1. "בכביש הזה צעדו המרצחים" I נועה ארמה
"כביש הטיילת של אופקים, בשביל הזה נכנסו המרצחים. מהדהדים פה קולות הגיבורים. הכול פה צועק סיפורים, ואנשים שמסרו את האור שלהם כדי להאיר אורות של אחרים. הסיפור ממשיך לפעום, עוד נשארו סדקים בלב. אך כבוד ה' עלינו זורח, הוא בוקע כאן דרך האנשים, הלבבות. בעם הנצח (מתוך תערוכת "מנהיגות חינוכית").
2. "האור בקצה המנהרה" I אבי סיסו
"החיים מלאים בהפתעות - פעם חווים אור ופעם חווים חושך... אבל תמיד יש תקווה שבסוף יהיה אור, וזה נותן לנו את הכוח והתקווה שיהיה פעם טוב..." (מתוך תערוכת "מאפלה לאורה - מסע של תקווה").
3. "רוצים ש'אשבור את הקיר' I עו"ס הדסה גרינברג
"בתמונה זו היד שלי מקופלת לאגרוף ומכה את הקיר. כחלק מהעבודה שלי כעו"ס באופקים, מאז 7 באוקטובר אני מלווה גם משפחות שכולות מטעם העירייה. כיוון שאני הדמות שמלווה אותן באינטנסיביות ונמצאת איתן באתגרים ובהתמודדויות, הכעס המובן שלהן מופנה ברובו כלפיי.
"המשפחות מוצפות מאוד, חלקן גם מאשימות את העירייה על כך שהיא לא שמרה על התושבים כמו שצריך, ובגלל זה הן איבדו את היקרים להן. רבות מהן חשות תסכול עצום מהבירוקרטיות הרבות מול הגורמים השונים בעירייה ובממשלה, ונראה שהציפייה שלהם ממני היא ש'אשבור את הקיר' בשבילן ואתקן את כל העוולות והקשיים שלהן. מבחינת מרבית המשפחות, האחריות לכשלי העירייה היא עליי.
"הביקורת הרבה והכעס של המשפחות כלפיי, גורמים לי להיות שיפוטית כלפיהן וסודקים את האמפתיה שלי למצבן. ברגעים אלו ממש אני מנסה לנשום ולהבין שזה לא אישי ושזה חלק מהנרטיב שאימצו לעצמן מאז אותה שבת ארורה. נרטיב שנובע מכאב ומחוסר עצומים.
"כיוון שאני חדשה בתפקיד, אני גם אמביוולנטית באשר למיקום הלא-מאוד נוח שאני נמצאת בו - בין העירייה למשפחות" (מתוך תערוכת "להיות עובד.ת סוציאלי.ת באופקים").
4. "מבט על העתיד" I אבישי בר ישי
21 צפייה בגלריה
אלעד בר ישי אוסף פחיות בפארק אופקים המנחם
(צילום: באדיבות תערוכת "הסיפור שלי – אופקים")
"מאז אסון 7 באוקטובר החלנו מנהג שבועי של יציאה לטבע, לפיקניק קטן. מלבד חופש התנועה שמקבלים הילדים (שני אוטיסטים, אחת מיוחדת ב'רגילות' שלה), אנחנו ההורים מקבלים שעתיים של שלווה, עם שתייה חמה ופינוקים.
"הנוף הנשקף אלינו מפארק אופקים הוא של השכונות החדשות, שנבנות אל מול עינינו משבוע לשבוע. ואנחנו מגיעים הנה כדי להתנחם מן העבר - על ידי הסתכלות על העתיד.
בתמונה: אלעד שלי אוסף פחיות שהשאירו אחרים, על מנת למחזר אותן ולשמור על הטבע נקי. גם הוא דואג לעתיד" (מתוך תערוכת "הורים לילדים מיוחדים").
