דמיינו... אתם בני 14. הגעתם לכיתה ט' בחטיבה. אתם נראים כמו כולם, אבל בכל זאת שונים. מידי יום אתם נאלצים להתמודד עם המערכת, עם הילדים, ועם המורים, ואתם בכלל לא מבינים למה קשה לכם כל כך.
הייתם מחזיקים מעמד? כיום יש קונצנזוס שקיימת בעיה של תת אבחון בקרב אוטיסטים בתפקוד גבוה. כשמדובר בבנות הבעיה חמורה פי כמה, ורבות מאובחנות בגילאים מבוגרים יחסית, או שאינן מאובחנות כלל.
כך, מגיעים למערכת החינוך תלמידים ותלמידות שמרגישים שונים ומתקשים להתמודד, עד הרגע שמישהו קורא לבעיה שלהם בשם. "הבת שלך אוטיסטית", אמרו לי כשבתי רוני הייתה בת 14 וחצי, פתאום יש לזה הגדרה, אפילו אבחון מקצועי.
צפו בעדי קליין בהרצאה על שילוב:
עדי קליין
מרגע שקיבלנו את תוצאות האבחון יצאנו למסע. אמנם רוני ממשיכה ללמוד באותו בית ספר, עם אותם ילדים, אבל עכשיו היא נחשבת לתלמידת שילוב, במילים פשוטות יותר - ילדה אוטיסטית בכיתה רגילה.
שמי עדי קליין רחמים ואני אמא לשלוש בנות. אני רוצה לשתף אתכם בחלק מהמסע שרוני ובני כיתתה עברו במסגרת השילוב. וגם, לגלות לכם איך, למרות הקושי, לא רק רוני הרוויחה, אלא גם הילדים בכיתה הרוויחו ובגדול.
נחזור אחורה בזמן - השנה 2018. רוני מסיימת כיתה ט'. לכבוד סיום החטיבה מפיקים אירוע. שתי ילדות הכינו חידון "קהות" מושקע במיוחד. (זה החידון בו מציגים את השאלות על מסך וכל אחד עונה בטלפון שלו). רוני כל כך מתרגשת. היא לא מפסיקה לדבר בקול רם, ולי ברור שאין שום סיכוי להרגיע אותה.
החידון מתחיל. רוני תמיד יודעת את התשובות וישר צועקת אותן. אחת התלמידות מבקשת ממנה בשקט שתתאפק ולא תגלה את התשובות. ואני, אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי.
לפעמים, עקב קשיי ויסות, אוטיסטים יכולים להגיב בצורה מאוד דרמטית ומוגזמת, גם הדבר הכי פעוט, יכול לעורר סערה גדולה. גם רוני כזאת, ובחידון היא לא יכולה להתאפק, במיוחד שהיא כל כך מתרגשת. אני מביטה בה ואני מבינה שהשילוב של חדר מלא באנשים, קולות ותנועה מציף אותה. אז נכון שהיא בכיתה ט', אבל עם יד על הלב, ההתנהגות שלה עכשיו מתאימה יותר לילדה בת ארבע.
אחת הילדות ניגשת אליה ומסבירה לה שהיא השקיעה שעות בבניית החידון ושרוני מקלקלת לה ולילדים את המשחק. אני מרגישה איך עוד רגע הילדים מאבדים לגמרי את הסבלנות. רוני ממשיכה לצעוק את התשובות ואז, משהו מופלא קורה.
אני מביטה מסביב, אף אחד לא כועס על רוני, אף אחד לא צוחק עליה וכולם מתרגשים ביחד איתה ונהנים לראות אותה כל כך שמחה ונרגשת.
באותו רגע אני מבינה שמצד אחד רוני קיבלה מתנה. היא בחברת ילדים שמקבלים אותה ומכילים אותה. אבל, מצד שני, גם הילדים מרוויחים מהסיפור הזה: הם לא מדקלמים מילים גבוהות כמו "אמפטיה", "סובלנות" ו"הכלה", הם תכל'ס עושים את זה במציאות.
