"נמאס לי לחיות", אמר חייל שהיה מאוד מאוכזב ממצבו בצבא. הוא פלט את המשפט הזה אבל רק בגלל שהוא אוטיסט, לקחו אותו מיידית לפסיכיאטר שהחליט על שחרור. לא עזר שהצעיר אמר שהוא לא התכוון. ביותר מפעם אחת בחיי חוויתי משטרה שנשלחה לאתר את הנייד שלי אחרי שגורם ממשלתי דיווח שכתבתי דברים "חשודים" באובדנות, אז צריך ללכת ולקחת אותי לפסיכיאטר.
זה היה יכול להיות משעשע אם השוטר לא היה מגיע לחדר כושר (ממש המקום הנכון לאדם שעוד שנייה רוצה להתאבד) או דופק בדלת ביתי בחוזקה בעודי מכין סלט (אני בטוח שעצם המחשבה שאני מחזיק סכין יכולה להיות חשד לאובדנות?).
לפני פחות משנה כתבתי טור תחת הכותרת "אל תהיה אוטיסט ותראה איך תצליח בחיים". הפריע לי שאנשים התעלמו ממנו, והיו כאלו שאפילו כעסו על איך אני מעז להתלונן. "זה כל כך נורא להיות חריג, למצוא עצמך מחוץ לקבוצה, לא שייך. ואתה לא מבין מדוע, אתה לא יודע מה לעשות אחרת", הסברתי שם.
2 צפייה בגלריה
"אני והשוטר בחדר כושר. סיטואציה מביכה ומכעיסה. ייאמר לזכותו שהוא זיהה מי אני והיה מאוד נחמד אבל הקצין הממונה דרש הוכחות שאני "בסדר"
והנה, לאחרונה שמענו על עוד מקרה שבו נער עם אוטיזם גורש מבית כנסת בידי רב אמריקאי רפורמי. טוב, אני ציני, כי למה ציפיתם? האם הבורות והגזענות חדשות לכם? מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו באמת כדי לשנות את המצב?
תקציר הפרקים הקודמים (רשימה חלקית):
- בינואר 2023 הותקף ליאם, צעיר עם אוטיזם כבן 22 עת שירד בתחנת אוטובוס בפתח תקווה.
- באותו חודש פורסם כי רשות ההגירה החליטה לגרש מישראל אישה מוכה עם בנה האוטיסט.
- גם כן באותו חודש נועם בן 29 עם אוטיזם המתגורר בחיפה הותקף ונזקק לתפרים בפניו.
- באוקטובר 2022 פורסם על תביעה שהוגשה בגין תקיפה מינית של ילד עם אוטיזם בבית הספר בנתניה.
- ביולי 2022 הותקף ברעננה נער בן 14 עם אוטיזם בידי קבוצת נערים גדולה ממנו שהשתמשו בגז מדמיע.
- באוגוסט 2021 נער בתפקוד נמוך גורש בידי מציל מהבריכה בגלל קולות שהשמיע.
- במאי 2019 הוכה צעיר חרדי עם אוטיזם בידי שוטרים, כי התנהג לא על פי המצופה מ"אזרח רגיל".
- באותו חודש נורה בגבו גם איאד אלחלאק בידי שוטרי מג"ב בעיר העתיקה.
בכל המקרים הרוחות סערו והכתבות הפכו לוויראליות. השנים לימדו אותי שהציבור מגיב לשתי סוגי כתבות – או שמכים אוטיסט או שאוטיסט עושה משהו מרגש ומיוחד. "מגיב" זו כמובן הגזמה, מקסימום איזה אימוג'י של פנים כועסות או כתיבה בנוסח הישראלי המוכר "איזה מניאק להשליך לכלא את ה___". עולם כמנהגו נוהג והזיכרון הציבורי קצר. מעשים אלו אינם שונים ממעשיהם של מעסיקים שלא רוצים אוטיסטים, שלא מחזירים תשובה אחרי שליחת קורות חיים שבהם כתוב אדם עם מוגבלות, וגם אם התקבלו לעבודה, מושיבים אותם לבד, בצד, רק שלא יפריעו. לפעמים זה נעשה בצורה אדנותית בסגנון "זה לטובתם".
