ב-7 באוקטובר, ב-6:30 בדיוק, התעוררה מירי שוש מאזעקה צורמנית. וכמו תמיד במקרים של מתיחות ביטחונית, הדבר הראשון שהיא עשתה היה לצלצל לבנה, רס"ן נוי שוש, שהתגורר בקיבוץ בארי עם אשתו מחול ושלושת ילדיהם הקטנים. "הכול בסדר אמא, אנחנו בממ"ד", הרגיע אותה. "יש מים, יש אוכל, לקחתי אפילו את האקדח. זה שגרתי, תכף נצא מזה".
בעוד נוי ומשפחתו מסתגרים בממ"ד, אביו גבי הדליק את הטלוויזיה בביתם שבנס ציונה. התמונות שנגלו לעיניהם היו בלתי נתפסות: מחבלים חמושים מעזה חודרים דרך הגדר "כמו חולדות", בדרכם אל יישובי העוטף.
10 צפייה בגלריה
נוי ז"ל בעמדת הברבקיו בביתו בבארי. "הוא היה קודם כל בן אדם טוב"
(צילום: באדיבות המשפחה)
בשעה 9:00 מירי וגבי התקשרו שוב לנוי. "הכול בסדר", חזר והרגיע, "אנחנו אוכלים ארוחת בוקר". הוא אפילו שלח להם תמונות של הילדים משחקים בתוך הממ"ד. באותם רגעים, מירי וגבי לא תיארו לעצמם שאלו יהיו התמונות האחרונות שיקבלו מבנם.
בצהריים הגיעה ההודעה ששינתה הכול: "נוי פצוע ביד, ברגל ובבטן", שלחה להם מחול בהודעה קולית. "אל תשאלו אותי מה קורה, אני לא יכולה לדבר איתכם, הכול בשקט בשקט". ברקע שמעה מירי את בנה זועק מכאב ואת הילדים בוכים. "נוי, אל תעשה לי את זה", התחננה כשהיא חסרת אונים.
גבי שוש: "כשקלטתי במה מדובר, התחלתי להתאגרף עם הקיר בסלון. ומה שעבר לי בראש באותם רגעים זה שממש היום, לפני 30 שנה, אבא שלי נפטר. התחלתי לצרוח בסלון לאבא שלי 'אל תיקח אותו', אבל זה לא עזר"
בייאושה, ניסתה מירי לצלצל לכל שאר בני המשפחה בבארי. "אני לא יכולה לדבר, אנחנו בשקט בשקט", לחשה לה אחותה של מחול. האחרים כלל לא ענו. "אם הייתה אפשרות, הייתי רצה לבארי כדי להוציא אותם משם", אומרת מירי, "אבל הדרכים היו חסומות ובאזור שרצו אלפי מחבלים. ראינו בטלוויזיה את האנשים מהנובה בורחים וצועקים, והכול היה כאוטי ובלתי נסבל".
אחר הצהריים, כשהצליח גבי סוף סוף לדבר עם גונן אחיה של מחול, סגן-אלוף בפיקוד העורף, התבררה התמונה המלאה: נוי נפגע מכדור בבטן שיצא מהגב. "אלו אזורים שאי אפשר לעשות להם חסם עורקים", הסביר לו גונן. "באותו רגע קלטתי במה מדובר", משחזר גבי. "התחלתי להתאגרף עם הקיר בסלון. ומה שעבר לי בראש באותם רגעים זה שממש היום, לפני 30 שנה, אבא שלי נפטר. התחלתי לצרוח בסלון לאבא שלי 'אל תיקח אותו', אבל זה לא עזר".
"איך סבתא קוברת נכד?"
מאוחר יותר, התבררו פרטים נוספים על הרגעים הנוראיים בממ"ד: כשהמחבלים פרצו לביתם, נוי נעמד מאחורי דלת הממ"ד והחזיק אותה בכוח, מנסה למנוע מהם להיכנס, כשמאחוריו אשתו ושלושת ילדיהם. המחבלים ירו דרך הדלת - שמיועדת להגן מפני הדף ולא מפני ירי - ופגעו בידו של נוי. בהמשך, הם ירו שוב ופגעו גם בבטנו וברגלו.
מחול, שלא נגעה בנשק מאז הטירונות, שלפה את האקדח מתוך חגורתו של בעלה, וצעקה לו: "מה לעשות?", הוא ענה לה: "פשוט לירות". ובעוד שילדיה בוכים אל מול אביהם הגוסס, היא החלה לירות לכיוון דלת הממ"ד. ברגע שבו המחבלים כבר לא ניסו להיכנס פנימה, היא ניסתה לעשות לו חסם עורקים אולם הפציעות היו קשות מדי.
