עשרות אלפים מאזרחי המדינה נעקרו מבתיהם בעוטף עזה ובגבול הלבנון, ועשרות אלפי אחרים נותרו בחבלי הארץ המדממים. אלה גם אלה מצולקים מטראומת ה-7 באוקטובר, כואבים את האובדן והמוות שהמיט עליהם חמאס, ואת החזקתם בשבי של 240 מבני משפחותיהם ושכניהם, בהם ילדים, נשים וזקנים. לרבים מהעקורים לא ברור אם בטווח הזמן הנראה לעין יתקיימו התנאים שיאפשרו להם לחזור לבתיהם.
ד"ר מוטי גיגי פרטי
פרופ' ארז צפדיהפרטיהשיקום – המונח הכולל לטיפול בהשפלה הלאומית, בניצולי השבת הנוראה, בחטופים ובנעדרים, בנפשות הכואבות, בקהילות הפגועות, בכלכלה, בתשתיות, במרחב וביישובים – יהיה קשה ותובעני, בעיקר לתושבים. יעבור עוד זמן רב, אם בכלל, עד החזרה "הביתה" – על כל משמעויותיה הרגשיות, החברתיות, הכלכליות והפוליטיות. זמן רב עוד יותר עד שיקהו מראות האימה, שמהדהדים טראומות קיומיות בהיסטוריה הלאומית. אבל שיקום הוא כורח המציאות והוא בלתי נמנע.
השיקום החל בהתגייסות אזרחית מפעימה, שנועדה לסייע לשורדי התופת. זו חידדה את אוזלת היד של מנגנוני המדינה, שהוכיחו בשבועות הראשונים למלחמה חוסר אונים ובלבול, על רקע חוסר תפקוד ענייני של רוב חברי הממשלה.
7 צפייה בגלריה
יקח זמן רב עד שיקהו מראות האימה והטראומות הקיומיות. אירועי 'דרום אדום' בעוטף עזה, לפני שהוטענו בכפל-משמעות
(צילום: רפי בביאן)
אולם חוסר התפקוד באזורים הפגועים לא היה עניין רגעי וחדש. מדובר במציאות מתמשכת של הפקרה, שזרעיה נזרעו עשרות שנים בשם אידיאולוגיות המזוהות עם קפיטליזם ניאו-ליברלי, שלאורו המדינה צמצמה בהדרגה את מעורבותה, תקצובה, פיקוחה ואחריותה באזורים אלה. להזנחה זו הצטרפה ממשלת הימין-על-מלא, שהסיטה את המעט שעוד נותר לעניינים סקטוריאליים, ואיישה חלק מהמשרות בעובדים שכישורם המרכזי הוא לויאליות לימין המשיחי. הפקרה זו גרמה להזנחה המתמשכת של הצפון והדרום, במקביל לטיפוח ההתנחלויות בשטחים, תוך התעלמות, תת-ייצוג פוליטי, וחוסר עניין במי שבגופם סימנו את גבולות המדינה.
7 צפייה בגלריה
לוחמי גדוד 53 משקמים את האנדרטה לחללי הגדוד בין בארי לנחל עוז, שהושחתה בידי מחבלי חמאס
השיקום – המונח הכולל לטיפול בהשפלה הלאומית, בניצולי השבת הנוראה, בחטופים ובנעדרים, בנפשות הכואבות, בקהילות הפגועות, בכלכלה, בתשתיות, במרחב וביישובים – יהיה קשה ותובעני, בעיקר לתושבים. יעבור עוד זמן רב, אם בכלל, עד החזרה "הביתה" – על כל משמעויותיה הרגשיות, החברתיות, הכלכליות והפוליטיות
חשש מההשלכות החברתיות של השיקום
העניין שלנו בציר של יצירת שקט מדומה-הפקרה-אסון-שיקום מבטא חשש מההשלכות בתחום החברתי-מרחבי של השיקום. העניין הזה בא לביטוי מחקרי אצלנו, כסגל אקדמי במכללת ספיר ובאוניברסיטה הפתוחה לאורך שנים, וגם בהיותנו ועודנו תושבי הדרום לאורך שנים. אין לנו עניין בביקורת על תפקוד המדינה או על היסודות החברתיים והמרחביים, שהולידו את מה שמסתמן כבר עתה כהיררכיה חברתית של התמודדות עם האסון. אנו לא באים לטעון כנגד הקהילות המאורגנות, ולא לעורר רחמים על קהילות חזקות פחות. הרעיון העיקרי שאנו מציעים הוא שיקום המבוסס על חשיבה אזורית ומשתפת ולא סקטוריאלית או יישובית, מתוך רצון למנוע התגוששויות פוליטיות ומלחמות על תקציבים, מצב שבו כולם יצאו בהפסדם, ויישארו ממורמרים על קיפוחם ביחס לאחרים.
האסון חתך את הגבולות הסוציולוגיים והפסיכולוגיים של החברה בישראל בכלל, ושל עוטף עזה בפרט, ובו אנו רוצים להתמקד. הרוצחים טבחו בדם קר, ללא אבחנה, בערים, במושבים ובקיבוצים, במזרחים ובאשכנזים, בשמאלנים ובימניים, ביהודים ובערבים, בצעירים ובזקנים, בעניים ובעשירים. בכולם. גם ביישובי הגדר, וגם ברחוקים יחסית – כמו אופקים.
