בשיתוף מפעל הפיס ועמותת שווים
שילובם של אנשים עם מוגבלויות בעולם התעסוקה הוא נושא שאינו יורד מסדר היום, ולא בכדי. תרומתם של אנשים עם מוגבלויות במקומות העבודה יכולה להיות משמעותית כמו תרומתו של כל עובד אחר, אלא שהם מביאים איתם גם ערך של גיוון, קבלת האחר והפיכתה של החברה הישראלית לחברה מכילה ומתוקנת.
במסגרת יום שידורים מיוחד במסגרת פרויקט "שווים בתעסוקה" המשותף לקבוצת ידיעות, מפעל הפיס ועמותת "שווים" לשיקום תעסוקתי, התארח באולפן יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, שהגיע הפעם כאב גאה לבנו, יהונתן ויש במה להתגאות.
ההורות לילד עם מוגבלויות
"בחיים יש הרבה הפתעות ודברים שאינם צפויים", אומר יוסי כהן, "אתה מתכנן חיים - נכנס לחיי זוגיות, מתחתן, מנסה לבנות בית סביר ומשפחה טובה וקורות הפתעות, ללא מעט מהמשפחות שנמצאות בינינו".
כהן מספר שנשאל רבות איך היתה התקופה הראשונה לגילוי של ילד עם מוגבלות בבית. "התשובה המרכזית היא שלדבר הזה אתה לא יכול לעבור שום הכנה. אתה נהיה אבא או אמא לילד עם מוגבלויות ללא שום הכנה מוקדמות. כולנו יודעים שיש כאלה סביבנו, אבל אף אחד לא יכול להכין אותך לכך שלך באופן הכי אישי, הכי אינטימי, הכי פנימי, הכי משפחתי והכי קרוב, יקרה הדבר הזה", הוא אומר ומוסיף: "זה מעמיד את כולנו במבחן מאוד גדול ומשמעותי".
כהן מספר שיהונתן, כילד עם מוגבלויות, היה מבחינת המשפחה אתגר חיובי. "אני חושב שבהיבט המשפחתי לא ידענו מה יש לו. תינוק מאוד קטן, שנולד לידת מצוקה די מחרידה, יוצא לעולם ולא ברור מה קורה איתו, מה יש לו. ברור שיש פגיעה מוחית, לא ברור ההיקף שלה. לא ידועות התוצאות שלה לעתיד, לא ברור התרגום של הדבר הזה לחיים הפרקטיים. עד שמתחילים לתקשר עם הילד ומבינים שיש עיכובים בכל השלבים הפיזיים של ההתפתחות. לעומת זאת בציר האינטלקטואלי, בציר המחשבתי, יהונתן מדביק כל הישג ואולי אפילו ממהר להתקדם מול ילדים אחרים", הוא מספר.
איך מגדילים תעסוקה של בעלי מוגבלויות?
"אין ספק, שכשרואים עיוור או אדם עם הליכון או כיסא גלגלים או בעיית דיבור או שוני פיזי, אנחנו נוטים להירתע, והדבר הזה הוא מכאיב מאוד", אומר כהן ומוסיף, שכהורה וכמעסיק בארגון, המשמעות של התגייסות לשוק העבודה, עבור בעלי המוגבלות ובני משפחותיהם, זה משהו שמייחלים לו. "הדבר המרכזי של להיות אבא או אמא לילד עם מוגבלויות הוא שאתה רוצה שיהיה כמו כולם. זה אתגר שחייבים להשקיע בו הון לא מבוטל כי יש לו משמעות היקפית גדולה מאוד על בעלי המוגבלות, על המשפחות שלהם ולא פחות מכך, על הארגון שבתוכו הם עובדים".
"יהונתן נכה בארבע גפיים, הוא לא עצמאי, למעט מחשבתית ואינטלקטואלית, והוא מלווה 24 שעות ביממה על ידי צוות של מטפלים. הוא בחור חכם, דובר הרבה שפות, מאוד סקרן, אבל ברור שנתקלנו בחוסר שוויוניות. אני זוכר מקרים בהם טיול לא נבנה לילד עם מוגבלויות בכיסא גלגלים. הייתה ציפייה, שהטיול יאורגן על פי צרכינו ולא כך היה. אז הייתי צריך לארגן ימים חלופיים, כמו טיול פרטי. זה תמיד צורם ומעט פוגע. אחר כך הדברים האלה מתנרמלים, לנוכח ההבנה שקשה לארגן את כל החברה לנוכח הצורך הזה אבל השאיפה חייבת להיות שם", הוא אומר.
