צפו והכירו את "הישראלים הטובים בעולם"
מאכילים ילדים, מקימים מרפאות ודואגים לתשתיות של חשמל ומים
(הפקה: שחר לוי; עריכה: איתי פולק)
4 צפייה בגלריה
ברזומה שלה סרטים כמו "טסלה" עם אית'ן הוק, "מלחמה פרטית" עם רוזמונד פייק, "לנסקי" עם הארווי קייטל ועוד. לי ברודה
(אוסף פרטי)
4 צפייה בגלריה
"המטרה - לגבש קהילה רב-תרבותית של נשים בתעשיית הבידור". לי ברודה (במרכז) ומשתתפות "נשים יוצרות שינוי"
(אוסף פרטי)
ממקום מושבה בהוליווד, המפיקה הישראלית לי ברודה הייתה שותפה לעיבוד של שלל תסריטים - דמיוניים או מבוססים על סיפור אמיתי, אולם את הפעולה שלה למימוש חלום השלום במזרח התיכון היא מבצעת דווקא מאחורי המצלמה, דרך הארגון נשים יוצרות שינוי (Women Creating Change) שייסדה ב-2017. בתוך החלל הבטוח שהיא יצרה בלוס אנג'לס, מתאפשרים שיתופי פעולה בין קולנועניות, מוזיקאיות, כותבות, סטנדאפיסטיות ואמניות - מי היה מאמין? - ישראליות, פלסטיניות, איראניות, עיראקיות, תוניסאיות ואחרות. הן עובדות ביחד לטובת שינוי המצב במזרח התיכון, ולא פחות מכך, למען עצמן והקריירה שלהן כנשים יוצרות.
"אנחנו מנסים לכנס אנשים יחדיו, ליצור הזדמנויות למען נשים בהוליווד, ולגשר על פערים כדי ליצור קהילה של יוצרות מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה בתוך תעשיית הבידור", אומרת ברודה ל-ynet. היא מספרת על גרעין הרעיון שהוציא אותה אל הדרך: "המטרה הראשונית הייתה לקדם נשים שהגיעו לארצות הברית ממדינות בהן היו מקופחות ולתמוך בהן. לגרום להן להאמין שהן מסוגלות ליצור תוכן ולעורר שינוי, להיות מנהיגות חיוביות, ולעזור לשנות את הדורות הבאים שלא יגדלו לשנאה ולפחד. הופתעתי לראות כמה פתיחות התגבשה בינינו. יש יותר נתיבי תקשורת, ויותר יצירתיות מהממשלות שלנו".
על פי הצהרת הכוונות שלו, 'נשים יוצרות שינוי' נועד "לגבש קהילה רב-תרבותית של נשים בתעשיית הבידור שמוצאן מהמזרח התיכון וצפון אפריקה דרך שיתופי פעולה יצירתיים" והחברות בו מחויבות ל"סביבה סובלנית וסולידרית בין היוצרות, ולזרקור על קולות של נשים מהאיזור שנשמעים רק לעיתים רחוקות בתקשורת מיינסטרים". הארגון הוקם לפני חמש שנים בסלון ביתה של ברודה, שהייתה בעיצומה של הפריצה ההוליוודית שלה כמפיקה. המודעות התעוררה אחרי שהצטלמה כשחקנית לסרט קצר של יוצרים ערבים, בו גילמה את דמותה של אישה עיראקית: "במהלך הצילומים יצא לי להכיר מקרוב פלסטינים, לבנונים וירדנים. הפכנו לחברים קרובים. בארץ הייתה מתיחות בטחונית באותה התקופה, אבל גילינו שבאופן אישי אנחנו מסתדרים. זה כנראה לא היה מתאפשר בישראל. הם ידעו שאני ישראלית וששירתתי בצבא, ובכל זאת השיחות העמיקו".