אני בטוחה שזה ישרת אותם במערכות יחסים - בזוגיות, במשפחה, בעבודה. אני גם יכולה להסביר כמה זה חשוב לנו כחברה. אני באמת מאמינה בזה. אבל עזבו את המילים הגדולות. אני כאן כדי להראות לכם איך אפילו בטווח הקצר, זה שיפר להם את הציון בבגרות.
הכול התחיל מההתעקשות שלה ללכת למגמת תיאטרון. יחסי אנוש ועבודת צוות הם הבסיס להצלחה במגמה זו. אבל אלו הם בדיוק הדברים שרוני, בגלל האוטיזם שלה, ממש, אבל ממש, מתקשה בהם.
השנתיים הראשונות היו קלות כי הלימודים כללו בעיקר תיאוריה. אבל אז הגיעה השנה האחרונה. הבגרות המעשית בתיאטרון היא הצגה קצרה עליה הילדים עובדים שבועות וחודשים, מבוקר עד ערב, כולל שבתות וחגים.
השנה, שנת הקורונה. כל העבודה התנהלה בזום. לקראת האירוע כשהסתיימו הסגרים, התחילו החזרות בבית הספר. הלחץ עולה, הזמן מתקצר והחזרות הופכות אינטנסיביות מרגע לרגע. ככל שגובר הלחץ בקרב הילדים, הקשיים של רוני באים יותר ויותר לידי ביטוי. מזל שיש לה סייעת שנמצאת שם איתה כל הזמן.
הקבוצה של רוני בחרה במחזה "קן הקוקייה". ממש כמו הסרט, המחזה עוסק בחבורת מתמודדי נפש במחלקה סגורה. אחד המאושפזים מנהיג אותם למרוד במשטר הנוקשה שמנהיגה שם האחות האחראית. התפקיד של רוני היה להתאים את המחזה להפקה הנוכחית. הבעיה העיקרית הייתה שבמחזה המקורי כל הדמויות הן גברים ויש רק אישה אחת, אבל בקבוצה של רוני זה בדיוק ההיפך: כולן היו בנות למעט בן אחד.
אז מה עושים? אוטיסטים הם מלכי החפירות, בקלות אפשר לומר שהם שולטים בהן. ורוני, מרגע שלקחה על עצמה את התפקיד היא קראה את המחזה מיליון פעם, היא ראתה את הסרט מיליון פעם ולמדה כל ניואנס של ג'ק ניקולסון המופלא, אח"כ היא למדה על כל מחלות הנפש שמוזכרות בו. מה זו כל מחלה, כיצד היא באה לידי ביטוי, אילו מחלות יכולות להופיע אצל אותו בן אדם ואילו לעולם לא יופיעו ביחד. היא למדה אילו מחלות אופייניות יותר לגברים ומה יכול להופיע גם אצל נשים.
ומשם, הגיע הפתרון: רוני החליטה להפוך את המגדרים. המטופלים - הפכו למטופלות, האחות האחראית - הפכה לאח. היא התאימה את המחלות כך שיתאימו לנשים ותפרה את המחזה כל כך טוב שאפשר היה לחשוב שכך הוא נכתב במקור.
בערב שלפני הבגרות ראה את ההצגה במאי מנוסה מאוד שהוזמן לתת טיפים אחרונים לילדים לפני הבגרות. לאחר ההצגות הוא שוחח עם הילדים. האמת, הוא היה אכזרי. הוא קטל אותם. כשהגיע ל"קן הקוקייה", הוא אמר: "עשיתם כאן דבר מבריק".
"הבחירה להפוך את המגדר היא מקורית ונעשתה באופן מושלם. אף פעם עוד לא ראיתי את הפתרון הזה. ראיתי בנות שמשחקות בנים, ראיתי ערבוב מגדרי, אבל היפוך שלם אף פעם לא ראיתי".
