צפו: משפחות חטופים מבשלות עם השף ארז קומרובסקי במלון "דן גורמה"
(באדיבות עמותת "אלון ואלה")
"מאז אותו יום שבת נורא, אנחנו לא מרשות לעצמנו להתקרב למטבח, למרות שבישול ואפייה אלו שתי אהבות גדולות מאוד שלנו. אין לנו הרבה תיאבון מאז מה שקרה, ובכל זאת המקרר שלנו תמיד מלא באוכל חם שהשכנים המדהימים שלנו מכינים לנו מדי שבוע. ופתאום היום הזה במלון, עם ארז קומרובסקי ועם שאר הטבחים והמתנדבים וכמובן משפחות החטופים, אילץ אותנו להיכנס למטבח שוב ואפשר לנו כמה שעות של שקט. זה היה קצת כמו תרפיה".
אלה בן עמי, רק בת 23 מקיבוץ בארי, לא דמיינה בתסריטים הגרועים ביותר שלה שאת יום המשפחה השנה היא תציין ללא אביה, אוהד בן עמי, שמוחזק כבר כמעט חמישה חודשים בשבי חמאס, לצד משפחות של חטופים נוספים בבישול ארוחה עם השף ארז קומרובסקי, טבחים ומתנדבים במלון "דן פנורמה" בתל אביב, שמטרתה להעלות את המודעות להחזרתם של 134 חטופים ישראלים מהשבי בעזה.
"ה-7 באוקטובר הגיע חודש אחרי שחזרתי מהטיול הגדול בדרום אמריקה, ובזמן שהתחלתי ללמוד לפסיכומטרי", היא משחזרת. "בן הזוג שלי היה אצלי באותו סוף שבוע, והתעוררנו לקול אזעקות 'צבע אדום' בלתי פוסקות. די מהר הבנו שיש פלישה של מחבלים לקיבוץ, ובהמשך גיליתי שאבא ואמא שלי נחטפו לעזה. אמא חזרה אחרי קצת יותר מ-50 יום, ואבא עדיין שם".
10 צפייה בגלריה
רז בן עמי במהלך הכנת החלה. חזרה מהשבי ונלחמת על חזרתו של בעלה, אוהד
(צילום: שלומית הראל-שוורץ)
מאז אותה שבת, בן עמי ושתי אחיותיה זנחו את כל עיסוקיהן לטובת מטרה אחת - השבת הוריהן מהשבי. כשרז בן עמי, אמן, שבה הביתה, היא הצטרפה אליהן בפרויקט חייהן - החזרתו של האב והשבת המשפחה לשלמותה.
"הגעתי לאירוע יחד עם אמא, אחותי הגדולה ובן הזוג שלה, בת דודה שלי ובעלה. רצינו לעשות מזה יום כיף ולהתאוורר לכמה שעות מכל הטירוף שאנחנו נמצאות בתוכו כבר כמעט חמישה חודשים", היא מספרת. "היו כמה קבוצות, ואנחנו היינו בקבוצה של החלות. בחרנו בה כי החלה והעבודה עם הבצק הזכירו לנו את סופי השבוע המשפחתיים בבארי - לא היו שישי ושבת שלא הכנו בהם חלות, ומאז שאבא לא נמצא המנהג הזה הופסק וגם ארוחות שישי אנחנו לא עושות יותר".
הרגשת שהפעילות מצליחה קצת להסיח את דעתך מכל המחשבות הקשות?
"קשה מאוד לשכוח את מה שקורה, אבל אלו כן היו כמה שעות של בילוי עם יתר משפחות החטופים ועם המתנדבים של עמותת 'אלון ואלה' שהעלו לנו חיוך על הפנים, וכמובן ארז (קומורבסקי - א"ה) והצוות שלו שהיו מקסימים ואדיבית, ודיברו איתנו ועזרו לנו להכין חלות מושלמות. אגב, לאורך כל היום התמונה של אבא הייתה מונחת לידינו, וכך יכולנו להרגיש כאילו שהוא נמצא איתנו שם ושאנחנו מבשלות גם עבורו".
אבא אוהב לבשל?