בין קריירה במוסד לחיים עצמם
כהן מדבר על הפערים בחיים בין התפקידים שביצע לבין ההתמודדות כאבא לילד עם מוגבלות. "המודעות של מי אתה ומה אתה בתוך הסביבה המקצועית, יוצרת פער מאוד גדול. הייתי חייב להזכיר לעצמי שיש פער מאוד גדול ומאוד משמעותי בין כולנו, לבינו. הזמן מייצר פתרון לדיסוננס הזה. כשאתה מתקרב אליו, כשאתה מדבר איתו, חש אותו, שומע אותו, צוחק איתו, כשהוא צוחק עליך. למשל, כשאני גדל בשנה הוא אומר לי 'אה, זקנצ'יק, מה העניינים זקן קטן'. זה פותר חלק גדול מהדיסוננס".
כהן מספר שכשהוא ואשתו היו זוג צעיר, בני 25 לערך, כשיהונתן נולד אחרי בתם הבכורה, אורטל, הם ניהלו את השיחה על הקריירות של שניהם. "שאלנו את עצמנו איך ייראו חיינו מכאן ואילך, עד כמה תהיה השפעה לדבר הזה על השאיפות האישיות הפרטיות המשפחתיות שלנו. החלטנו החלטה אסטרטגית מאוד חשובה, שמאוד מומלצת למשפחות שמתמודדות היום עם ילדים בעלי מוגבלויות – אל תוותרו על השאיפות שלכם, ילדים שמחים הם ילדים שמחים להורים שמחים. אם היינו מוותרים על השאיפות שלנו, אני חושב שהיינו נותנים ליהונתן פחות מכפי שאנחנו נותנים לו גם תוך כדי שאנחנו ממשים גם את ייעודנו בחיים", הוא אומר.
הוא מספר שבאותן שנים, בהם היה אב צעיר, המוסד תמך מאד. "היינו צריכים לצאת לחו"ל עם תינוק מאוד קטן, עם מוגבלויות, לסדר לו מערכות חינוכיות בשפות זרות לילדים עם מוגבלויות במדינה זרה, עם מטפלים זרים, הכל אחר הכל שונה, אבל ההחלטה מאוד ברורה - לא לוותר, לא ליהונתן על זה שהוא חלק ממשפחה שונה, עם אבא שלא נוכח בלא מעט ימים ולילות".
איך חושבים על ילדים נוספים?
כהן מספר שהם לא התלבטו, אבל היה הרבה מתח לקראת הילדים הבאים. "איבדתי את הזכות להתלונן על 'קשה', על 'לא פשוט'. היו לי שיחות עם מאיר דגן, שהיה אחד המנטורים הגדולים שלי, אותו מאוד הערכתי, בתפקידו כראש המוסד, שעזר לנו מאוד לגייס את יהונתן לצבא. יהונתן היה אחד מפורצי הדרך, כמגויס על כסא גלגלים. כשגויס, הצטלמנו איתו, איה ואני, בבקו"ם. ברור שזו התרגשות גדולה, כולנו היינו בהיי שכזה". כהן מסגר את התמונה וכתב הקדשה בשם יהונתן עבור יוסי דגן. "דגן לקח את התמונה ותלה אותה מתחת לתמונת סבו, רגע לפני שהוצא להורג בשואה. שנים אחרי סיפר לי, שכשאנשים אומרים לו שקשה להם, הוא מצביע להם על התמונה של יהונתן, כדי להכניס הכל לפרופורציות".
