כבר לא ישימו לב אליה. נקודת החולשה תהפוך לנקודת הכוח. מחולשה לחוזקה, מדפקט לאפקט".