בהשראת שיתוף הפעולה המוצלח בצילומים, והשינוי התפישתי שהתעורר בה, ברודה וחבריה (רובם גברים דווקא) איחדו כוחות בניסיון להנחיל את אותה רוח חיובית בסביבתם. "נפגשנו בבית שלי וחשבנו איך לעשות שינוי. הגענו למסקנה שהצורך האמיתי הוא לקדם נשים בתעשייה", היא אומרת. "אני כבר התנסיתי בהפקה ובגיוס כספים, והייתי מספיק בת מזל להגיע למעמד שהגעתי אליו באמצעות עבודה קשה. אבל יש הרבה נשים שמתקשות לפתוח דלתות ולמצוא הזדמנות אמיתית. בנוסף לכך, קולנועניות ואמניות יכולות להשפיע על הנרטיב בציבור דרך היצירות שלהן. הן יכולות לשנות את השיח ולחנך. מפגישה לפגישה הגיעו יותר ויותר נשים, והבנו שהצורך המהותי הוא ליצור קהילה של נשים בכלל, אבל במיוחד של נשים שהגיעו מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, ולבנות גשרים אישיים בין בני אדם, בלי קשר לכך שבין המדינות שלנו אין יחסים דיפלומטיים".
אבל למה להדיר גברים שמגיעים מאותן מדינות?
"לתחושתי, גברים לא באמת היו זקוקים לעזרתי כמו הנשים. הקבוצה הוקמה לפני מהפכת מי-טו, ומאז התעורר השיח בנוגע לשיוויון לנשים, והתעשייה השתנתה באופן מהותי. אבל אני זוכרת שביקרתי במכון של ג'ינה דיוויס, שמתרכז בקידום נשים בתעשיית הבידור. דיברו שם על האחריות שלנו, כקולנועניות, ליצור תפקידים לנשים. אמרתי לעצמי שבלי כוונה שירתתי את המערכת, הייתי חלק מהבעיה. הקבוצה הזאת שלנו היא אפשרות לפתרון. אני חושבת שלנשים יש יותר חמלה ופחות אגו, הן גם יותר רגישות, כך שיותר קל לקדם שיח וליצור קהילה בטוחה בה ניתן לבטא את עצמך בכנות. זה קצת שונה עם גברים".
לחברות יש ערך, גם בהוליווד
ברודה גדלה בנס ציונה ועזבה לארצות הברית בשנות ה-20 לחייה כדי ללמוד משחק. היא השתקעה בהוליווד ופנתה למסלול של הפקת סרטים לצד משחק ואף כתיבת שירה. ברזומה שלה בולטים סרטים כמו "טסלה" עם אית'ן הוק, "מלחמה פרטית" עם רוזמונד פייק, "סופר הקלפים" עם אוסקר אייזק, "לנסקי" עם הארווי קייטל ועוד. אבל ברודה מספרת איך הפנייה לפעילות למען הכלל דרשה ממנה הסתגלות אישית ומעבר מדמות המפיקה המקצוענית, המתנהלת בתעשיית הבידור התובענית והבוגדנית, אל דמות המנהיגה האכפתית, שאינה מונעת מכסף או תהילה מזויפת. "כשהייתי מאוד צעירה תמיד רציתי לעשות שינוי בעולם, אפילו שמעולם לא ידעתי איך לעשות את זה ומה זה אומר. זה מאוד מעניין ללמוד שלמעשים שלך יש השפעה על חיים של אנשים רבים כל כך, אפילו אם אתה לא מודע לכך. זה שינה אותי. הייתי צריכה לעשות הנדסה הפוכה, כדי להתרכז מחדש בתרומה לעולם וכדי לפעול מערכים ולא רק משאיפות להצלחה, שזה מה שמניע את הוליווד", היא מודה.