אמפתיה, סובלנות והכלה - זוכרים שהבטחתי לכם שתכונות אלו יעזרו לכיתה להשיג ציון מעולה בבגרות? אז הגיע הרגע לפרוע את ההתחייבות. חברי הקבוצה של רוני, שבמשך שבועות גילו אמפתיה כלפי הקשיים שלה, הכילו התקפי זעם והתנהגויות לא פשוטות וגילו סובלנות אין קץ, זכו ליהנות מתוצרי החפירה היצירתית שלה, וקיבלו 98.
שילוב - משימה לא פשוטה בכלל
אני לא מסתירה, המטרה המרכזית שלי כאימא הייתה להצליח לשלב את רוני בכיתת לימוד רגילה. השילוב התגלה כמשימה לא פשוטה בכלל. משימה, שהצריכה מעורבות של הרבה אנשים: המשפחה, צוות בית הספר, גורמים רבים מחוץ לבית הספר ולא פחות מכך, התלמידים עצמם. בסוף, זה היה סיפור הצלחה.
כי נכון שלאורך כל הדרך, רוני הרוויחה הזדמנות להשתלב, לחוות אמפטיה וקבלה ולהרגיש מוערכת. אבל, באותה נשימה, אחרי דרך לא פשוטה, ראינו את התמונה המלאה. גם התלמידים שהצטרפו למסע הזה בטבעיות ובמסירות, הרוויחו על הדרך כמה בונוסים: הדרך של רוני להעמיק בדברים לצד המקוריות שלה, העשירו את התוצרים של חבריה ללמידה. האתגרים שהיא הציבה להם כתוצאה מהקשיים שלה כנערה על הרצף, אילצו אותם לפתח, לשכלל ולתרגל את היכולות שלהם ביחסי אנוש מורכבים יותר.
מאז שרוני הייתה בכיתה ז', הכי שנאתי את הטיולים השנתיים. זה תמיד התחיל במתח של שבועות ארוכים עם מי היא תישן באוהל. ואם זה לא מספיק, אז לאחר האבחון, לכל טיול כיתתי, אנחנו חייבים להצמיד לה סייעת. אני יכולה לכתוב טלנובלה על מה שעברתי כדי למצוא לה סייעת לטיול.
ואז כשרוני כבר יצאה לטיול, אני לא נושמת עד שהיא חוזרת הביתה: אולי היא לא מסתדרת? עם מי היא נמצאת? ומה אם צוחקים עליה?
וכך, מידי שנה בסמוך למועד הטיול, אני מתפללת שרוני תגיד לי שהשנה היא לא רוצה לצאת ואז כל הבלאגן יחסך ממני. אבל, לצערי ולשמחתי, זה אף פעם לא קרה. ואז, כשהייתה בכיתה י"ב נדמה היה שתפילתי נענתה. 2021, שנת קורונה. כל הטיולים בוטלו. אף אחד לא יוצא. איזו הקלה.
אבל לא באמת, כי עם המזל שלי, הסרה הדרגתית של המגבלות לקראת סוף שנת הלימודים, בשילוב עם לחץ מצד ההורים גרמו לבית ספר לארגן "מיני טיול שנתי" - קרוב לבית עם לינה של לילה אחד.
"טוב, לילה אחד זה כבר בקטנה", חשבתי לעצמי. לשמחתי, הסייעת הקבועה של רוני הסכימה ללוות אותה בטיול, אבל מבלי לישון שם בלילה. לכן, סוכם שאני אחזיר את הסייעת לפני הלילה הביתה, ואסיע אותה שוב לטיול בבוקר למחרת.
לא נורא, קטן עלי להיות נהגת צמודה. גם בית הספר הסכים לסידור. נשאר לנו רק לפתור את עניין האוהל.
בכיתה של רוני נערכה הצבעה. הילדים החליטו שלא מביאים אוהלים וכולם ישנים יחד תחת כיפת השמיים. אבל אין מצב שרוני תישן ככה. לשמחתי, שתי בנות מהכיתה מסכימות לישון איתה באוהל שתביא מהבית, כדי שלא תהיה לבד. נהדר, נראה לי שהסתדרנו.