"אבא לגמרי בקטע של בישול. הוא מאוד אוהב להכין מנות חדשות, בעיקר מנות בשר. הוא גם למד מלונאות בעבר ועסק בניהול אירועים, ומאוד התחבר לכל התחום שקשור למסעדנות. ובכלל, אנחנו בית שאוהב לבשל ולאכול".
10 צפייה בגלריה
רז ואלה בן עמי בעצרת 100 ימים בשבי. "מאז שאבא לא פה אין חלות ואין ארוחות שישי"
(צילום: יאיר שגיא)
בימים אלו בנות המשפחה מתגוררות בתל אביב, לא רחוק מכיכר החטופים וממטה המשפחות. חברי קיבוץ בארי, שנמצאים בימים אלו במלון בים המלח ובעוד כמה חודשים יעברו להתגורר בקיבוץ חצרים, נמצאים עמן בקשר הדוק.
"הם מגיעים הרבה לכיכר וגם אלינו הביתה. כרגע, כל עוד אבא לא פה, קשה לנו לקבל החלטה איפה נגור בהמשך. נוח לנו בתל אביב עכשיו, כי כאן מתנהל כל המאבק ואנחנו עוסקות בזה כל היום. אבל ברור לי שיום אחד אחזור לבארי, זה הבית שלי, למרות שכרגע התחושה היא שחיללו לכולנו את הביטחון בעוטף, ובמדינה בכלל".
מה שלום אמא? בסוף גם היא הייתה בשבי.
"קשה לה מאוד. היא בקושי ישנה ונמצאת כל הזמן ברגשות אשם מאוד גדולים שהיא כאן ואבא עדיין שם. היא רק מחכה שאבא ישוב הביתה כדי שהיא והוא וכולנו נצליח לחזור לחיים. אני יכולה לומר שהאנשים הטובים שמחבקים ועוטפים אותנו מחזקים אותנו מאוד. גם עמותת 'אלון ואלה' - אלון ושלומית, מנהלת העמותה, והמתנדבים - כולם מקסימים ורואים שהם אנשים שחשוב להם לעשות טוב לאחרים. שלומית גם הגיעה לבקר אותנו בבית אחרי האירוע, וזה מרגש אותנו מאוד כל החיבוק הזה.
"תדעי לך שבין פגישה לפגישה אני עוברת בכיכר החטופים ופוגשת שם אנשים טובים שמגיעים כדי לתמוך. אין לך מושג כמה שזה ממלא ומחזק אותי ונותן לי כוחות להמשיך ולהילחם".
אז תגידי, אלה, מה הדבר הראשון שאבא ירצה לאכול כשהוא יחזור?
"סביח. זה לגמרי הקטע שלו. באותו יום שישי נסענו אחר כך למזנון הסביח המקורי ברמת גן, ברחוב שבו אבא נולד וגדל. הם הכינו מנה מיוחדת על שמו של אבא, והזמינו אותנו לאכול אותה. הם הבטיחו שכשהוא יחזור הביתה - הם יפתחו לו שולחן, וזה ריגש אותנו מאוד. אני כבר מחכה לרגע שבו נגיע לשם כולם, יחד עם אבא, ונאכל סביח. אני יודעת שזה יקרה".
"מאז שלירי נחטפה - המטבח הוא המקום שמרגיע אותי"
אלי ושירה אלבג, הוריה של לירי אלבג שנחטפה באותה שבת נוראה ומאז מוחזקת בשבי חמאס, הגיעו אף הם לאירוע במלון התל-אביבי. יחד איתם הגיעו גם סבתה של לירי ואחיותיה, רוני ושי.
"היה כיף לראות את השפים, הטבחים והמתנדבים שמעניקים מזמנם עבורנו, משפחות החטופים, ומלמדים אותנו לבשל בסבלנות רבה. באופן אישי, השעות האלו שבהן בישלתי גרמו לי לקצת נחת בתקופה המטורפת הזאת שאנחנו נמצאים בה מאז שלירי נחטפה", אומר אלי. "אני מלא הערכה לכל מי שארגנו את האירוע הזה. עושה טוב לדעת שהרבה אנשים דואגים למשפחות החטופים ורוצים לעשות לנו טוב. זה אור קטן בקצה המנהרה החשוכה הזאת".