המצב הלך והידרדר כשהמחבלים הדליקו צמיג ליד דלת הממ"ד, והעשן החל לחדור פנימה. הילדים - בת חמש וחצי, בן ארבע ופעוט בן שנה וחצי - החלו להיחנק. בייאושה, שלחה מחול הודעה נואשת לקבוצת האימהות של הקיבוץ: "אנחנו במצב מאוד-מאוד קשה, עוד מעט ניהרג אם אף אחד לא יבוא ויציל אותנו".
היא פתחה את חלון הממ"ד בניסיון נואש להכניס אוויר, עטפה את הילדים במגבות רטובות והורתה להם: "תהיו בחלון, תנשמו קצת, ואם תראו אנשים רעים - תורידו את הראש". היא עמדה והגנה עליהם בגופה, בזמן שגבה פונה לכיוון הדלת.
באותם רגעים קריטיים, אחת האימהות בקיבוץ שכבר הגיעו אליה כוחות חילוץ, העבירה את המידע: "לכו תצילו את מחול ונוי, הם במצב לא טוב". איש הכוננות של הקיבוץ הגיע עם כוח החילוץ אל ביתם, ובעוד מחבלים נוספים מתבצרים באזור גן המשחקים ויורים לעבר הבית - הצליחו הכוחות לחלץ את מחול והילדים דרך חלון חדר השינה האחורי.
10 צפייה בגלריה
נוי ז"ל עם סבתו ניצולת השואה. "המלחמה החזירה אותה שנים אחורה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
במקביל, התחננה מחול בפני המחלצים: "לכו תראו מה קורה עם נוי, השארתי אותו בממ"ד. הוא פצוע קשה". אבל כשאיש הכוננות נכנס לבדוק, הוא מצא את נוי ללא רוח חיים. "הוא נפל כגיבור, מגן על משפחתו עד נשימתו האחרונה", אומרת מירי בגרון חנוק ועם דמעות בעיניים.
הטרגדיה של משפחת שוש מהדהדת דורות של כאב. כשגבי נאלץ לבשר לאמו, ניצולת שואה, על מות נכדה שעמו היה לה קשר קרוב ומיוחד, היא הגיבה במשפט אחד שאין עליו תשובה: "הכול אני מבינה, רק איך סבתא קוברת נכד?". "המלחמה החזירה את אמא שלי שנים אחורה", אומר גבי, "היא, שפעמיים השתתפה בצעדת המוות בבודפשט ואיבדה את כל משפחתה בשואה, נאלצת עכשיו, כמעט שמונים שנה אחרי, להתמודד עם אובדן נוסף, כזה שאף סבתא לא אמורה לחוות".
"יש לך כוח לעוד אחד?"
בזמן שמשפחת שוש התמודדה עם האבל על נוי, התבשרה מחול על טרגדיה נוספת: אחייניתה, גלי טרשצ'נסקי שהייתה אז רק בת 13, נחטפה בידי מחבלי חמאס מהממ"ד בו הסתתרה יחד עם אחיה הגדול, ליאור טרשצ'נסקי, שמת מחנק לאחר שהמחבלים הציתו את הבית.
כעבור 54 ימים, ביום בו גלי שוחררה מהשבי, מירי וגבי הגיעו לים המלח לשמור על הילדים במלון שאליו פונתה המשפחה, כדי לאפשר למחול להיות לצד משפחתה. באותו יום מרגש, הגיעה גם הבשורה המפתיעה והמשמחת שאליה ההורים השכולים לא ציפו: "כשמחול חזרה היא התנצלה על השעה. מיד עניתי לה ש'היא אף פעם לא מעייפת אותנו, ושאנחנו תמיד שמחים להיות עם הנכדים שלנו'", משחזרת מירי את השיחה ההיא. "ואז היא לקחה אותי הצידה ושאלה בחיוך: 'יש לך כוח?'. בהתחלה לא הבנתי למה היא מתכוונת והסתכלתי עליה במבט מבולבל. 'כוח לעוד אחד?', היא שאלה שוב ואז הודיעה שהיא בהריון".
הפסיכולוגים שמלווים את המשפחה, הנחו אותם להיות ישירים עם הילדים - לא לומר ש"אבא בשמיים", אלא להשתמש במילה "מת", למרות הקושי. "בגיל הזה זה משהו שהוא כמעט בלתי נתפס", אומרת מירי, "אבל הם היו שם ברגעיו האחרונים. הם חוו את זה. אי אפשר לספר להם סיפור אחר"
איך הרגשת באותו רגע?
