אמצע השבוע בבסיס באזור גלילות. אל מתקן הגריטה של הבסיס הגיעו, ערב לפני, משאיות עם אלפי הארד־דיסקים ודיסק און קי שבהם מידע סודי ביותר של יחידת 8200 המפוארת. המשימה: להוציא מכלל שימוש, לגרוס, ולהשמיד כל פיסת מידע שקיים בשבבים הנ"ל. על הביצוע: שבעה חיילים בעלי צרכים מיוחדים שאחראים על גריטת החומרים המסווגים באגף 8200 שעליהם מפקד רנ"ג דוד (שם בדוי) בשיתוף פעולה יחיד במינו ומרגש במיוחד. "אנחנו מתקן האחסנה של כל אגף 8200" מכריז דוד ומצביע עם היד על המפעל שמאחוריו שממנו מבצבצים מספר ראשים, ידיים עובדות ורעשים של מברגות. "אנחנו גם מקבלים את הציוד שהאגף רוכש, מאכסנים ומעבירים ליחידות אבל בעיקר מעבירים תהליך גריטה את הציוד שצריך לצאת משימוש ולהיות מושמד.
"כשהגעתי לכאן כילד בשנת 87' שובצתי גם בשרשרת הגריטה, וכשהיה מגיע אלינו ציוד סודי היינו יוצאים עם הציוד דרומה וקוברים את הציוד שם. עם הזמן והקידמה, וההתערבות של איכות הסביבה, ביקשו מצה"ל שימצאו פתרון יותר חכם. והפתרון הנוסף היה לגרוט בחברות חיצוניות. אבל ככל שאמ"ן התקדמו הציוד נהיה יותר בעייתי וסודי ורצו להשאיר את הכל בתוך צה"ל, כולל תהליך ההשמדה. אז מה עושים מפה. לאגור? לנסות להשמיד בעצמנו? תמיד היה חוסר בכוח אדם".
"בהתחלה אני וצוות קטן וקב"ט 8200 היינו עושים הכל במכונות ישנות, היינו נקרעים, מסיימים מאוחר והמכונות היו נתקעות. לימים, תוך כדי שאנחנו חושבים מה הפתרון, הגיעו מארגון אקי"ם עם בקשה לצה"ל: לשלב אנשים עם צרכים מיוחדים ביחידות בצבא".
אוהב לפרק דברים
הפיילוט לשילוב יצא לדרך לפני עשר שנים. "עבדנו קשה על להצליח לשלב אותם פה. אבל כולם נרתמו. היום יש לי צוות מדהים, אנשי מקצוע, חברים, משפחה. חיילים שמגיעים לפה עצמאית או בעזרת המשפחות שלהם ותורמים את כל מה שהם יכולים לצבא". ואז הוא מעניק לנו טעימה מרגשת וסודית ביותר מהעשייה של פרויקט "שווים במדים".
אנחנו נכנסים בעקבות דוד לשערי מפעל הגריטה. ערמות של ציוד נוצצות לעברנו מאחורי שלטי ענק שעליהם כתוב "סודי" ו"סודי ביותר". מאחורי ערמת הציוד, בחדר צנוע ורועש במיוחד, יושבים בשרשרת החיילים של דוד, שנרגשים מאוד לקראת בואנו, אך לא מפסיקים לעבוד לשנייה. אני לוקחת ביד הארד דיסק ומתחילה לעבור אחד אחד בשרשרת המרגשת והרועשת של תהליך הפירוק המורכב.
"נעים מאוד, אני ש', בן 33 מתל אביב", מציג עצמו ש', מתנדב על הרצף האוטיסטי, ובידו מברגה גדולה. "אני גר עם אמא ואבא שלי. אני ממש אוהב לפרק דברים, ובגלל זה אני ממש אוהב להיות פה, ואני גם אוהב לשחק במחשב, שזה מסתדר עם מה שאני עושה פה. בואי, אלמד אותך. קודם כל צריך לפרק את כל הברגים מהכונן של המחשב, ולחפש את ההארד־ דיסק שעליו כל מה שאסור לשמור.
"יש לי מכשיר שמפרק את הברגים. וברגע שפותחים הכל את הכרטיס זורקים לגריסה שעל זה ר' אחראית. את הסוללות של המחשב בעייתי לטחון כי זה רעיל, אז מפרידים אותם, ואת כל מה שאפשר לשים בקופסאות למחזור שמים. כמו ברגים לדוגמה".