"הייתי צריכה לצלול עמוק לתוך מה שהנשמה והלב שלי אומרים. כשאני בתוך תעשיית הקולנוע והבידור אני עושה מה שנדרש ממני כמפיקה, אבל יש בי צד אחר של רצון לעזור לאחרים. אני אדם מאוד רגיש, וזה לא תמיד ניכר, כי אני חייבת להיות חזקה מאוד כשאני עובדת בשואו-ביזנס, במיוחד כשאני עובדת עם גברים. ויש בי גם צד שרוצה ליצור קהילה ומשפחה, וזה כוח מניע ליצירת הקהילה הזאת. חלק מהסיבה לכך היא הניכור והבידוד שחשתי מאז המעבר שלי לארה"ב, והגעגועים שלי למשפחה. אז לצד המאמצים שלי לקדם את עצמי, גיליתי שלאנושיות יש עוצמה ולחברות יש ערך, וזה מזכיר לי לא להקדיש את עצמי רק להצלחה והישגים".
האזינו כאן ל"כותרת" - מעין רודה מראיינת את ד"ר אורי שוורצמן וד"ר בריטה בודה-שוורצמן על אהבתם ארוכת השנים לאפריקה ואנשיה (הפקה: רון טוביה וגיא סאלם, סאונד: ניסו עזרן)
העובדה שאת ישראלית בארגון שבו חברות גם יוצרות ממדינות עוינות, בוודאי לא עוזרת לתקשורת החופשית.
"ברור שיש בעיות. בשנה הראשונה הייתי צריכה לשכנע את כולם שלקבוצה אין אג'נדה פוליטית, ושכל מה שאנחנו מנסות לקדם זה שיתוף פעולה ושיחה פתוחה על סוגיות לא קלות. רצינו לחנך אנשים בנוגע לישראל, אבל מצד שני ראיתי שגם אני הייתי שיפוטית כלפי מדינות אחרות במזרח התיכון שלא תמיד מוצגות באופן מהימן בתקשורת. אנחנו מנסות לחלוק מידע, לקיים שיחה כנה ולפתח חברויות. זה עלול להיות נפיץ ואני זוכרת שפוסט שפרסמתי בעבר בנוגע למלחמה בעזה נענה בפרישה של שלוש חברות ערביות. מאז למדתי שיש לי אחריות, כמייסדת הארגון. אני ישראלית והמשפחה שלי חיה בארץ, ואני אוהבת את המדינה, ואכפת לי ממנה המון, וטבעי שכשאני שומעת שהיא תחת התקפה אני רוצה לעורר מודעות לכך בעולם. מצד שני, יש לי אחריות כלפי חברות הקבוצה שהקמתי, ואני צריכה לשמור על גמישות מחשבתית ולהתבונן על שני הצדדים. תמיד יש שני צדדים. לנווט ביניהם זו משימה מאוד מאתגרת לי ולצוות שלי".
אחד האתגרים הגדולים שברודה נאלצת להתמודד מולם הוא הפעילות של תנועת ה-BDS, שמתנגדת לשיתוף פעולה עם ישראלים, ומגבירה את קולה במיוחד בתחום התרבות. ברודה מספרת שבעבר נאלצה להתמודד עם חברות שהזדהו עם תנועת החרם ונדרשה להתנהל מולן בדרך יצירתית. "חלקן מוכנות להשלים עם הפעילות בקבוצה לטובת הקידום האישי", אומרת ברודה. "ככלל, אין מקום לקידום אג’נדות שגורמות לריחוק והפרדה. זה ההיפך הגמור מהמטרה של הארגון, שהיא ליצור קהילה מאוחדת ושיתופי פעולה. אני רואה באתגרים האלה הזדמנות לקרב את הנשים האלה וליצור דו שיח אמיתי. מבחינתי, הדלת פתוחה לכולן כל עוד אין כוונה לפגוע בתקשורת האישית החופשית בגלל אג'נדות פוליטיות כאלה או אחרות - לא מהצד הערבי וגם לא מהצד הישראלי. לא פעם אנחנו נתקלות בביקורת גם מהצד הישראלי".
