התערוכה - "תמונות של תקוה", מחלקת שיקום בית חולים שיבא
"רק השתחררתי מהצבא, היו לי תוכניות לטייל בעולם, ללמוד, עבדתי קשה בשבילן. מישהו שהתפרץ לכביש בחוסר תשומת לב הפך את התכניות האלה ברגע והשבית אותי לחודשים ארוכים", משחזרת שחר ברעם (22), ששירתה כחובשת קרבית בצבא.
הצלמת אורית בר אור (51), אמא של שחר, לא משה ממיטתה במהלך הימים והלילות הארוכים והמפחידים במחלקת שיקום ראש בבית חולים שיבא, ובחרה לתעד אותם בעדשת המצלמה שלה.
12 צפייה בגלריה
"שעות של חרדה לשלומה של שחר, של דאגה אמיתית, בין כאבים ותקווה"
(ציילום: אורית בר-אור)
"אלו צילומים שצילמתי בידיים רועדות, קולאז' שפורט על כל הנימים, שמסכם שעות של חרדה לשלומה של שחר, של דאגה אמיתית, בין כאבים ותקווה, של אימא שרואה את בתה נעמדת לאט לאט שוב על הרגליים ופוסעת שוב את הצעד ראשון, שאומרת שוב את המילה הראשונה", משתפת בר אור. "החלטתי לחלוק את המסע עם מתמודדים במסע דומה עם אדם שיקר להם. להפיח תקווה".
- התערוכה "תמונות של תקווה" פתוחה לקהל במחלקת שיקום בבית החולים שיב"א.
התערוכה "כוחה של המילה" - אימרות שבחרו שורדי ושורדות שואה כדרך חיים
לשאלה איך אפשר להמשיך בחיים, לגדול ולהתעצם אחרי תופת בלתי אפשרית, מנסה התערוכה "כוחה של מילה", לתת תשובה. 40 משפטים מכוננים של חברי קבוצת שורדי השואה "בובות וחלומות" מוצגים בה, לצד תמונתם וסיפורם האישי. התערוכה, פרי שיתוף פעולה של הקבוצה בהנחייתה של מיכל פונדמינסקי ומוזיאון ידידי ישראל, מוצגת בחצר מוזיאון ידידי ישראל בירושלים.
12 צפייה בגלריה
"עטפו את אימי בתכריכים, הניחו הינומה על ראשה והושיבה אותה בעגלה, כשכל אותה עת אני יושב לצידה, בוכה ומתחנן שלא תעזוב אותי"". בני הראל
(צילום: באדיבות מוזיאון ידידי ישראל)
"האמן בעצמך, אם נפלת קום ותתחיל מחדש, ותרגיש תמיד שיש לך יכולת להעניק". זאת האימרה שבחר בני הראל שנולד בשנת 1936 בטריפולי לוב, להנציח.
"הגרמנים הגיעו ללוב ב-1941 במטרה ליישם את הפתרון הסופי", משחזר הראל. "כל היהודים בעלי אזרחות זרה נשלחו בחזרה לארצם, והגברים שנותרו נרדפו, נעצרו בכוח ונשלחו לבנות ביצורים, לעבודות כפייה ולמחנות ריכוז. הגרמנים גם קעקעו מספרים על ידיהם של חלק מיהודי טריפולי, שחלקם נהרגו בעינויים, מרעב או בירי מכוון. אבי יוסף ברח והסתתר בכפרים הערביים, ואימי רחל נשארה איתנו בבית".
"באחת ההפגזות, כשהסתתרנו בבית, הבית קרס והתמוטט עלינו. מכבי האש פינו אותנו והבריחו אותנו לכפר ערבי. מאחר שאיש לא הסכים להסתיר אותנו, עברנו מעיירה אחת לשנייה והסתתרנו בדיר או באורוות. התנאים היו מחפירים, ואחיי שנפצעו מקריסת הבית לא שרדו ונפטרו. באחד הימים פגע גם פגז בארווה שבה הסתתרנו ושרף אותה. אימי שהייתה חלשה מהפגיעה הקודמת, לא הצליחה לברוח משם. היא נלכדה באש, וכעבור כמה ימים נפטרה בייסורים", הוא מוסיף.