10 צפייה בגלריה
שירה אלבג, אימה של לירי אלבג, אוחזת בתמונת בתה במהלך הפגנה להשבת החטופים
( צילום: רז שכניק)
הייתה התלבטות האם להגיע לאירוע?
"לרגע לא, למה? ככל שנהיה עסוקים יותר - כך עדיף. לשבת בבית עם המחשבות זה לא פתרון טוב עבורנו. מאז 7 באוקטובר אנחנו לא מתעסקים בשום דבר אחר, מלבד בניסיון לעשות הכול כדי להחזיר את לירי ואת יתר החטופים. יש לנו עסק עצמאי שממשיך לעבוד, אבל אשתי ואני לא מגיעים לשם מאז החטיפה. גם הבנות שלנו - אחת לומדת באוניברסיטה ואחת הייתה אמורה לטוס לטיול הגדול - עצרו את כל התוכניות ונמצאות איתנו במאבק הזה. היחיד שהחזרנו למסלול הוא גיא, בן ה-15. הוא מתחרה באליפות עולם בקארטינג וגר באיטליה. הוא חוזר הביתה מדי שלושה שבועות, ולפני כל מה שקרה אני הייתי מלווה אותו לשם, אבל עכשיו הכול מורכב יותר והוא נמצא שם לבדו. זה לא פשוט עבורו וגם לא עבורנו".
אלבג הוא בשלן. המטבח, כך הוא מספר, משמש מקום מפלט עבורו בחודשים האחרונים. "הבישול מרגיע אותי, ויש פעמים שבהן אני מבשל ובגלל שלאף אחד בבית אין תיאבון - האוכל נזרק בסוף. אבל אני ממשיך לבשל, ומחכה שלירי תחזור ואוכל לבשל לה את קדירת הבשר עם הפטריות ורוטב הטריאקי בבישול איטי שהיא אוהבת כל כך. בכלל, לירי אוהבת לאכול - בעיקר במסעדות. בשבוע שעבר הזמינו אותנו למסעדת 'גורמה 26' כדי שנאכל את המנה שמוקדשת לה - המבורגר כמהין, שזו גם המנה שהיא הכי אוהבת לאכול שם".
מה הכנת באירוע?
"אני הייתי בקבוצה של העוף והאורז. היה כיף ומאוורר מאוד. בכלל, כל העיסוק באוכל זה כמו ריפוי בעיסוק. בתחילת החודש ללירי היה יום הולדת, והחלטנו לציין את זה בהכנת בונבוניירות ובחלוקה שלהן לחיילים ולצוותי הרפואה במחלקת השיקום בתל השומר. הם התרגשו מאוד והתגובות שלהם היו מחממות לב".
10 צפייה בגלריה
אלי אלבג ואלון, מעמותת "אלון ואלה - אנשים למען הקהילה". "המטבח הוא מקום מפלט"
(צילום: שלומית הראל-שוורץ)
איך מעבירים את הימים הקשים האלו?
"ביומיום אנחנו נפגשים הרבה עם הקבינט ועם שרים, וגם טסים לחו"ל אם צריך. אין יום שאין לנו בו פגישות. בסוף, צריך להבין שלנצח את החמאס אי אפשר - כי זו אידיאולוגיה, ואף אחד עוד לא ניצח אידיאולוגיה. וגם אי אפשר לחסל 2.5 מיליון עזתים. אנחנו יכולים לפרק את החמאס מהנשק שלו, אבל היו 15 שנה לעשות את זה ולא עשו את זה - אז עכשיו אפשר לשחרר, להחזיר את החטופים, ואז לעשות את מה שצריך לעשות.
"הממשלה צריכה להבין שאם החטופים לא יחזרו - אף אחד מהמפונים לא יסכים לחזור לעוטף או לצפון. מי ירצה לחיות שם בידיעה שעלולים לחטוף אותו ושלא בטוח שיהיה מי שיחזיר אותו מהשבי? ומי ירצה לשלוח את הילדים שלו לצבא, כשהוא יודע שהצבא יוותר עליהם אם הם ייחטפו?".