מוגבלות אינה בושה
איך מספרים על ילד עם מוגבלות בעבודה? "לכאורה, אנשים חיים את החיים הרגילים שלהם ואתה נושא איזה משא אחר", אומר כהן, "כאבא, השאיפה שהחיים שלנו יהיו מושלמים, לא שיש למישהו חיים כאלה באמת. אתה מגיע לאירוע עם כיסא גלגלים, מטפל בו, מאכיל, לוקח, אבל חשוב לראות אותו גם בהישגיו, לראות אותו עצמאי מול אנשים זרים, מול משפחות. כמעט יכולתי לדמיין, שלא רואים את נכותו אלא רואים דרכה את אישיותו המיוחדת, המלבבת, מקסימה, מצחיקה, שנונה. אבל בשום אופן לא ניסינו להגיד 'מה פתאום, לאירוע הזה נלך בלעדיו' 'לשם לא נעים לבוא איתו'".
כהן מודה שבבקו"ם, ביום הגיוס, הזיל דמעה או יותר מזה ומתאר את ההישגים של יהונתן כסוג של פסגה בהישגיו האישיים. "זה מרגש מאוד כי זה לוקח לך את המילים שלך. ידענו שאנחנו רוצים להביא אותו הכי קרוב לכל מקום שבו בני דורו הגיעו אליו. ולכן הוא עשה בגרות מלאה, כולה בעל פה."
הצבא כשער עבור צעירים עם מוגבלויות לשוק התעסוקה
בחזון של כהן הכל מתחיל בחינוך חברתי "צריך לאפשר לילדים כאלה לעשות הכל, כאחד האדם - להתחנך במסגרות רגילות כמיטב יכולתם, ללמוד במסגרות מאפשרות, גם פיזית, מונגשות כמיטב יכולתם, למשוך אותם למעלה כמיטב יכולתם, להטיל עליהם משימות כמיטב יכולתם וכמובן לגייס אותם לצבא", הוא אומר ומספר שבגיוס של יהונתן היה צריך להפעיל בעצמו כוחות גדולים. "עשיתי את זה עם אנשים טובים, כמו ניסים ברדה, שהיה תת אלוף בצה"ל, שלקח את יהונתן כפרויקט. יהונתן סיים את השירות הצבאי שלו כסרן ב-8200", מספר כהן בגאווה.
שירות משמעותי
יהונתן אמנם סיים את שירותו לפני זמן, רב אבל כהן יודע, מניסיונו, ששירות של צעירים עם מוגבלויות יכול להיות משמעותי. "אני לא עוקב אחרי כל מתגייס או מתגייסת עם מוגבלויות, למעט אלה שנמצאים במוסד. הם נבדקים אינטלקטואלית. למשל, נערים ונערות שנמצאים ונמצאות על הרצף האוטיסטי, משתמשים ביכולות הוויזואליות שלהם לטובת פיענוח של תצ"אות, של תמונות לווין. אמנם הם פגועים - חלקם פיזית חלקם גם נפשית - אבל חלק גדול מהם מודעים למצבם. להראות להם, וגם לנו, שאנחנו יכולים להשתמש ביכולות שלהם. זה אחד השיעורים הכי גדולים לשלב הבא בחיים, שהופך יותר ויותר קשה. בשוק האזרחי הדבר הזה אינו נאכף, למרות החקיקה ולכן בשוק האזרחי הדבר הזה הרבה יותר גדול והמשמעות של הארגון החשוב הזה שנקרא 'שווים' הוא נאצל בעיניי. זה לא משפר רק את חייהם של האנשים עם המוגבלות אלא משפר את חיי משפחתם ואת חיי החברה בתוכה אנו חיים ועוד נחיה.
"יכולת אינטלקטואלית ומבצעית גבוהה אינה כרוכה או קשורה בהכרח, בחלק מהדיסציפלינות, ביכולת פיזית ולכן הדבר הזה אפשרי. אני מאוד גאה בעובדים, בפקודים ובפקודות שלי, איתם הרמנו פרויקט גדול ומשמעותי, מכוון למשימה הזו - לגיוס ולהעסקת אנשים עם מוגבלויות. בסוף הקדנציה שלי, רק לפני מספר חודשים, ציינתי מול העובדים שלי על ההערכה המאוד גדולה שלי, על כך שלקחו אנשים מתוך החברה הישראלית, שלא קיבלו מעולם את ההזדמנות להשתלב בשוק העבודה, ושילבו אותם דווקא במוסד".
בשיתוף מפעל הפיס ועמותת שווים