מה אתה הכי אוהב לעשות פה?
"אני אוהב ללמוד דברים חדשים. אני רוצה להיות כמו כל החיילים בצבא, ברמה הכי גבוהה. הזיכרון שלי הוא זיכרון טוב מאוד. ומה שהכי טוב בי זה שאני חרוץ, לא משנה כמה מחשבים יביאו לי לפירוק ביום לא אתייאש. אני פה שבע שנים, ואני נהנה לבוא כל יום. הסוד לעבודה נכונה זה שלא צריך להוציא כלום בכוח. ואני אוהב לשמוע מוזיקה, במיוחד את השירים של אייל גולן".
אחרי שסיימנו לפתוח את המחשב אנחנו עוברים לל', בן 20 מהרצליה, גם הוא מתנדב בצה"ל, שמחכה לנו כדי להתחיל לפרק חלק אחר במחשב. "יש לי אח גדול בן 27 ששירת בחיל חימוש בדרום בבסיס צהלים ורציתי להתגייס כמוהו. אני פה כמעט שנתיים, הייתי במדור אחר, לא מצאתי את עצמי, ואז עברתי למדור נוסף, גם שם לא הצלחתי להשתלב, עד שהחלטנו ביחד שכדי שיהיה לי טוב עדיף לי לעבור לכאן, ומאז עולם אחר. אני בא עם חיוך לעבודה, כיף לי ואני נהנה. אני אוהב את האנשים, אוהב את המפקדים, את החברים שלי ואפילו את העבודה. למדתי פה הכל מהחברים ומהמפקד ד'. לפני שהגעתי לכאן מעולם לא ראיתי ככה מחשב פתוח. ולמדתי ואני יודע לפרק הכל, מחשבים, שרתים, מסכים, מפרקים הכל במהירות".
מה הכי חשוב בפירוק כזה של מחשב? בעבודה כזו מסווגת וחשובה?
"להיות קשוב ולראות בכל מקום איפה מסתתר עוד מסמר, עוד בורג, איפה עוד אפשר לפרק, צריך ריכוז ויש לי הרבה".
שעות לא שעות
ע' הוא גם הע' של דוד במפעל. הוא בכלל לא רצה להתגייס לצבא, אבל נקלע ליום במפעל לצד החבר'ה הנחושים, ומאז החליט שלא רק שהוא רוצה להתגייס ולשרת, אלה גם מייחל להישאר לעבוד כאזרח עובד צה"ל במקום הזה. "אני בן 22 מאלפי מנשה", הוא מספר על עצמו. "יש לי שני אחים קטנים, אחד מהם גם בצבא בגולני. בהתחלה לא רציתי להתגייס, התכנון שלי היה לצאת בחודש הראשון, לא אהבתי, לא התחברתי. אבל אז אמרו לי לבוא לראות פה, והתאהבתי. נשארתי ונשארתי ואני כבר שנה אחרי השחרור, עובד, מקבל משכורת, ויש לי פה עוד זמן אני מאמין. יש פה תחושה מדהימה, משפחתיות, אני בא לפה בשעות לא שעות ויוצא מפה בשעות לא שעות כי זה הכיף שלי. זה הכי מרגיע אותי יותר מהכל והאנשים פה מארחים לי חברה. אם תגידי לי תשב בבית על המחשב אני לא מסוגל, אבל פה הפירוק הזה עושה לי טוב. מגיע לפה בשבע בבוקר והולך אחרון. מפרק הכל מהכל מה שאפשר. אני מבין את המשמעות ויודע מה התפקיד שלי בשרשרת הזו. אני ההגנה האחרונה של צה"ל ואם אותי פורצים המידע המסווג יוצא החוצה, ולא אתן שזה יקרה לעולם".
תן לי דוגמא לבעיה שצצה באחד הפירוקים שלך.
"אחת הבעיות שהיו לנו זה הדיסק און קי שיש עליו המון מידע אבל הוא פיצי וקשה להשמיד אותו. חשבנו איך אפשר לטפל בזה, במגרסת נייר זה לא נכנס, אז הבנו שצריך לגרוס במכונה אחרת שהבאנו במיוחד שרק דרכה אפשר לטחון. עם הזמן הדברים רק נהיים יותר קטנים ויותר בעייתיים. ואנחנו מוצאים הארד-דיסקים במכשירים שאף אחד לא ידע שהם קיימים שם בכלל. זו ההגנה הכי חזקה והסיפוק הכי גדול שזה נותן לכל אחד מאיתנו. והכל אתה לומד תוך כדי עבודה. כל יום יכול אני יכול להיות מופתע ממשהו אחר".