מאחורי המסכה
צפו בנטע לב, חיילת מהמחזור הרביעי של תוכנית "תתקדמו", מסבירה מדוע כמעט ולא תצליחו לזהות שהיא על הרצף וכיצד המאסקינג (חיקוי התנהגותי של אחרים) הוא אשליה שפוגעת בכולם:
נטע לב
(באדיבות גלי צה"ל)
"אלוהים מרחם על ילדי הגן; פחות מזה על ילדי בית הספר; ועל הגדולים לא ירחם עוד; ישאירם לבדם; ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע; בחול הלוהט כדי להגיע; אל תחנת האיסוף; והם שותתי דם", כך כתב המשורר יהודה עמיחי. רחמים מעולם לא רציתי וילד של אלוהים מעולם לא הייתי, גם לא חורג. תחשבו אתם מה הייתם עושים לנהג אוטובוס שמסיע את תלמידי היסודי, לו היה מסרב להעלות את הבן האוטיסט שלכם בגלל שהוא "משמיע קולות"? זה בדיוק מה שקרה לי, אבל לאף אחד לא היה אכפת. כך מצאתי עצמי, ילד בן 11, נאלץ ללכת לבד ברגל בין הפרדסים שהפרידו בין המושבים, בחורף ובקיץ, לבית הספר.
"אני לא יכול לתאר לכם את מפח הנפש. הבנתי שלא משנה מה, אין טעם להתלונן. תמיד יאמינו למי שהוא לא אוטיסט, אתה פשוט תמיד תהיה הילד הפגום שבטוח עשה משהו שגרם לצד השני לתקוף ולפגוע בך"
כשגדלתי אבי סילק אותי מהבית והחל בתהליך להעביר את כל הרכוש למי שהיה נשוי לאחותי שנהרגה, כדי שלבן האוטיסט השנוא עליו לא יישאר כלום. נסעתי למושב ורציתי לפגוש את אמא שלי, שהייתה מאוד חולה. כאשר סירב לפתוח את הדלת קיוויתי שהמשטרה תסייע, אך הוא נעל אותה במטבח ואסר עליה לצאת. בתום שיחה בינו לבין השוטרים הם יצאו החוצה לרחוב וצחקו עליי, עשו סימנים מגונים ואמרו שזה מה שיקרה לי אם אגיע לכלא. אני לא יכול לתאר לכם את מפח הנפש. הבנתי שלא משנה מה, אין טעם להתלונן. תמיד יאמינו למי שהוא לא אוטיסט, אתה פשוט תמיד תהיה הילד הפגום שבטוח עשה משהו שגרם לצד השני לתקוף ולפגוע בך.
ספק לכמה אנשים יהיה אכפת ממה שאני כותב או ממני בכלל, לפעמים אני לא יודע אם יש לי בכלל עתיד. אבל אני כן יכול לספר לכם שאני בחור עם תושייה וכוח רצון שרק מי שהיה נער בסיכון שחווה ניצול אכזרי, גדל ברחוב והיה צריך למצוא כל יום איפה לישון או מהיכן להשיג אוכל, יכול להיות. והדבר השני הוא שבאמת, אבל באמת, נמאס לי לשלם מחיר על היותי אוטיסט, ולראות כיצד כל פעם מחדש אני מוצא עצמי כל כך רחוק מכל חלום שרציתי.
2 צפייה בגלריה
"נמאס לי לשלם מחיר על היותי אוטיסט, ולראות כיצד כל פעם מחדש אני מוצא עצמי כל כך רחוק מכל חלום שרציתי". אודי הלר
אני מנסה לעבוד על לשפר את עצמי, את יחסיי עם אחרים, להיפתח ולשתף פעולה, יותר להבין ופחות לכעוס, לווסת את עצמי בפגישות ולא לתת לחרדה לנהל אותי, לבקש ופחות לדרוש. אבל אני עדיין אהיה אוטיסט עם קשיים חברתיים והבנת סיטואציות וכן, גם מפות ניווט אני לא תמיד מבין ומפספס פניות. ככלל, אנחנו מתאמצים מאוד להשתלב כדי שלא יפגעו בנו, אבל גם לכם כחברה יש הרבה עבודה לעשות מהצד שלכם, להראות שלמאמץ יש גם הכרה חיובית, שאוטיזם הוא לא סיבה לגרש אותנו מהאוטובוס, מבית הכנסת או מהצבא. אנחנו מנסים מאוד להשתלב אז בבקשה תפסיקו לזרוק אותנו ממקומות. ההכרה שלכם שלאוטיזם יש המון צדדים חיוביים ותורמים ואתגרים שכולנו ביחד יכולים להתמודד. ובעיקר, לאפשר לאבחנה על הרצף האוטיסטי ולנו האוטיסטים, להיות חלק מהמיינסטרים. תנו לנו, לי, סיכוי. אני רוצה לחיות.
- אודי הלר הוא מייסד "תתקדמו", התוכנית הלאומית לקידום אוטיסטים בצה"ל. מרצה וכותב מאמרים בתקשורת הישראלית. למד לתואר ראשון ושני במדעי המחשב.