מירי: "זה היה אחד מהרגעים המרגשים ביותר שחוויתי לאחרונה, או בכלל. שתינו בכינו והתחבקנו וזה היה משמח ומרגש מאוד בו זמנית. והאמת היא שאני ידעתי שהיא בהריון".
ידעת?
"עוד בערב ראש השנה הייתה לי איזו תחושה שאני לא יכולה להסביר, ומסתבר שצדקתי; ביום כיפור הם גילו שהם בהריון רביעי, ותכננו להפתיע את המשפחה ב-13 באוקטובר - יום בו קבענו להיפגש כדי לציין את האזכרה לסבא, וכדי לחגוג את יום הולדתו הרביעי של בנם האמצעי, נצר, שנולד ב-14 באוקטובר. אבל הגורל רצה אחרת".
שבעה חודשים אחרי הטבח הרצחני, ילדה מחול את בתם הרביעית - יהב. "יש משמעות מיוחדת מאחורי השם הזה", מספרת מירי, "זה היה כינוי הקשר של נוי ומחול כשנפגשו לראשונה בכרם שלום, הוא כקצין והיא כסמב"צית. הם הבטיחו זה לזו שישמרו את השם הזה לילד או לילדה שייוולדו להם בבוא העת. מי יכול היה לתאר לעצמו שהקטנה הזאת תהיה המזכרת האחרונה מאביה".
הנכדים מדברים איתך על נוי?
"באחד מהביקורים אצלם, זמן קצר אחרי אותה שבת, הנכדה הבכורה שאלה אותי, 'סבתא, את יודעת שאבא מת?'. בפעם אחרת, בן הארבע ביקש ממני שאראה לו תמונות של אבא. כשהראיתי לו תמונות של נוי מחייך, הוא אמר לי: 'לא את התמונות האלה, את התמונות שהוא מת'".
וואו, איך הגבת?
"עצרתי את הדמעות והשבתי לו ברכות שאין לי את התמונות האלה, יש לי רק תמונות של אבא כשהוא חי".
הפסיכולוגים המלווים את המשפחה הנחו אותם להיות ישירים עם הילדים - לא לומר ש"אבא בשמיים", אלא להשתמש במילה "מת", למרות הקושי. "בגיל הזה זה משהו שהוא כמעט בלתי נתפס", אומרת מירי, "אבל הם היו שם ברגעיו האחרונים. הם חוו את זה. אי אפשר לספר להם סיפור אחר".
"הוא היה המצפן שלנו"
"נוי עשה הכול לאט", נזכרת מירי בבנה כשהיה פעוט. "גידלתי אותו עד גיל שלוש בבית, כי המוטוריקה שלו הייתה מאוד איטית. הוא התחיל ללכת רק בגיל שנה וחצי, ולדבר רק בגיל שלוש". אבל מאחורי ההתפתחות האיטית הסתתר ילד שהבין הכול.
כשבגר, הילד השקט הפך לאיש משפחה מסור ולקצין מוערך, שמצא את ייעודו הכפול - בקיבוץ בארי כמנהל המוסך האהוב על כולם, ובצה"ל כקצין חימוש גדודי במילואים. "הוא היה רב-סרן במילואים", אומר גבי, "אבל קודם כל היה בן אדם".
רק ימים אחרי מותו של נוי התגלתה עובדה מטלטלת: בבוקר אותה שבת ארורה, בעיצומה של המתקפה, קיבל נוי צו גיוס למילואים. המג"ד והסמח"ט אישרו את גיוסו בשיחת טלפון, אך הוא כבר לא הספיק להגיע ליחידתו. ביום שישי שאחרי הטבח, חתם ראש אכ"א על המסמך המכיר בנוי כחלל צה"ל. "הוא נלחם עד הסוף באותו יום", אומר האב. "זה שהוא לא לבש את המדים עליו, זה לא אומר שהוא לא היה חייל עד הרגע האחרון".
ההכרה בנוי כחלל צה"ל הכריעה גם את שאלת מקום קבורתו. לאחר דיונים רבים, כשהתברר שלא ניתן לקבור את קורבנות הטבח בבארי בשל הלחימה העזה שנערכה באזור, הוחלט כי ייקבר בהלוויה צבאית בבית העלמין בנס ציונה.
"נוי היה איש מילואים בכל רמ"ח איבריו", מעיד סא"ל (במיל') אור פז, מג"ד 8112 בחטיבה הדרומית שבה שירת נוי. "הוא היה יוצא דופן בתחומו, ומעבר למקצועיות - היה אדם צנוע ואהוב. גם במשימות הכי קשות, בתנאים הכי קשים, הוא תמיד היה נינוח ורגוע, משדר שיהיה בסדר".