12 צפייה בגלריה
"כוחה של מילה" - 40 משפטים מכוננים של חברי קבוצת שורדי השואה "בובות וחלומות"
(צילום: מיטל פיין)
"באותם ימים לא יכלו להעביר את הנפטרים לטריפולי, אך כלה ביום חופתה יכלה להתנייד בין הכפרים, ולכן עטפו את אימי בתכריכים, הניחו הינומה על ראשה והושיבה אותה בעגלה, כשכל אותה עת אני יושב לצידה, בוכה ומתחנן שלא תעזוב אותי". המשך סיפור הישרדותו של הראל, עלייתו לארץ וקליטתו בישראל מופיע בתערוכה.
התערוכה "דמוקרטיה אומרת"
"התערוכה נעה מההתמקדות בפרטים ובמחוות אנושיות בגובה העיניים, ועד למבט מלמעלה, המרוחק והטכנולוגי של צילומי הרחפן", מספר חן שפירא, אוצר התערוכה "דמוקרטיה אומרת" (שיבוש מכוון על הקריאה "דמוקרטיה או מרד"), המעניקה במה למחאה, להתנגדות ואי ציות אזרחי בישראל ומציגה את הפנים, הרגשות וההשראה של מאות אלפי המפגינים שיצאו להפגין במהלך החודשים האחרונים, אבל לא רק.
התערוכה מציעה בעצם התבוננות מחודשת על משמעותן החברתית והפוליטית של מחאות בישראל מאז שנות השבעים, ומעלה שאלות על מידת האפקטיביות שלהן ועל גבולות חופש הביטוי בדמוקרטיה.
"הצפייה בצילומים ובאירועים שהם מתעדים מעודדת אותנו לבחון את השינויים החלים באופני הצילום והתיעוד, ומעוררת מחשבה על האפקט התקשורתי והתודעתי המשתנה של הצילום כשהוא הופך לחלק אינטגרלי מאקט ההפגנה והמחאה", מוסיף שפירא.
באמצעות דימויים שהפכו איקוניים בתולדות הצילום המקומי, בוחנת התערוכה צדדים והיבטים שונים של צילום מחאות בישראל – האזרחיים, החברתיים-פוליטיים, הטכנולוגיים והאמנותיים.
הנורה האדומה במגזר הערבי דולקת ללא הפסקה
"בהתחלה היה קצת קשה כי זה נושא ממש רגיש במיוחד במגזר שלנו", משתפת סילין עלי (20). "החלטנו להקים את המיזם הזה כי בתקופה האחרונה אין יום שעובר בלי מקרה של אלימות ורצח. אני חושבת שיש צורך לשפוך אור על הנושא כדי להעלות את המודעות". עלי, מתנדבת במערך הערבי של האגודה להתנדבות בצפון, וחברותיה, מוסלמיות, דרוזיות, בדואיות, נוצריות וצ'רקסיות, משמיעות את קולן במיצג מחאה אומנותי שכולו זעקה נגד האלימות הגואה במגזר הערבי.
צפו בסרטון המציג את עבודות המתנדבות באגודה להתנדבות:
"הנורה דולקת"
(צילום: האגודה להתנדבות)
המוטיב המרכזי בעבודותיהן הוא הנורה האדומה, זו שמסמלת אזהרה מפני מקרי אלימות, ומבליטה ומבהירה לצעירות ולנשים מתי הן נמצאת בסכנה ומתי נחצים הקווים האדומים במערכות יחסים. "הנורה שאמורה לסמן את הדרך להצבת גבולות ברורים והדוקים", מבהירות העו"ס, לולו בלעוס-ענבר, ורכזת האגודה להתנדבות בתוכנית "תמורה" בבית ג'ן ומגאר, זמורוד טאפש גאנם, שהובילו את הפרויקט.
"אני בעלת חשק עז שקולנו יגיע לכל אישה כדי שיחבר אותה לישותה הנשית ויזכיר לה להתחבר לעוצמה שלה, להזדהות עם האור והגיוון שיש בתוכה כאישה ולהגיד 'לא' לכל מעשה או אמירה פוגענית נגד נשים", אומרת קנאר דבור (20), ממשתתפות הפרויקט.
"יתר על כן, זה מסר לכל אישה שנמצאת בסיכון להכיל את עצמה, להאמין בעצמה, לשבור את מחסום הפחד ולצאת מ'אזור הנוחות' המעליב, כדי להגיע למקום הנכון של הערכה עצמית ולצמוח מהמקום הבריא. כך שמאוד מרגש להפיק לאור את הקול הזה, הקול שלנו, הקול שנמצא בנפש כל אישה".
