"אני עיוורת כבר שבע שנים. אני רואה צלליות, אבל זו לא ראייה חזותית", מספרת מונירא עלי (28) מפקיעין, תוך כדי שהיא מספקת הצצה אל חייה. "נולדתי לקוית ראייה, עם תופעה גנטית תורשתית בשם רטיניטיס פיגמנטוזה, שהיא התדרדרות הדרגתית של הראייה, עד לעיוורון מוחלט. אצלי ההתדרדרות הכי משמעותית בראייה חלה בגיל 19. זה דרש ממני ללמוד את העולם מחדש. זה היה מעניין ומאתגר והוכיח לי שאפשר לחיות עם כל לקות שהיא. זה מה שהוביל אותי לראות בעיוורון שוני ולא לקות או מגבלה", היא משתפת בכנות.
"עד גיל 19 הייתי רואה. הייתי כבדת ראייה, אבל מעבר למה שנדרש ממני, החובות שנדרשו ממני בבית הספר ובמבחני הבגרות, לא קראתי כלום. הייתי עקשנית – לא אהבתי להשתמש בעזרי הראייה וגם העיניים שלי היו מתעייפות. הייתי קוראת. לפעמים התחשק לי לקרוא סיפור, סיפור קצר, אבל הייתי פותחת את העמוד הראשון, מתעייפת, ואז עוזבת ולא חוזרת אליו. לכן התמקדתי בחובות של הבגרויות ושל בית הספר, לא מעבר לזה".
אבל אז שמעה עלי, דרך חבר של המשפחה, על 'OrCam MyEye' שפיתחה חברת אורקם הישראלית. המכשיר, שמיועד לעיוורים, לקויי ראייה ולמתקשים בקריאה, מתחבר בקלות למשקפיים ומאפשר למשתמשים בו לקרוא טקסטים, לזהות פרצופים, שטרות, צבעים ואף לערוך קניות ולנהל אורח חיים עצמאי יותר. המכשיר מתרגם את המידע החזותי שהוא סורק לטקסט, ובזמן אמת אף מקריא אותו עבור המשתמש.
"זה משהו מאוד חכם, שעושה את הפעולה ממש תוך שניות", מוסיפה עלי. "אני מצלמת את הספר ותוך שניות אני קוראת אותו, או מקשיבה לו. אבל החוויה של האורקם זה גם להחזיק את הספר בידיים. זה לא רק להקשיב לספר – זה מה שנותן את חווית הקריאה, הדפדוף".
חברת אורקם הוקמה ב-2010, במטרה לרתום את הטכנולוגיות המתקדמות בעולם ולפתח מוצרי עזר מבוססי בינה מלאכותית. מייסדיה, פרופ' אמנון שעשוע וזיו אבירם, כבר שינו את העולם לפני מספר שנים, כשהקימו יחד את חברת "מובילאיי", שמפתחת מערכות עזר מתקדמות לנהיגה, המבוססות על ראייה מלאכותית.
מאז שנמכרה "מובילאיי" לחברת "אינטל" העולמית, ממשיך אבירם להוביל את החברה בזמן שפרופ' שעשוע מוביל את כל נושא הפיתוח בה, לצד פיתוחים נוספים עליהם הוא עובד במרץ, דוגמת "אופק", הבנק הדיגיטלי הישראלי הראשון.
למעשה, המוצר האחרון שהשיקה אורקם, MyEyePRO, זכה כבר בתחילת השנה בפרס החדשנות בתערוכת הטכנולוגיה העולמית CES, ומוצרים קודמים שפיתחה החברה הופיעו ברשימת ההמצאות הטובות ביותר של מגזין "טיים".
צפו בסרטון המציג את פעילות מכשיר ה-'OrCam MyEye':
"זו בדיוק המטרה של חברת אורקם", מציין רני חגג, מנכ"ל החברה, "לשנות את המציאות לאנשים רבים ברחבי העולם ולאפשר להם איכות חיים ועצמאות. OrCam MyEye הוא אחד ממספר פתרונות טכנולוגיים ייחודיים של החברה, שעשויים לסייע למיליארד אנשים וילדים ברחבי העולם, החל מתחום החינוך בבתי הספר, דרך קריאה של ספרים ומסמכים ועד לביצוע פעולות יומיומיות".