אתה מצליח לישון בלילה?
"לפעמים, עם כדורי שינה".
"אלו היו כמה שעות ללא מחשבות נוראיות"
"אני לא בשלנית גדולה, ובעלי בכלל צמחוני ולא עושה עניין גדול מאוכל, אבל החלטנו להגיע לאירוע כדי להתאוורר קצת. וזה אכן התברר כרעיון טוב. המתנדבים הנפלאים והעמותה המקסימה יחד עם ארז ועם שאר הטבחים - הצליחו להוציא אותנו קצת מהמצב הקשה שאנחנו נמצאים בו מאז ששלמה נחטף והכול התהפך לנו - לילה הוא לא לילה ויום הוא לא יום", אומרת הדסה לזר, אחותו הצעירה של שלמה מנצור, החטוף המבוגר ביותר המוחזק בשבי חמאס.
"ב-17 במרץ שלמה אמור לחגוג 86. ב-1 במרץ הוא אמור לחגוג 60 שנות נישואין. לא הרבה זוגות מחזיקים כל כך הרבה זמן ביחד, ובמקום חגיגות הוא חטוף בעזה. זה בלתי מתקבל על הדעת".
שלמה ומזל מנצור היו בממ"ד בביתם שבקיבוץ כיסופים באותו בוקר שבת. המחבלים הצליחו לחדור לביתם, אזקו את שלמה וניסו לחטוף גם את מזל, אולם היא הצליחה להימלט לממ"ד בבית השכנים. את שלמה הם חטפו במכוניתו, ומאז נותק עמו קשר ובני המשפחה לא קיבלו אף אות חיים ממנו ואינם יודעים מה היה מצבו כשנחטף.
"אלו היו ילדים בין 16-15 שנכנסו אליהם הביתה. הם סטרו לשלמה, ומזל שאלה אותם למה הם עושים לו את זה. היא אמרה להם שהוא איש מבוגר ושיפסיקו עם זה, אבל זה לא עניין אותם. אני מקווה שמתייחסים אליו שם בכבוד, אבל אני באמת לא יודעת וזה קשה לי מאוד", היא משתפת. "כל הזמן יש מחשבות מה עושים איתו שם, איך הוא שורד את השבי והאם הוא קיבל את התרופות הקבועות שלו והדמעות לא מפסיקות לזלוג. זה חוסר אונים נוראי. הידיים שלנו כבולות, ומלבד לזעוק ולנסות להיפגש עם חלק ממקבלי ההחלטות - אין לנו באמת מה לעשות, וזה מתסכל נורא".
ספרי קצת על שלמה, איזה מין אדם הוא?
"הוא אדם עם לב זהב וידי זהב. איש משפחה ואיש של חברים, תמיד מכבד את כולם. אנחנו שישה אחים ואחיות, כמעט כולם גרים בירושלים, וכששלמה היה מגיע לבקר אצל אחותי - כולנו היינו מתייצבים כדי לראות אותו. הוא האח הבכור שלנו, ותמיד דאג ושמר עלינו. שלמה הוא אבא נפלא, סבא מקסים ובעל רומנטיקן. תמיד כותב פתקים יפים לאשתו וברכות לכולם. הוא הראשון לברך את כל מי שחוגג יום הולדת, ולפעמים היה מתקשר להזכיר לי על ימי הולדת של אחרים. הוא גם הנהיג מנהג בין האחים - בכל יום היה מדבר עם אח או אחות אחרים. יום השיחה הקבוע שלנו היה בשבת, ומב-7 באוקטובר השיחה הזו נגזלה ממני כי הוא נחטף כבר ב-7:30 בבוקר באותו יום".
מבצע החילוץ שבו שוחררו שני חטופים גרם לך לאופטימיות מסוימת?
"נורא שמחתי לראות את החטופים, אבל במקביל חששתי שעכשיו החגורה תתהדק על מי שנשאר שם או שלחלופין - ינסו לבצע משימות חילוץ נוספות כאלו, והן ייכשלו. אני כל הזמן רואה את נחשון וקסמן מולי, הרי המבצעים האלו יכולים להיכשל בשניות.
