בברכה למדליסטית האולימפית הראשונה אבישג סמברג, אמר ראש הממשלה בנט: "אני חושב עכשיו על כל ילד וילדה והחלומות שלהם, החל מסיירת מטכ"ל, דרך להיות מדענית ועד ללהיות פסנתרן, המסר שלך אליהם הוא עבודה קשה". הציפייה למצוינות חזרה גם בברכה למדליה השנייה. ההתבטאות הזו היא הרבה יותר מנאום ברכה ממלכתי גנרי. יש בה ללמד הרבה על תפיסת העולם של ראש הממשלה ועל תפיסת החינוך בממשלה הנוכחית. כשראש הממשלה בנט חושב על הצטיינות הוא חושב על סיירת מטכ"ל (שבה שירת), לא על המאמץ היומיומי של החיילות או החיילים ה"פשוטים". כשהוא מדבר על הצטיינות בלימודים, הוא חושב על מדעני העתיד ואולי על עובדי ההיי-טק (שוב בחזרה לביוגרפיה שלו), 8% בלבד משוק העבודה בישראל, ולא על התלמידים הנאבקים בשיעורי המתמטיקה.
זוהי תפיסת עולם שרואה רק את המצטיינים ואת בעלי הפוטניאל להצטיינות ולא את הכלל. זהו רוח המפקד בממשלה המבטיחה שינוי. וכשכך הם פני הדברים, פלא שלא סופרים את הילדים שלנו? ילדים שעבורם עצם ההגעה הפיזית לביה"ס הוא חלום רחוק. ההתמדה והמאמץ שלהם בלימודים נקטעים באשפוזים וניתוחים. הילדים שלנו לא מופיעים על פודיום אולימיפיאדת המתמטיקה, הם לא נוכחים במבחני המיצ"ב או הפיזה ולכן מסתבר- הם לא ממש מעניינים.
2 צפייה בגלריה
"אלפי ההורים והילדים, ואיתם 700 עובדי חינוך מסורים, לא יודעים מי ילמד את הילדים שלנו ב-1 בספטמבר".
(צילום: shutterstock)
שתי בנותיי הן חלק מאלפי תלמידים חולים הנאלצים ללמוד מביתם בשל מחלתם. לדוגמא ילדים חולי סרטן, מחלות ניווניות, מצוקות נפשיות, מצבים מסוימים של אוטיזם ועוד.
בקיץ 2020 החליט משרד החינוך לעשות מעשה שמשמעותו פגיעה קשה בילדים הללו, ומבלי לבדוק את השטח ולהכין תוכנית בת יישום, קבע כי תוכנית "שלבים" תיסגר, והאחריות לחינוך ילדינו תעבור לאחריות בתי הספר. הבטחה הכרוכה במילים גבוהות כמו "שילוב הילדים בביה"ס", "הידוק הקשר עם ביה"ס" ועוד, אבל בפועל משמעותה היא אחת: קיצוץ וחיסכון למשרד החינוך על חשבון הזכות הבסיסית של ילדינו.
"יהיה בסדר"?
גם שנה אחרי, אלפי ההורים והילדים, ואיתם 700 עובדי חינוך מסורים, לא יודעים מי ילמד את הילדים שלנו ב-1 בספטמבר. משרד החינוך לא עמד בהבטחתו לפרסם מתווה ברור להפעלת התוכנית. כן, כולנו עדים לחוסר הוודאות גם באשר למתווה הקורונה, אבל לילדים חולים, המפגש עם המורים הוא הרבה יותר מהכנה לבגרות. הוא חיבור לחיים. תזכורת שהוא או היא לא רק חולים אלא גם "תלמידים" ו"ילדים", שמותר להם להעז ולחלום על עתידם.
ובואו נתעכב רגע על רעיון ה"שילוב בבתי הספר": מנהלי ביה"ס אינם ערוכים כלל ולא מוכנים לביצוע ה"תוכנית"; ארגוני המורים מתנגדים למהלך ובצדק, משום שאיש לא שוחח איתם על תנאי ההעסקה של המורים, ואיש לא בדק איתם את היתכנות ה"תוכנית" ובכלל - מורי בתי הספר ילמדו את הילדים שלנו לאחר שעות הלימודים, כשהם מותשים מיום העבודה? מהתמודדות עם 30-40 ילדים בכיתה? ומדוע שהילדים ייוותרו ללא מסגרת בשעות הבוקר?
2 צפייה בגלריה
"מאיפה יגיעו מטפלים פרא-רפואיים במקום אלו שקיבלו, יחד עם מאות מורים, מכתבי פיטורים?"
(צילום: shutterstock)
מאיפה יגיעו מטפלים פרא-רפואיים במקום אלו שקיבלו, יחד עם מאות מורים, מכתבי פיטורים? ומי בכלל מכשיר את מורי בתי הספר ללמד ילדים חולים? באיזה שלב בהכשרתם כמורי מתמטיקה או אנגלית, הם למדו להתמודד עם התקפי אפילפסיה? כיצד יתמודדו עם פרכוסים של תלמיד בניוון מוחי המתקשה לעכל מורה חדש?
שרת החינוך שאשא ביטון ירשה אמנם את מדיניות משרד החינוך המפקירה את ילדינו בחצר האחורית של מערכת החינוך. אך מי שהתיימרה להביא את השינוי, מתמקדת גם היא ב"מצוינות"- בתקצוב בתי ספר בהתאם להצלחתם בציונים. אותנו היא פוטרת ב "יהיה בסדר" כללי. מפגש עם הורים לילדים חולים איננו עומד על הפרק. שאשא ביטון שידעה לשאול שאלות נוקבות במשבר הקורונה, לא סבורה שאנחנו זכאים לדעת מי ילמד את ילדינו.
אלא שדבר אחד לא ייקחו מאיתנו בנט או שאשא ביטון. הילדים שלנו, שנאבקים בכאב קשה מנשוא כדי להצליח לסיים שעת שיעור; שחוזרים ללמוד למבחן לאחר שהפסידו את המועד הראשון בגלל ניתוח; שמצליחים לראשונה לתקשר עם העולם בגיל עשרה, אינם סרח עודף של מערכת החינוך. הם אלופים אמיתיים.