5. "בוחרת להיות מאושרת" I שוש פורת
"אני בוחרת להיות מאושרת. אני בוחרת להודות על מה שיש. אני בוחרת באנשים הסובבים אותי. אני בוחרת בסדר היום שלי. אני בוחרת לזהות את הצרכים שלי, ולספקם. אני בוחרת לקחת אחריות על חיי. אני בוחרת ליצור תסריטים חיוביים. אני בוחרת להשתחרר מהרגלים מזיקים" (מתוך תערוכת "הנשים מרחוב הזית").
6. חסידות של תקווה I ריקי עזרא
21 צפייה בגלריה
במקום מטס חיל האוויר - מטס חסידות. אתר "סיירת שקד"
(צילום: באדיבות תערוכת "הסיפור שלי – אופקים")
"כמדי יום העצמאות, גם השנה פקדנו את אתר 'סיירת שקד' בפארק אופקים, ושם נגלה לעינינו מחזה יפהפה; בדיוק בשעה שבה אמור היה להופיע המטס השנתי שבוטל בשל המלחמה, ריחף מעלינו מטס להק חסידות. הציפורים עפו להן בסדר מופתי ובכנפיים פרוסות, והותירו אותנו עם תקווה שעוד יבואו ימים טובים מאלה, ימים בהם נוכל להיות עם חופשי ומאוחד בארצנו" (מתוך תערוכת "החיים לצד הנצחה").
7. "מזכרת" ממחבלי הנוחב'ה I שמעון אדרי
"'מזכרת' שהשאירו לנו המחבלים: מעקה ירוק שנמצא לא רחוק מביתנו, מחורר כתוצאה מכדור קלצ'ניקוב שירו מחבלי הנוחב'ה ב-7 באוקטובר. למשמע הירי הכבד, פיצוצי הרימונים וה-RPG, הסתגרנו בממ"ד במשך שעות רבות" (מתוך תערוכת "החיים לצד הנצחה").
8. ללמוד לצמוח מחדש כמו הטבע I מיכל איפרגן
"הטבע מלמד אותנו כי גם לאחר הקושי הצמיחה תגיע ונפרח מחדש" (מתוך תערוכת "צמיחה ותקווה").
9. מתוך הקושי גדל היופי I שירן בסעד
"אופקים חוותה כאב גדול. ברחובות, בשבילים, בבתים, בלבבות האנשים. דווקא בתוך כל אלה רואים יופי שגדל לאט-לאט. ברחובות התנועה ממשיכה, בשבילים אנשים מטיילים בביטחון, בתים שופצו אחרי ההרס ובלבבות האנשים גדלו תקווה ואמונה. שנזכה ללמוד מהעיר הקסומה הזאת עוד ועוד" (מתוך תערוכת "צמיחה ותקווה").
10. "יש לי ציפור קטנה בלב" I סטלה פסחוב
"כשאני מגיעה הביתה מהעבודה, הוא יוצא לפתוח לי את השער ולקבל את פניי באופן אישי. אני יכולה לפתוח לבד, כמובן. אבל הוא מזנק החוצה לקראתי. זו ההזדמנות לרגע שהוא רק שלנו. רגע בחיק הבטוח. אמא וילד חולקים רגע של חום ואהבה ומוצאים ביטחון ושלווה זה בזו, בעולם מלא אתגרים. חיבוק, שנעשה חזק יותר אחרי 7 באוקטובר" (מתוך תערוכת "מאפלה לאורה - מסע של תקווה").
11. עו"ס בזמן מלחמה I צליל מדאר
21 צפייה בגלריה
"נדרשתי לבצע תפקיד שלא הרגשתי שאני מסוגלת לו"
(צילום: באדיבות תערוכת "הסיפור שלי – אופקים")
"בתמונה: הווסט שלבשתי ביום החמישי לעבודתי כעו"ס. באותו יום הלכתי להלוויה ולבית של אמא, שרגע לפני הודיעו לה שבנה נהרג. הרגשתי באותו יום שנדרש ממני לתפקד כעו"ס מנוסה, אבל הייתי אז רק בתחילת הדרך ולא באמת עמדתי עדיין מאחורי ההגדרה של עו"ס בתפקיד. עם הזמן הרגשתי שאני מצליחה לתת את המענה, ועם זאת זו זכורה לי כתקופה בה נדרשתי לבצע תפקיד שלא הרגשתי אז שאני מסוגלת לו" (מתוך תערוכת "להיות עובד.ת סוציאלי.ת באופקים").