"גם כשמדברים איתי על מתווה או על עסקה אני עונה שאני כמו בת יענה - הרי בכל פעם יש צעד אחד קדימה, ואז שני צעדים אחורה ואני לא מסוגלת לחוות עוד אכזבות. לכן אני משתדלת לא להתעסק בזה עד שלא יהיה משהו קונקרטי. בתחילת המלחמה הייתי מחוברת לחדשות והאמנתי שהנה, אוטוטו הם חוזרים. לא האמנתי שיעבור כל כך הרבה זמן והם עדיין יהיו שם. שום תסריטאי לא היה יכול לכתוב תסריט מטורף כזה. היו חושבים שהוא פסיכי".
ספרי לי מה בישלת ביום שישי?
"עבדתי קצת במטבח הבשרי וחתכתי קצת דגים. אני סובלת ממוגבלות בידיים, ולא עמדתי בקצב של כל יתר הבשלנים שם, אז נתנו לי לעשות כל מיני דברים קלים. בעלי הלך לחלק הצמחוני וקילף פומלות. בכל מקרה, גם מה שעשינו שם היה סוג של תרפיה עבורנו. הסחת דעת מהסיוט שאנחנו נמצאים בו. אני גם רוצה לציין את מלוא הערכתי לעמותת 'אלון ואלה', ולכל המתנדבים שהגיעו לשם מטעמם. הם אלו שארגנו את כל זה, ולאורך כל האירוע עטפו אותנו באהבה ובחמלה. גם ארז והעובדים היו מקסימים וקשובים".
"מאז שחנן נחטף אין לי סבלנות לבשל"
"אני נורא אוהבת את המטבח, אבל מאז 7 באוקטובר אין לי סבלנות להיכנס לשם ואני מבשלת ממש מעט עכשיו, כי בכל זאת יש ילדים ובעל. אבל אל דאגה, יש לנו כל הזמן אוכל בבית - האמהות המדהימות של החברות של הבת שלי עושות ביניהן משמרות ומבשלות לנו מדי שבוע אוכל לשישי, שמספיק לכל השבוע. הן ממש מקלות עליי עם כל עניין הבישולים, ואני אסירת תודה להן", אומרת אביבית יבלונקה, אחות של חנן יבלונקה שנחטף מהמסיבה ברעים לאחר 90 יום שבהם נחשב כנעדר.
10 צפייה בגלריה
אביבית יבלונקה (משמאל). "מכינה את עצמי לכך שאולי לא ראה את חנן יותר לעולם"
(צילום: בר בינו)
"קורים אסונות שבהם מאבדים את היקרים לך, אבל במקרה של חטופים יש חוסר ודאות נוראי שהתחיל מהרגע שבו לא הצלחנו לתקשר עם חנן ועד עכשיו", היא מוסיפה. "כל מי שהיה איתו ברכב נרצח, ואחרי שמיצו את החיפושים אחריו בתוך ישראל ולא מצאו כלום - הבינו שהוא חטוף. אין לנו מושג באיזה מצב הוא נחטף וגם לא קיבלנו אות חיים ממנו, ולצד התקווה שאני מחזיקה בה - אני גם מכינה את עצמי לאפשרות שלא אראה אותו יותר".
איך ממשיכים לתפקד במצב כזה?
"אנחנו כמו מנוע שכל הזמן משמנים אותו. אנחנו משפחה קטנה, ובאותו יום שישי של יום המשפחה אמא שלי עלתה לירושלים ועשתה שם שבת עם רבנים ומשפחות חטופים נוספות. היא חזרה משם מחוזקת מאוד. אני בחרתי ללכת לבשל, והבת שלי נסעה לנקות את הראש בערבה יחד עם הצעירים של מטה החטופים. חילקו את כולנו ביום הזה כדי שלא נרגיש את הכאב על היקר שלנו שלא נמצא איתנו כעת".
10 צפייה בגלריה
אביבית יבלונקה עם אלון והמתנדבים. "אנחנו כמו מנוע שכל הזמן משמנים אותו"
(צילום: בר בינו)
מה בישלת?