"התמכרתי לדבר הזה"
"אני אוהבת לקרוא. בשנה שעברה קראתי המון", מכריזה עלי. בזמן שפחות ממחצית מהישראלים הצהירו לאחרונה שהם קוראים בין ספר אחד לעשרה בממוצע בשנה, מתגאה עלי בעובדה שקראה 52 ספרים בשנת 2021 לבדה - ספר בשבוע בממוצע. "גם השנה, אני מקדישה לקריאה שעתיים ביום לפחות. אם עובר יום, למשל השבוע, שלא יכולתי לקרוא הרבה בגלל העבודה וכל הדברים הללו, אז אני מרגישה שחסר לי משהו. התמכרתי לזה". למרות שהמכשיר מאפשר קריאה במספר שפות, מעדיפה עלי לקרוא דווקא בעברית. בין הספרים האהובים עליה נמנים "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" של רובין ס. שארמה, "הכוח טמון בתוכך" של לואיז ל. היי, ו-"לקפוץ למים" של אנאבלה שקד.
עלי, שלא נתנה למכשול החושי שנקרה בדרכה להפריע לה, עדיין מצליחה לפרוץ חסמים ולסלול לעצמה ולאחרים את הדרך. "קיבלתי את המכשיר ואהבתי אותו, וגם ראיתי שאני צריכה להעשיר את עצמי בכל מיני תחומים שהם מעבר להתמחות שלי, זה מה שיכול לקדם אותי בחיים. יש כאלה שממש תקועים בתוך הסטיגמה של המגבלה, ומאמינים בה. אין להם את הכוח ואת הדימוי העצמי הדרוש כדי להתגבר על כל מיני מכשולים בחיים, והם צריכים ניסיון. הם לא משחררים את עצמם אז הם לעולם לא יתקדמו. הם יאמינו שהם לא יכולים, אבל זה לא נכון", היא פוסקת.
לאחר שסיימה את התואר הראשון שלה, בחינוך ולקויות למידה, המשיכה עלי לתואר שני במנהיגות ומדיניות בחינוך, עם התמחות בחינוך חברה ותרבות בחינוך הבלתי פורמלי, וכעת היא כבר מתעתדת להתחיל ולעבוד על הדוקטורט שלה. בנוסף, משמשת עלי כרכזת המרכז לטיפוח לקויי ראייה ועיוורים בתנועת הנוער הדרוזי, אותה מנהל אביה.
שייח' אמיר עלי, אביה של מונירא, הוא אחד מהיוזמים וממקימי תנועת הנוער הדרוזית בישראל, שהוקמה במטרה לשלב ילדים בפעילות בלתי פורמלית בשעות הפנאי שלהם. עד להקמת התנועה לא הייתה מסגרת ייעודית לבני העדה הדרוזית הצעירים, אך כעת, ובעזרת סיועו של משרד החינוך, הוקמו סניפים כבר בכל 32 היישובים הדרוזיים שבישראל. "הילדים עם הצרכים המיוחדים מרגישים שווים בין שווים בתוך התנועה, מה שמקדם אותם מאוד גם בחיים האישיים", מציין שייח' עלי.
אחת ממטרות התנועה היא שילוב מקסימלי של ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים בפעילויות התנועה. "כשמונירא הייתה בת חמש כבר ידעתי שהיא הולכת להתעוור בהמשך חייה", מספר שייח' עלי. "אני ואמא שלה קבענו לעצמנו משימה גדולה – להכין אותה ליום שבו תתעוור. בילדותה היא ראתה בצורה מצומצמת מאוד – ראיית צינור. למרות זאת עודדנו אותה. לבית הספר היא הלכה לבד ואת השיעורים היא עשתה לבד כי רצינו שהיא תרגיש כמו כל בני כיתתה. אפילו על חוגים לא ויתרנו לה ועודדנו אותה ללכת למרות כל הקושי הכרוך בכך", הוסיף.
"בכיתה י' מונירא איבדה עין אחת ובכל זאת היא התעקשה לעשות בגרויות, עם עין אחת שגם היא הייתה כבר פגועה. מונירא החליטה לעבור את המבחנים כמו כולם, ללא עזרה. כשסיימה כיתה י"ב, תוך כדי שירות לאומי בתנועת הנוער הדרוזית, החשש שלנו התגשם והיא איבדה את העין השנייה. במשך השנים מונירא חידדה את שאר החושים שלה, וההכנה לאורך השנים וחידוד החושים סייעו לה להתמודד עם אובדן מוחלט של ראייתה", מוסיף השייח'.