בבוקר 7 באוקטובר, כשהגדוד גויס בבהילות לצפון, היה נוי בין הראשונים שהמג"ד התקשר אליהם. "הוא היה שחקן מפתח", מסביר פז, "אי אפשר היה לגייס גדוד טנקים למשימה בשעות ספורות בלעדיו". באותה שיחה הבטיח נוי שברגע שמשפחתו תהיה בטוחה, יצטרף לגדוד בצפון. הוא לא ידע שבאותן דקות ממש חתם מישהו על צו הגיוס שלו - אבל הקרב האחרון שלו כבר היה בעיצומו, בביתו שקיבוץ בארי.
"העובדה שב-7 באוקטובר התחלנו את המלחמה עם מותו של נוי, ליוותה אותנו לאורך כל הדרך", משתף פז. "כשהבנו כמה קשה היה לנוי, למשפחתו, לקהילה שלו ולכל יישובי העוטף - זה נתן לנו הרבה כוח ומוטיבציה לדבוק במשימה שלנו. בכל פעם שהיה לנו קשה, וחשבנו שאנחנו כבר לא יכולים יותר, אחד הדברים שעזרו לנו להמשיך היה הזיכרון של נוי והידיעה של איך התחלנו את הלחימה".
בימים אלו, המחלקה שעליה פיקד נוי ממשיכה להוביל את הגדוד במשימותיו: "הם תמיד הראשונים בכל משימה, עובדים במסירות ובמקצועיות, גם בתנאים מורכבים מאוד, וזכרו של נוי מלווה אותם בכל צעד", אומר המג"ד.
ביום הזיכרון, כשהגדוד היה בעזה, ערכו הלוחמים טקס מיוחד לזכרו של חברם. "ציינו את כל הנופלים של הגדוד ושל החטיבה", מספר פז, "אבל במיוחד את החלל הפרטי שלנו מהמלחמה הזו, שנפל לא רחוק מהמקום שבו נלחמנו באותו זמן ובמשימה שמטרתה לתקן".
לפני כמה שבועות, חבריו של נוי לגדוד יצאו יחד עם אחיו הבכור, אור, לטיול ג'יפים בן חמישה ימים לזכרו, מרמת הגולן ועד אילת - מסע בארץ שכה אהב, בסגנון שכה אפיין אותו. "המילואים היו עבור נוי משפחה שנייה", מוסיף פז. "עכשיו כשהוא איננו, אנחנו משתדלים לשמור על קשר עם המשפחה ולהזכירו בכל דרך אפשרית. זו המחויבות שלנו כלפיו".
"הנכדים הם מה שנשאר לנו ממנו"
יותר משנה אחרי האסון, מחול וארבעת ילדיה מתגוררים בשכונת בארי החדשה בחצרים. המשפחה המורחבת - מירי וגבי, האחים והגיסות - מקיפה אותם באהבה. "זה כל-כך טוב שיש קשר חזק ואוהב", אומרת מירי, "כי הנכדים, זה בעצם מה שנשאר ממנו".
מירי, שעבדה כמזכירה בתיכון בנס ציונה במשך 23 שנים, טרם חזרה לעבודתה הקבועה. במקום זאת, היא מוצאת את עצמה עומדת מול תלמידי התיכון ומספרת את סיפורו של בנה. "בהתחלה הם היו המומים", היא מתארת את המפגשים המרגשים, "אבל לאט-לאט הם נפתחו ושאלו שאלות".
עד היום כשהתלמידים ניגשים אליה אחרי ההרצאות, מחבקים אותה ואומרים לה שהיא אישה חזקה ומעוררת השראה, היא נבוכה ומתקשה להבין מה גורם להם לחשוב כך. "אני לא מבינה מה יש בי שמעורר השראה ואני לא מבינה למה חושבים שאני חזקה", היא אומרת בכנות. "אולי זה בגלל שמלבד גבי אף אחד לא רואה אותי כשאני מתפרצת בבית, אבל הכאב הוא עצום".
לצד העצב הבלתי נתפס, כך גם הכעס של ההורים השכולים על המחדל שהתרחש באותו יום - עדיין טרי. "יש כעס על הממשלה, על איך שמנהלים ומתנהלים", אומר גבי, "על זה שהחטופים עדיין שם". אבל יותר מהכול, אומרים ההורים השכולים, יש געגוע. לקצין המסור שדאג לפקודיו, לאבא שלא זכה להכיר את בתו הקטנה, לבן שגדל לאט ובזהירות והפך ללוחם אמיץ שנתן את חייו כדי להגן על משפחתו, ולחבר הנפש שכל-כך הרבה אנשים אהבו והוקירו.