12. "הכאב הנפשי חזק מכל כאב פיזי" I זהבה בליטי
21 צפייה בגלריה
איך חיים לצד האובדן? זהבה בלטי והקעקוע לזכרו של אחיה, איציק בלטי ז"ל
(צילום: באדיבות תערוכת "הסיפור שלי – אופקים")
"איציק (יצחק) בלטי ז"ל, אחי אהוב ליבי, עכשיו אתה חרוט על ידי השמאלית, קרוב לליבי, לכל החיים. ליום הולדתי, ביקשתי צמיד קעקוע בכתב ידו של איציק. פעולת הקיעקוע לא כאבה אפילו לא לשנייה, אולי כי הנפש כאובה כל-כך עד שהכאב הפיזי כבר לא מורגש.
"כל חיי התעניינתי במשפחות שכולות ובמה שעובר עליהן. הן תיארו את הכאב הנורא כמו סכין שחודרת לתוך הלב - ולא יוצאת. חור בלב במלוא מובן המילה. כעת, אחרי שאחי נרצח ב-7 באוקטובר, אני מבינה בדיוק מהו אותו חור בלב ואיך מרגישה הסכין הזו שחודרת עמוק ומסרבת לצאת. החוסר והאובדן, העצב והגעגועים שמסרבים להיעלם.
"המקעקע הזיל דמעה על ידי בזמן שחרט עליה את הקעקוע. 'אחיך הציל את השכונה. מגיע לכם את המעט הזה', הוא אמר בכאב. ואני רק חשבתי על היום שבו יגיע הרגע שאספר על גבורתו של אחי באותה שבת" (מתוך תערוכת "משפחות שכולות").
13. פתח למנחמים I חנה שקד
21 צפייה בגלריה
בית פתוח לאנשי אופקים שמגיעים לנחם על האובדן
(צילום: באדיבות תערוכת "הסיפור שלי – אופקים")
"אופקים היא עיר של אנשים, של קהילות מחבקות ואכפתיות. בתוך כל הכאב והקושי הגדול, היו יכולים לקרות מספר תרחישים אחרי 7 באוקטובר - התכנסות של כל אחד ואחת בתוך ביתם, הסתגרות עם העצב והכאב והתבודדות. אבל באופקים לאט-לאט נפתחו הדלתות, ואיתן גם הלבבות והזכות להיכנס, לשמוע, להקשיב ולנסות - ולו במעט - לחלוק ביחד רגעים קטנים בתוך כל העצב הזה שנפל עלינו.
"להיות משפחה שכולה באופקים זה לאפשר את הפתח הקטן-גדול הזה, שמוביל לחיבור של 'יחד' מרגש ומחזק" (מתוך תערוכת "משפחות שכולות").
14. עת רצון לתפילה I חנה שקד
21 צפייה בגלריה
חנה שקד בהפרשת החלה למשפחתו של החייל הפצוע
(צילום: באדיבות תערוכת "הסיפור שלי – אופקים")
"זה היה שבוע שרובו ככולו עסק בתפילות ובפעולות למען החלמתו של חייל יקר, הבן של השכנה, שנפצע קשה בעזה. בתמונה: אני לשה את הבצק בהפרשת חלה שמסמלת ביהדות מקור לתפילה, סגולה וברכה. בהפרשת חלה באים לידי ביטוי הכוח והייחודיות שיש לנשים במצוות שהן עושות (חלה, נידה והדלקת נר).