"מי שאין לו חוש מסוים, אז המוח שלו מפצה על החוש הזה, ונוצר מצב שבו האדם יכול להתנהל, אפילו בהיעדרו של החוש הזה", מתארת עלי ומנסה לשפוך מעט אור על האפילה הרבה והבורות בתחום. "החושים האחרים מפצים ויוצרים איזה חוש חדש – אנחנו מגדירים את זה כ'חוש השישי'. אנשים עם ראייה חזותית נורמלית לא בדיוק מרגישים את החושים האחרים שהם מעבר לחמשת החושים, אבל בהיעדרו של אחד החושים בהחלט ניתן להרגיש אותו. זה מתבטא ביותר רגישות לגופים שנמצאים מסביב. התמקדות בטונים. זה לא בדיוק חוש השמיעה או חוש המישוש, אלא יותר עמוק מכך. זה ממש להרגיש את הגוף שמתקרב אליך או רחוק ממך. זה לא חמשת החושים, זה משהו אחר. יותר עמוק ומאוד ייחודי".
"בסופו של דבר - כולנו שונים זה מזה"
"כשמונירא התחילה ללמוד באוניברסיטה, חיפשתי עבורה פתרונות טכנולוגיים שיקלו עליה, ובעקבות כך נחשפתי למכשיר האורקם", מתאר שייח' עלי. "היום, בעידן הטכנולוגי, כשיש מכשירים כמו אורקם, אין סיבה שמישהו יעצור את חייו ולא ילמד כמו כולם. מונירא היא הדוגמה לכך. בעקבות ההצלחה שלה בלימודים רכשה התנועה מספר מכשירים נוספים המיועדים להשאלה עבור לקויי הראייה והעיוורים שלוקחים חלק בפעילות העמותה, "וכבר מהשימוש הראשוני ניתן היה לראות את החיוך והשינוי שחוו המשתמשים עם השימוש במכשיר", הוסיף. בנוסף, זוכה המכשיר לסבסוד על ידי הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה.
"אחרי שהבנתי את החשיבות של שילוב נוער עם לקות ראייה בתנועת הנוער הדרוזי, חשבתי שאני צריכה להקים מרכז שיתמוך באנשים הללו", מוסיפה עלי. "מצאתי שלקויי ראייה ועיוורים כמעט ולא משתלבים בתנועות נוער. הסיבה לא ידועה – ייתכן ובגלל הגנת היתר של ההורים. הם רוצים להסתיר אותם בבית ולהגן עליהם ולא לחשוף אותם לכל מיני סיטואציות חברתיות, שלטענתם, שלא יסתדרו בהן. התמיכה שאני קיבלתי, גם מההורים וגם מהתנועה, תרמה לי והעניקה לי אינסוף ערכים, הטמיעה בתוכי את המוטיבציה להתקדם וגם תרמה לא מעט לחיזוק הדימוי העצמי שלי", מודה עלי. "היא דפקה דלת דלת ושיכנעה את ההורים לצרף את ילדם לתנועה", מוסיף אביה - "בזכותה הפרויקט הזה קיים".
"בסופו של דבר, כולנו שונים זה מזה, אבל לכולנו יש משהו שהוא ייחודי", מנסה עלי לסכם. "אם אתה רואה בעיניים או שאני רואה בדרכים אחרות, זה לא אומר שיש שוני בינינו. להפך, אנחנו יכולים לתרום האחד לשני ולסייע האחד לשני לעשות מה שאנחנו רוצים לעשות", היא מסבירה.
כעת, בנוסף לחיפוש אחר מנחה לדוקטורט שלה, חולמת עלי להמשיך ולקדם מיזמים שיפעלו לטובת אנשים עם עיוורון ולקות ראייה, לצד מיזמים שיקדמו את הקהילה הדרוזית כולה. "אני רכזת המרכז לטיפול בלקויי ראייה ועיוורים בתנועת הנוער הדרוזית. אני גם נמצאת בצוות ההדרכה של התנועה ועוסקת לא מעט בתחום ההדרכה. כרגע אני נמצאת בתוכנית, דרך אוניברסיטת תל אביב, שנקראת 'רקיע' - אנחנו מפתחים מיזם שקשור להכנסת עיוורים ולקויי ראייה לשוק העבודה. גם בתחום הזה צריך הרבה עבודה", היא מסכמת. "ההצלחה שלי תימדד גם בהצלחתם של החניכים שלי. אני רוצה שכולם יגיעו להישגים משמעותיים ושיתקדמו בחיים".
