בשלוש לפנות בוקר מתקבל מייל SOS מממשלת קנדה. מאז פרוץ אסון אוקטובר שאין לו שם, אנחנו מקבלים הודעות שוטפות על חילוץ אזרחים קנדים, ואנחנו ביניהם. רק שהפעם, המייל מודיע על טיסת חילוץ אחרונה שיוצאת אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל. אותה תעודת ביטחון זמנית שסופקה עומדת להסתיים. כדי לא להשאיר מקום לספק, גם ב-ynet הוציאו מבזק בוקר שמבשר את מה שכבר ידעתי. אני מהרהרת בכך שיש לי עוד כמה שעות להתחרט.
נזכרתי בטור שכתבתי לפי 17 שנים תחת הכותרת "אני חוזרת הביתה" בערוץ מעורבות חברתית של ynet. פתחתי את המחשב לקרוא בפחדיי הפרושים שם בטור, סביב ההחלטה להתקפל ולהגר חזרה לישראל. אחרי עשר שנים, ילדיי שנולדו בקנדה עשו עלייה וכולנו ארזנו בית אחד, ועברנו לבית אחר.
יומיים אחרי נחיתתנו אירעה תקרית על גבול לבנון. אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל נחטפים ע"י חיזבאללה. באותה העת, התארחנו אצל אחותי עד שנחליט לאן פנינו בישראל ובאיזה מקום ייפתחו חיינו החדשים שכל כך חיכינו להם. המזוודות עדיין לא פרוקות, הן עמוסות לעייפה, וכך גם ליבנו. אך את ההתרגשות והשמחה שליוו אותנו בדרך ארצה מחליפים הצפה ובלבול, כשברקע פורצת מלחמת לבנון השנייה.
סמוך לביתה של אחותי ממריאים ללא הרף מטוסי קרב. העיתון שנזרק מדי יום אל סף הדלת נאסף בחטף, והוא נושא פנים רבות מדי, צעירות מדי, יפות מדי של חיילים שאינם עוד. אני זוכרת את טעם הדמעות שקדם לקפה הראשון, ואת הלב שנשבר כל בוקר מחדש.
והנה הבוקר הזה, 17 שנים אחרי, לא השתנה הרבה. ישראל שלי עדיין לא מצליחה להיות כאחד העמים, פשוט להיות מדינה שחיה לה בשגרה. בישראל שוב ושוב חיים בצל "שגרת חירום", שהיא הפרדוקס ההזוי ביותר לכל בר-דעת, שמשמעו לחיות בנפש דרוכה וחרדה, ובכל זאת חייבים לתפקד.
5 צפייה בגלריה
מה אם חוליות מחבלים קטנות יפרצו את הגבול ויבואו אלינו בתוואי הדרך שחוצה את הכזיב?
(איריס פוסקלינסקי)
ישראלים, כמדינתם, לא יכולים להרשות לעצמם להישבר. הם שוברי שיאים בגדולת האדם ובעוז הרוח, ואם היה מדד גינס לדבר שכזה ספק אם היו לנו מתחרים. בימים אלה, הרוח הזו היא שמרגשת אותנו באינספור סיפורי גבורה, הקרבה, סולידריות וערבות הדדית בינינו, על אף ולמרות כל המחלוקות
ישראלים, כמדינתם, לא יכולים להרשות לעצמם להישבר. הם שוברי שיאים בגדולת האדם ובעוז הרוח, ואם היה מדד גינס לדבר שכזה, ספק אם היו לנו מתחרים. בימים אלה, רוח זו היא שמרגשת אותנו באינספור סיפורי גבורה, הקרבה, סולידריות וערבות הדדית בינינו, על אף ולמרות כל המחלוקות.
הלילה הזה שוב שכבתי במיטה קשובה לזמזום הכטב"מים שמרחפים ותרים אחר חוליות מחבלים מסתננים מלבנון. מטוסי קרב חותכים את השמיים, ואני יודעת שבעוד כמה שעות ידווחו שצה"ל תקף שוב בסוריה. ואכן, זמן קצר אחר כך, מבזק מבשר על הפצצת שדות התעופה בחאלב ובדמשק. ואני מהרהרת על נמל התעופה בן-גוריון, ומה יקרה, ואם, או מתי.
ושוב, מחשבות מתרוצצות על מנעולי דלתות, על תוואי הדרך שחוצה את הכזיב אלינו, ומה אם חוליות מחבלים קטנות יהפכו לגדודי מחבלים שפורצים את הגבול כמו בעוטף עזה. הרי עוד הרבה לפני האסון הזה, התעוררתי מחלום רע שחיזבאללה הופך את הבית שלנו למפקדה שלו. הוא מצליח להטיל עלי אימה בקריאותיו לכבוש את הגליל, והרי ביתי, זה שבניתי כאן בישראל - אין גלילי ופסטורלי ממנו.
מה זה אומר שאני נשארת בארץ? מה זה אומר שאני מתלבטת אם להישאר? האם אני בוגדת? האם חלשה ואגואיסטית? ואם אני נשארת, האם אני טיפשה? חכם עיניו בראשו, ועיניי... קוראות בשורות איוב שעברו צנזורה. חוסר הוודאות המאפיין "שגרת חירום" צובע הכל ב"אולי" ובתקווה שניזונה מאמונה ומטמטום גם יחד. ואין לי תשובות. לשום דבר. אני דואגת, אני קרועה בין ביטחונה של משפחתי לבין סולידריות לאומית, ואובססיה לשלומם של חיילים, באשר הם. הם אלה ששם בחזית, ועל כתפיהם כל כובד משקלה של "המלחמה על הבית", והם אך ילדים... הרי זה אבסורד הזוי אף מזה של "שגרת חירום".
הבן שלי ישן עדיין. הוא לא לוקח ברצינות הודעות שכותרתן SOS. הוא קבע עם חברים להתנדב בחקלאות בקיבוץ בדרום, ולשם פניו ביום הזה, ביום האחרון לטיסת חילוץ אחרונה של ממשלת קנדה. בשישי האחרון הוא ליווה בדרכו האחרונה חניך במכינה, שיום קודם לכן אביו נקבר, ואיש משניהם לא ידע על מותו של האחר. עוד סיפור לרשימת התדהמה... הוליווד יכולה לעשות קופות מתסריטי האימה והדרמה שמספקת ישראל.
אז אני קמה מהמיטה, וקוראת את הטור שכתבתי ב-2006. שם אני מבכה את לכתו של אבי כשאני שם והוא כאן, וכותבת ש"כשרחוקים, קל להמשיך הלאה ולהניח להולכים".
17 שנים אחרי, 1,400 נרצחים, נטבחים ונשרפים, הם רבים מכדי שאוכל באותה קלות להפנות גב ולהתרחק. 17 שנים אחרי. בן אחד חזר למשפחתו בקנדה לפני הרבה שנים, הבן הצעיר איתי כאן בישראל. ואמא אחת באמצע. הרבה השתנה מאז, וכלום לא השתנה באמת.
ד"ר איריס פוסקלינסקי (מימון-טולדנו) היא חוקרת שותפויות, קהילה ויחסי ישראל-תפוצות ומרצה בחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית תל חי. היא נשואה ליורם, אמא לאיתי ואילון, וגרה במושב מעונה בגליל המערבי, 7 ק"מ מגבול לבנון. פורמלית, תושביו לא הונחו להתפנות, אך בפועל המושב התרוקן בימים אלה מתושביו.