תנועת החרם נאבקת בנורמליזציה עם ישראלים. אין פלא שהיא מתנגדת לארגון כמו 'נשים יוצרות שינוי', שמטפח תקשורת אישית מחוץ למסגרות הפוליטיות, ואולי אפילו תורם לשמה הטוב של מדינת ישראל בתפוצות.
"זה מאוד מכביד, לחשוב על איך שאתה משפיע על התדמית של מדינה שלמה. אני באה ממקום של מורכבות שבו אין שחור או לבן. ישראל היא מרחב שיש בו מגוון של קולות ודעות, ואני חושבת שרוב הישראלים אינם קיצוניים, הם חפצי שלום וראויים לחיות בשלום. זה מסובך במיוחד בעתות מלחמה, אבל מצדי, אני רוצה לבטא את הקולות השונים שבאים מהארץ. אני גדלתי שם, ויום יבוא ואולי אשוב ארצה. ישראל נמצאת במחשבות שלי כל הזמן, ואני אכן חושבת שיש תפישה שלילית לגבי המדינה בתקשורת. מבחינה אישית, אני מרגישה לפעמים מחויבת לייצג אותה נאמנה. הפעילות בקבוצה בהחלט משנה תפישות של אנשים. יש המון תפישות מוטעות בנוגע לישראל, אבל רק דרך שיחות ניתן יהיה להציג את המציאות שלנו כישראלים. זו חלק מהאחריות שלי בנוגע לשיח שלנו, לתקן ולשנות תפישות מוטעות. זה עובד. אני זוכרת שהצטרפה לארגון אישה ערביה עם דעות מאוד נחרצות נגד ישראל ודרך היחסים האישיים בינינו היא גילתה שזה שאני ישראלית לא אומר שאני אויבת. זה הכוח של קהילה, לקשר בין אנשים מבעד לעוינות של המדינות שלהם. ללא פעילות כזו, אנשים לעולם לא ייפגשו וידברו ביניהם".
ברודה טוענת שיש פעמים ששותפותיה הערביות משנות גישה בעקבות השיחות האישיות. במיוחד היא זוכרת שיחה בת שעתיים במכוניתה עם יוצרת תוניסאית, על הזכות של ישראל להכריז על ירושלים כבירתה. לא פעם, גם התפישה שלה כישראלית משתנה לגבי חברותיה המוסלמיות. כך למשל, באחד מהאירועים הפומביים של הקבוצה, הופיעו על הבמה סטנדאפיסטיות ערביות ודיברו באופן חשוף וגרפי, לא פעם וולגרי, על חיי המין שלהן. "זה מפתיע לפעמים כמה פתוחות ובוטות נשים מוסלמיות יכולות להיות", היא אומרת. "אני זוכרת שהייתה קומיקאית פקיסטנית שהדהימה אותי. היא דוכאה והוכתה בידי משפחתה, אבל זה חישל אותה והניע אותה להתייצב למען נשים אחרות, ולהשמיע באופן גלוי התבטאויות בנוגע לנשיות והמיניות שלה. זה ממלא אותך בהשראה, כי בניגוד אלי היא לא נולדה לחופש הזה. היא הייתה חייבת להילחם עליו".
זה מלמד אותך משהו על עצמך כאישה ישראלית?
"יש המון הבדלים בין לבנונים, מרוקאים, פלסטינים וסעודים. אני, למשל, למדתי עד כמה נוקשים החוקים באיחוד האמירויות ובסעודיה, וכמה נוקשים התנאים שבהם נשים חיות. זה גרם לי להעריך עוד יותר את החירויות שלי כאישה בישראל.