"למצוות הפרשת החלה נדרשים יותר מ-1.600 ק"ג קמח, מים, שמן ושמרים. כל אחד מהחומרים שאיתם מכינים את הבצק הם בעלי סמליות רבה: שמרים - סמל לתסיסה ופעילות בעבודת ה'; מים - חיים ותורה; שמן - ברכה, והלישה עצמה מסמלת רכות וגמישות בעבודת ה'. לאחר שהבצק תפח יפה, מפרישות ממנו חלקים ומברכות את כל הברכות והבקשות שרק רוצות שיתממשו.
"אנחנו הפרשנו חלה כדי לתת כוח ורצון לשינוי אצל משפחתו של החייל הפצוע. בנוסף, אנחנו משתדלות להעניק לבני המשפחה מעטפת של תמיכה וליווי ברגעים הקשים והמורכבים שהם חווים כעת".
15. "היה כעץ שתול על מים" I תמר פרטוש
"היה כעץ שתול על-מים ועל-יובל ישלח שרשיו ולא ירא יראה כי-יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמיהו פרק יז פסוק ח)" (מתוך תערוכת "תהילים").
16. "סמל לתקווה שאינה נשברת" I שוש כדר
"אני נושאת את זכר אחייני האהוב, שנרצח ב-7 באוקטובר. היעדרו צורב את נשמתי.
"בהתנדבות עם היהלומים - 'נוער חוסן קהילתי', מצאתי מעט נחמה. במפגש עם נער שחווה אובדן דומה, חשתי חיבור עמוק. דמעותינו התערבבו ולרגע הרגשנו לב אחד, מאוחדים בכאב ובתקווה. פתאום הרגשתי כוח חדש. דמיינתי עצמי כברוש איתן-זקוף הנישא מעל סערות החיים, שורשיי עמוקים וצמרתי מתנשאת, סמל לתקווה שאינה נשברת" (מתוך תערוכת "מאפלה לאורה").
17. "הצבא עומד על קיבתו" I עמליה אלביליה
"אוכל חם לחיילים. כמו בבית, הלב איתם... מרגישה שחייבים לפנק" (מתוך תערוכת "מאפלה לאורה").
18. כשהזמן עוצר מלכת I יוסי מרציאנו
"להיות חלק ממשפחה שכולה זה לשמר זיכרונות.
"בתמונה: שעון על קיר ביתי, עם שעת ההודעה של קצין העיר. הודעה שחרוטה בזיכרון שלעולם לא יישכח" (מתוך תערוכת "משפחות שכולות").
19. "החיים זה תנועה" I סופי פרץ
21 צפייה בגלריה
"אמא תמיד אמרה לי ש'הסבל יהפוך אותי ליפה וחזקה יותר'"
(צילום: באדיבות תערוכת "הסיפור שלי – אופקים")
"אמא שלי, סבתא לילדים מיוחדים, היא אישה מאוד חכמה ומיוחדת. בין כל המילים החכמות שאמרה לי, יש משפט אחד שעליו היא חוזרת מאז שהייתי ילדה קטנה: 'חיים זה תנועה'. אחרי 7 באוקטובר, המשפט הזה קיבל משמעות עמוקה ונוספת; גיליתי שהטיפול בילדים, הצורך להמשיך 'לנוע' - הוא שמאפשר להתרחק לרגע מהטראומה ולחזור לשפיות. הבנתי שזה מה שנותן לי כוח.
"כהורים לילדים, ובמיוחד לילדים מיוחדים, אנחנו מורגלים ומתורגלים בעשייה מתמדת. אין רגע דל - טיפול, בישול, תעסוקה לילדים, כביסות... זו התנועה שהחזירה אותי לחיים.
"כשבועיים אחרי 7 באוקטובר, החלטתי לחזור לעבודה. לא חשבתי שיגיעו לקוחות. הופתעתי, ושמחתי לראות כמה נשים רצו, כמוני, לחזור לחיים.