- מיצג המחאה יוצג לקבוצות מנהיגות במועצות הנוער השונות בכפרים, במטרה להפיץ את זה הלאה ולעורר מודעות לנושא.
פאנל אקטיביזם ספרותי
אֲנִי יוֹדַעַת, אַתְּ מַרְגִּישָׁה כְּאִלּוּ לֹא תִּשְׂרְדִי אֶת זֶה/זֶה בִּגְלַל/ שֶׁאַתְּ/ לֹא תִּשְׂרְדִי אֶת זֶה/ הַמְשִׁיכִי בְּכָל זֹאת.. עַד שֶׁעוֹר הָעוֹלָם יִתְהַפֵּךְ...
כך כותבת המשוררת מרוה זוהר בספר השירים הכואב והנוקב שלה "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער". בשירים בספר מספרת זוהר חלקי חיים שלה, ושל נשים אחרות, שעברו תקיפה מינית או אונס ונאלצו להתמודד עם הטראומה ולהמשיך לחיות. זוהר היא המייסדת של אמ"ן - אדמת מרפא נשית, המקום היחיד בישראל אליו יכולות נשים נפגעות להגיע ולהתאושש מהשבר בחברת נשים נוספות.
צפו בכתבה המציגה את "אדמת מרפא נשית" שהקימה מרוה זוהר:
(צילום: ליהי קרופניק, עריכת וידאו: רותם שבתאי)
"כילדה תמיד חלמתי להיות כמו הסופרות שחותמות על ספרים בשבוע הספר. ידעתי שאכתוב ספרים. לא ידעתי שהספר הראשון שאכתוב יפחיד אותי כל כך", משתפת זוהר בכנות, והיא עתידה להגשים את חלומה בפאנל שכולל סופרים אקטיביסטים נוספים: איריס אליה כהן, רון דהן, שלומי חתוכה, אורנה קזין וחן רותם.
"אני רוצה להמליץ על הספר שלי למי שרוצה לדעת מה באמת קורה לנשים בעולם שלנו. ולמי שרוצה להיות בן ברית ליצירת עולם טוב יותר. ולמי שרוצה להיות מטפלת טובה יותר. אני רוצה להמליץ על הספר שלי למי שרוצה לדעת שאפשר לרדת לשאול תחתיות ולמצוא שם יופי ואמת ולחזור ולהמשיך ליצור ולחיות", היא מסכמת.
סדנאות אקטיביסטיות לילדים בחופש
"מערכת החינוך הממלכתית נכשלה והחינוך הליברלי בישראל הוזנח כמעט לחלוטין", חורצים שלושה אקטיביסטים בשדה החינוך – מיכל שליו רייכר, שירלי לאונר כהן וערן כהן. "רק מאמץ חינוכי, ליברלי, הומניסטי, רחב היקף יכול להביא לשינוי, ולכן אנחנו שואפים להגיע לכמה שיותר ילדים וילדות בארץ כדי לחולל את המפנה". כך הם מסבירים את העילה להקמתה של "האקדמיה למדעי החופש" - מיזם חינוכי שפיתחו בארבע השנים האחרונות במטרה להנגיש את יסודות הליברליזם לילדים בגילי 6-10, ולהעניק להם משקפיים ערכיים להסתכל על העולם ולהבין ערכים בסיסיים כמו שוויון, חירות וסולידריות חברתית.
"חיפשתי פעילות שתחשוף את הילדה שלי לאבולוציה. לא מלמדים את זה בבתי הספר בכלל", מספרת אורית מתל אביב שבתה השתתפה במספר סדנאות. "לא האמנתי שתוך שעה וחצי היא תלמד דרך משחק מושגים מורכבים כמו הורשה גנטית וברירה טבעית. השימוש בשחקן מדריך ריתק את הילדים. בסדנת קירי לימדו אותה על הסללה מגדרית. זה מושג מורכב גם למבוגרים, אבל סדרת המשחקים שחשפה איך ילדות וילדים חושבים פשוט המחישה אותו. הסדנה עברה כל הזמן מדוגמאות מהחיים של הילדים, לסיפור חייה של קירי שמאופיין בהרבה בחירות אמיצות והליכה נגד הזרם. היה מופלא ומבריק. ככה חינוך צריך להיראות. הילדים היו בעננים".