למרות החששות (אולי האוהל קטן מדי? היה כתוב 'לחמישה אנשים', אבל הוא נראה פיצי), הכול עובד לפי התוכנית. רוני יוצאת לטיול. בערב אני נוסעת לקחת את הסייעת. באותה הזדמנות כבר הפכתי בשמחה ל-WOLT הפרטי של הקבוצה: אני מביאה תרופה לילדה ששכחה, שולחת מיקום לאמא שחייבת לאסוף אח"כ את הבן שלה לאימון בחיפה, בודקת עבור מי ששאלה אם הבת שלה בסדר, וגם מביאה עוגות ופירות שכמה אימהות הכינו.
בבוקר אני מחזירה את הסייעת לטיול והולכת לראות את רוני כדי לקחת ממנה את האוהל. "איך עבר הלילה?" אני שואלת אותה. "הבנות ישנו איתך כמו שהבטיחו?", "כן", היא עונה לי, "אפילו הצטרפו עוד בנות לאוהל", אז כמה הייתן? "שש בנות" היא משיבה בחיוך.
אני נזכרת בממדים הקטנים של האוהל ולא מצליחה להבין איך הן עשו את זה. אבל מה שכן הבנתי באותו רגע, זה שהתייחסות לקושי של ילד אחד מאפשרת להתייחס לקשיים של אחרים שעד אותו רגע לא קיבלו מקום. ויש לא מעט ילדים שחווים קשיים שונים בבית הספר: לאחד קשה עם השגרה, לאחרת קשה לצאת מהשגרה, יש כאלה שלא יכולים להתרכז בשיעור סטנדרטי, ואחרים לא מצליחים ללמוד אם השיעור הוא לא סטנדרטי.
אבל לרוני לא קשה רק בנקודה אחת. רוני היא כמו מבצע "הכול כלול", היא מתמודדת עם קושי בכל זמן ובכל מקום. היא מאגדת קשיים של 30 ילדים בערך. ומה שקרה זה שהנוכחות של רוני בכיתה נתנה לגיטימציה לקשיים שחוו ילדים אחרים. פעמים רבות, ילדים נוספים נהנו מהפתרונות שיצרנו עבור רוני. באותו טיול, הבנות שלא התאים להן לישון תחת כיפת השמיים, אבל לא העזו לומר זאת, כי זה לא היה "Cool", התגייסו בשמחה לעזור לרוני. בסוף, כולן הרוויחו: ורוני עזרה להן לא פחות ממה שהן עזרו לה.
"חינוך הוא מה שנשאר לאחר שאדם שוכח את מה שהוא למד בבית הספר", אמר אלברט איינשטיין. ואני מאמינה, שבכל כיתה בה יהיו ילדים כמו הילדים בכיתה של רוני, שייפתחו לילד המשולב, לצד הקושי, הם ירוויחו כלים שילוו אותם כל החיים. הרבה הרבה אחרי שיישכחו את כל מה שלמדו בבית הספר, בסוף, זה מה שיישאר.
"שלי, שלך, שילוב"
ההרצאה היא חלק מפרויקט "שלי, שלך, שילוב", של עמותת אלו"ט – במסגרת תוכנית "מפגשים על הרצף" המעניקה כלים לשילוב והכלה של תלמידים על הרצף האוטיסטי להורים, מורים ותלמידים, ומעודדת את השילוב שילדים עם מוגבלות כל כך צמאים לו.
השנה הכשירה אלו"ט - האגודה הלאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם - קבוצת הורים בסדנת "Storytelling", ויצרה עימם הרצאות TED קצרות שיובאו בפני מורים והורים בבתי ספר. המטרה: לספר את סיפור השילוב של ילדיהם, לעורר השראה ולרתום מחנכים, מורים והורים אחרים להצלחת השילוב. המסקנה מהסיפורים: לילדים בכיתה זה כבר יבוא באופן טבעי, אם רק המבוגרים ייתנו לקסם לקרות.