"כשצילמתי את אמא כחלק מתהליך החזרה שלי לחיים אחרי הטראומה, נזכרתי במשפט נוסף שהייתה אומרת: 'הסבל יהפוך אותך ליותר יפה וחזקה'. המשפט הזה מעניק לי נקודת מבט נוספת על התמונה של אמי, ועל החיים בכלל" (מתוך תערוכת "מאפלה לאורה").
20. "להפוך את הבדידות לשייכות" I יהלומה זכות
"בלילות, כשהשקט מעמיק את המחשבות, אני מוצאת את עצמי שקועה בהרהורים; פחדים עבור יקיריי, דאגה לחטופים ולנעדרים, ותפילה שקטה ללוחמים.
"ההתמודדות האישית עם אי-הוודאות היא כמו גל סוער שקשה לצלוח לבד. אבל ברגע שאני פוגשת את קהילתי האהובה - קסם מתרחש: ה'אני' מתמוסס לתוך 'אנחנו' גדול ומחבק. הכאבים והפחדים נמוגים, ובמקומם פורחת אהבה טהורה ללא תנאים.
"כשאני לבדי, לעיתים אני מרגישה כמו מי שמוסתרת מהחיים עצמם. אבל בחיבוק הקהילתי אני מוצאת את האומץ להיות חשופה לחלוטין - פגיעה אך חזקה, מפוחדת אך אמיצה. הכוח המופלא של קהילה - להפוך את הבדידות לשייכות, את החשיכה לאור. ובתוך הריקוד הזה, אני מוצאת את עצמי מחדש - חזקה יותר, אוהבת יותר ומוכנה להמשיך קדימה ביחד (מתוך "תערוכת בין הפרטי לקהילתי: מסע של ריפוי").
סיפורי טרגדיה לצד סיפורי גבורה
בעקבות אירועי 7 באוקטובר, השיקה עיריית אופקים בשיתוף חברת PHOTO IS:RAEL (ארגון ללא מטרות רווח המסייע לקהילות בפריפריה החברתית והגאוגרפית של ישראל להשמיע את קולן), המעבדה למחקר "פוטו-ווייס" באוניברסיטת בן-גוריון וארגון "ג'וינט ישראל", תכנית מקיפה שמטרתה השמעת קולם של התושבים כחלק מתהליך של שיקום אישי וקהילתי באמצעות שפת הצילום.
במהלך התוכנית, רכשו עשרות תושבי אופקים כלים אישיים וקבוצתיים לביטוי בשפה הוויזואלית, ובחרו לספר בעצמם את סיפוריהם - סיפורי הטרגדיה והגבורה, ללא תיווך של גורמים חיצוניים שלא חולקים עימם את חוויית הכאב.
המשתתפים התחלקו לקבוצות שלכל אחת מהן מאפיינים ייחודיים. ביניהן, קבוצת משפחות שכולות שכמה מהן איבדו את יקיריהן במתקפת הטרור הרצחנית, נשים משכונת "מישור הגפן" באופקים שספגה את המכה הקשה ביותר כשעשרות מדייריה נרצחו, קבוצת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שמבטאים באמצעות הצילום את הניסיון לעבד את הטראומה והאתגרים לתווך לילדים את המלחמה, וקבוצה של בני ובנות הגיל השלישי - ותיקי העיר שחוו את האסון. כל דימוי המוצג בתערוכה מלווה על ידי טקסט קצר שנכתב בידי האמן.
את פעילות התושבים בתוכנית ליוו עובדים סוציאליים, תושבי אופקים, המספרים גם הם מנקודת מבטם את סיפור העיר לפני ומאז מאורעות השבת הארורה. הדימויים, שיוצגו תחילה בתערוכת חוצות מיוחדת ב"פארק הידידות" באופקים, נאספו לארכיון שיוצג כחלק מפרויקט של זיכרון בקהילה, ובהמשך יוצגו בתערוכות נוספות ברחבי הארץ.
תערוכת "הסיפור שלי - אופקים" תוצג החל מ-21 באוקטובר ולמשך חודש ימים בפארק "הידידות" באופקים. התערוכה היא ללא עלות ופתוחה לקהל הרחב.