"אני הייתי בקבוצה של הטחינה, ואני רוצה לספר לך שלהכין 70 מנות של טחינה זה חתיכת פרויקט. אז למדתי איך לכתוש שום בלי כותש שום, והכרתי מתנדבים מקסימים ואת העמותה המדהימה הזאת. אני באמת מאמינה שחנן שלח אותי למסע הזה לא סתם - אני מכירה בו אנשים מדהימים. כמו באירוע הזה, שהיה נפלא והעניק לנו הפוגה מהשגרה הקשה שאנחנו נאלצים להתמודד איתה ביומיום.
"למרות האסון שפקד אותנו, חשוב לי לא לגרום לעצב אצל אחרים. אני תמיד אומרת שלמרות הקושי שלנו, החיים ממשיכים ואנשים צריכים לנצל אותם וליהנות מהם, במיוחד בני נוער. לבת שלי יהיה יום הולדת 18 בקרוב, ואין שום סיכוי שאני לא אחגוג לה. בכל הכאב הזה יש גם רגעים של אור, כמו הרגעים מהאירוע הזה למשל, וגם אליהם צריך להתייחס ולזכור".
חוויית התנדבות יוצאת דופן
באפריל 2020 אלון בריקמן - אז פעיל בשב"כ ,שבזמנו הפנוי גם ניהל קבוצת מתנדבים קטנה שסייעה לנזקקים - חבר לעו"ד שלומית הראל-שוורץ, פעילה ותיקה במגזר השלישי, במטרה לסייע לחברה משותפת שבתה בת ה-14 נפטרה מסרטן. המפגש בין השניים, בעיצומה של מגפת הקורונה, הוליד את עמותת "אלון ואלה - אנשים למען הקהילה". השניים החליטו להגשים חלום משותף, ולמסד את פעילות הסיוע לחברה באמצעות עמותה לה בחרו לקרוא על שם אלה שוורץ ז"ל, בתה הבכורה של שלומית, שנפטרה בשנת 2005.
מאז הקמתה אספה העמותה קהילה של יותר מ-7,000 מתנדבים קבועים, ובימי שגרה היא מסייעת לקשישים, שורדי שואה, משפחות חד-הוריות, שורדות אלימות וזנות, נוער בסיכון, חיילים בודדים, דרי רחוב, חולי סרטן, נכים, אנשים עם מוגבלויות פיזיות ושכלתיות ומי שסובלים ממצוקה כלכלית.
עם פרוץ המלחמה, החלה העמותה להפעיל מרכז סיוע לוגיסטי ענק בתל אביב, ממנו יצאו מדי יום עשרות רכבי מתנדבים, ששינעו ציוד רב למפונים וחיילים בכל הארץ. גם כיום ממשיכה העמותה לתת מענה לאוכלוסיות השונות שנפגעו במלחמה, בהן - פצועי צה"ל, נפגעי הנובה, מפוני המלחמה ומשפחות החטופים.
"ביום שישי ערכנו בבית ספר אורט דן גורמה' פרויקט במסגרתו 100 מתנדבי העמותה, ביחד עם 50 נציגי משפחות החטופים ומתנדבי מטה החטופים בישלו כ-800 מנות חמות לרגל יום המשפחה. המנות שבושלו חולקו לבתי משפחות החטופים על ידי מתנדבי העמותה והמטה", אומרת הראל-שוורץ. "שמענו מבני המשפחות שהשתתפו בפרויקט על חשיבות ההפוגה שסיפקה להם פעילות הבישול, על המשמעות של החיבוק ותחושת המשפחתיות לחוסן האישי שלהן ועל התרגשותם מהאירוע. זה מחמם את הלב".
"זו הייתה זכות גדולה עבורנו לעבוד שכם אל שכם עם אנשים שהיקר להם מכל נעקר מתוכם", מוסיף גם השף ארז קומרובסקי. "פגשתי אותם במטבח, וגיליתי שוב עד כמה הבישול בצוותא מהווה נחמה גדולה דווקא כשהנפש מיוסרת וכאובה".