"אני תמיד מזכירה לעצמי שמאוד קל לי להיות בראש פתוח כשהמשפחה שלי לא נמצאת תחת איום. יש נשים פלסטיניות וערביות, שמצטרפות לארגון ובכך מסתכנות בנידוי מהמשפחה שלהן. יש יוצרת פלסטינית, שביקשה לא להיות מוזכרת באתר שלנו מחשש שזה ייצור איומים נגד המשפחה שלה, שגרה במזרח ירושלים. זה מעורר השראה שהנשים האלה מצטרפות תוך הפגנת גבורה, כשהן יודעות מה הם הסיכונים. מצד שני, צריך לזכור שגם הישראליות בינינו נשפטות על רקע החברות שלנו בקבוצה".
"החלום שלי זה ליזום פאנל בסעודיה, שבו קולנועניות ישראליות ומקומיות יוכלו לדון בשיתוף פעולה. ממש כפי שהוכחנו שניתן לעשות במהלך הפעילות של הקבוצה שלנו"
איך תורם הריחוק הזה מישראל וממדינות המוצא של החברות בקבוצה לקיומו של שיח פתוח?
"לא הגעתי ללוס אנג'לס לבד כדי לעבוד רק עם ישראלים. אם זו הייתה המטרה, הייתי נשארת בארץ, קרובה למשפחה ולחברים שלי. עברתי לארצות הברית כדי להיות חלק ממשהו גדול יותר ובינלאומי, שיעשיר אותי. להיות בחברת ישראלים בלבד זה מאוד מגביל. אתה רוצה לפתוח את הראש ולהיחשף למסורות אחרות ונקודות מבט שונות. הנוכחות כאן מאפשרת אינטראקציה עם הנשים הללו. מעולם לא פגשתי סעודים בישראל. כשאתה לומד להכיר אנשים מהמזרח התיכון אתה מגלה כמה אנחנו דומים, בתרבות ובאוכל, ועד כמה חיי הקהילה חשובים לנו. דווקא השהות כאן איפשרה לי להבין את זה שיש לנו הרבה מהמשותף, לא רק הבדלים. באמריקנים יש משהו שמאפשר את הגיוון הזה, אולי כי הם לא נמצאים במאבק הישרדותי יומיומי. זה לא שלא קשה פה, אבל זה פחות נוגע לביטחון לאומי וחדשות ואקטואליה. בישראל אי אפשר לברוח מהחדשות. זה בכל מקום. כשאתה נמצא רחוק, נוצר גם ריחוק מהפחד והשנאה".
בשלב זה רוב הפעילות של 'נשים יוצרות שינוי' מתרכזת בלוס אנג'לס, בהנהגת ברודה, המנכ"לית ענבל רותם-שגיב, וצוות של יוצרות ישראליות וערביות המתגוררות בארצות הברית. אבל לחברות יש שאיפות להתרחב אל מעבר לים, אולי אפילו עד למזרח התיכון עצמו, אפילו במדינות שכרגע נמצאות מחוץ לתחום. "אנחנו מנסות לגדול. הסיפורים שלנו יכולים לעשות שינוי, אבל אנחנו צריכות מודל שיהפוך את הפעילות שלנו אפשרית מבחינה כלכלית", אומרת ברודה. היא מעדכנת שבימים אלה יש חשיבה מחודשת על גיוס תמיכה כלכלית לצורך הרחבת הפעילות: "כיום אנחנו מפתחות תוכנית של מנטורשיפ, וגם מדברות על עבודה עם האו"ם. החזון הוא להגיע למדינות שונות ברחבי העולם, ובמיוחד כאלה שאסורות לכניסת ישראלים. החלום שלי זה ליזום פאנל בסעודיה, שבו קולנועניות ישראליות ומקומיות יוכלו לדון בשיתוף פעולה. ממש כפי שהוכחנו שניתן לעשות במהלך הפעילות של הקבוצה שלנו. אין ספק שכבר עשינו שינוי תפישתי, והתקווה היא שנוכל להתרחב לפעילות בינלאומית, ומי יודע - אולי להביא שלום למזרח התיכון".