ליד ע' עומד ב', חירש אילם שהוריו חיפשו עבורו הרבה זמן מסגרת מתאימה בצבא, עד שהגיעו למפעל וידעו שזה המקום הכי נכון בשבילו. "אני מרגיש הכל", כותב לי ב' דרך הסתמסות בוואטספ. "מרגיש את המקדחה למרות שאני לא שומע אותה, מוצא דרך לדבר עם החברים פה למרות שאני אילם. יש לנו כוח ביחד".
דוד: "יש הרבה דברים שאנחנו נעזרים אחד בשני. ב' הוא למשל לא שומע את המקדחה ואם המקדחה טוחנת את הבורג אי אפשר להוציא אותו יותר. אפשר להבין את זה רק דרך שמיעה. אז אנחנו יודעים להתריע לו בזמן ובגלל זה הוא תמיד עובד בצוות, גם מבחינה בטיחותית".
השניים האחרונים בשרשרת זה א', שממיין את כל מה שפירקו עד כה חבריו: למחזור, לזבל, ולגריטה, ואז מעביר לר' שהיא גם האישה היחידה במפעל וגם זו שאמונה על מכונת הגריסה החשובה ביותר בשרשרת.
"אני מרעננה, ואבא שלי גם רנ"ג ורציתי ללכת אחריו לצבא גם ולהתנדב", אומר א' בן ה־20."התגייסתי ל־8200 ומאז אני מפרק, עוזר במכונות, אבל בעיקר ממיין, מה שצריך אני עושה. אני תורם למדינה, שומר על החיילים, שם מדים. זה הדבר שהכי רציתי לעשות. התגייסתי בגיוס חובה וכשעליתי לאוטובוס הלכתי לבקו"ם, לבשתי את המדים, קיבלתי כומתה ואני כל כך שמח להיות כמו אבא שלי".
ר', תושבת נתניה, מכניסה את הדיסק־און־קי שקיבלה מא' למכונת הגריטה המשוכללת אך הרועשת במיוחד. היא מחכה לצליל הנכון ורק אז מכניסה את הבא בתור.
"אני מגיעה בשבע באוטובוס לבד, ונמצאת פה עד ארבע וחצי. אני הייתי מהגיוס הראשון של 'ידידים במדים' לפני עשר שנים ופה אני בערך שנה. אני כבר אזרחית עובדת צה"ל, הראשונה עם צרכים מיוחדים. וזו המכונה שלי שבה אני גורסת דברים רגישים. אחרי שזה נכנס לפה אי אפשר לעשות כלום עם החומר ובכלל לא לזהות מה זה".
"תראי את הגודל של הארד דיסק הזה, ותראי את זה", היא מראה לי אחד קטן ואחד גדול במיוחד. "אלו של פעם אלו של היום. גם הדיסק און קי היו גדולים והיום קטנים. ראיתי הכל. והמכונה שלנו מפרקת הכל. אני מכניסה בקצב שלי, אחת אחד, רואה ששום דבר לא נתקע, וממשיכה לחלק הבא. כי אסור שהמכונה תתקלקל. זה הכי חשוב. בצד השני הכל נגרס ונהיה פירורים. והכל הולך לפינוי לתאגיד שאחראי על מחזור בישראל. חייב סבלנות".
דוד: "בנצי גם היה במכונה למרות שהוא חירש, שם את היד ומרגיש מתי יוצא משהו מהצד השני. הוא מחליף אותי כשצריך. אתמול היה פה מבצע של אלפי הארד־דיסקים שהגיעו ואחרי יומיים סיימנו לגרוס הכל עם אפס תקלות".
המפעל הקטן אך המשמעותי של דוד ופקודיו רוצה בעיקר להעביר מסר חשוב: "עבודה לא חסר בכל התחומים בצבא", מסביר דוד. "חייבים עוד כוח אדם ולא רק בשבילנו, אלה בשביל כל הצבא. החיילים האלה שפה מלמדים אותנו ועוזרים לנו בצורה יוצאת דופן, ואני קורא ומבקש מכל משפחה שמתלבטת אם לשלוח את הילדים שלהם לצבא אלינו, תשלחו, זה יעזור מאוד ויעשה לכולם טוב על הלב".