עוד לפני שהתבררו ממדי האסון, כאשר עדיין התקיים החשש מרוצחים פעילים בשטח, החלה פעילות אזרחית-קהילתית נמרצת לחילוץ ופינוי של תושבים. כל קהילה, יישוב או עיר, פעלו עצמאית לאיתור מקלטים שיתאימו לצרכי המחולצים.
כאן החלו לבלוט ההבדלים ביכולות בין הקהילות. חלקן הפגינו סממנים של נרמול המציאות של פליטוּת, בידיעה שזו עלולה להתמשך. אלה הן בעיקר קהילות עם תשתיות ארגוניות מתפקדות, שמתאפיינות באיתנות כלכלית של המוסדות הקהילתיים והפרטים בקהילות, ובקבלת סיוע חיוני מאורגן מבחוץ. כמו למשל, הסיוע שהגישה התנועה הקיבוצית לקהילות שנעקרו מקיבוציהן. גם רשויות עירוניות נרתמו לארח ולדאוג לצרכי העקורים, במיוחד רשויות שיש להן תשתיות תיירות, או שיש בתחומן שכונות חדשות שטרם אוכלסו.
ההיקפים וצורת הארגון הקהילתי והסיוע אינם אחידים. חוסר האחידות משקף שונות במדיניות העבר, ובכלל זה גם את מידת ההפקרה, שחוו היישובים השונים, בהתאם להיררכיות החברתיות שמוטמעות בחברה הישראלית. ההתמודדות של הערים קריית שמונה ואופקים עם האסון, לדוגמה, מבטאת חולשה מתמשכת של השלטון המקומי, שנובעת מאותם תהליכי הפקרה שתיארנו. האיתנות הפיננסית שלהן נמוכה, ומתבטאת בציונים 38 ו-29 מתוך 100, בהתאמה. לשם השוואה ולדוגמה, הציון של המועצה האזורית שער הנגב הוא 65 (על פי מדד האיתנות הפיננסית של הרשויות המקומיות, משרד הפנים 2022). נכון להזכיר, שחלק מהרשויות העירוניות נוהלו לפרקים בידי ועדות קרואות ובידי ראשי ערים שמונו בידי שר הפנים - עדות לחולשתן ולהפקרתן. לרוב, חלק מתושביהן חיים בעוני, ואוכלוסייתן מדורגת באשכול הנמוך, אופקים 3 וקריית שמונה 5, בדירוג החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
אופקים, למשל, מכפילה בימים אלה את אוכלוסייתה עם הקמתה של שכונה חדשה בת 7,500 יחידות דיור. זאת, אחרי שבשלושים השנים האחרונות היא הכפילה את אוכלוסייתה, עם הגעתם של יוצאי ברית המועצות לשעבר וחרדים רבים. גידול אוכלוסייה מהיר ולא מבוקר, הכולל לעתים אוכלוסייה חלשה מבחינה כלכלית, מערים קשיים על הרשויות החלשות ממילא
להימנע משקיעה לדפוסים ישנים
הרשויות המקומיות החלשות יותר מתמודדות בשנים האחרונות עם בינוי מוגבר של שכונות חדשות וגידול מהיר של האוכלוסייה. אופקים, למשל, מכפילה בימים אלה את אוכלוסייתה עם הקמתה של שכונה חדשה בת 7,500 יחידות דיור. זאת, אחרי שבשלושים השנים האחרונות היא הכפילה את אוכלוסייתה, עם הגעתם של יוצאי ברית המועצות לשעבר וחרדים רבים. גידול אוכלוסייה מהיר ולא מבוקר, הכולל לעתים אוכלוסייה חלשה מבחינה כלכלית, מערים קשיים על הרשויות החלשות ממילא. במושבים ובקיבוצים גידול האוכלוסייה איטי ומבוסס על מיון מועמדים בוועדות קבלה, מהלך שמייצר בפועל קליטה סלקטיבית של תושבים, ויצירה של מרקם קהילתי בין דומים.
מכאן, תושבי הרשויות העירוניות נתקלו בקשיים נוספים על אלה של העקירה והטראומה, שאותם חוו כל העקורים - פינוי בלתי מאורגן, מחסור במשאבים לשיכון במלונות והקושי במציאת דיור חלופי, שפגמו ביכולותיהם לקבל סיוע הכרחי.
כפי שהדגשנו, אנחנו לא מבקשים לעורר את השאלות הקשות ביחס למה שקרה ב-7 באוקטובר, אלא למנוע את הבעיות של העתיד, על רקע קיומה של ההיררכיה של הפקרה, שממנה נובעת גם ההיררכיה של התמודדות עם האסון. אלה מועצמות בעזרת ההתמקדות בפרטיקולריות של כל קהילה. מטרתנו בטור זה היא לוודא שבשוך הקרבות ידלקו כל הנורות האדומות, על מנת לאפשר תיקון (ולא רק שיקום) חברתי ומרחבי של האזור כולו, כגוש אחד למוד סבל, אבל גם כזה שבו יש משאבים וכוחות ששילובם יועיל לכל התושבים באזור. אם לא כן - האזור עלול לסגת ולשקוע בדפוסים ישנים ומוכרים שמרבדים את החברה - לאורכם של קווים אתניים-עדתיים, לאומיים ומעמדיים.
7 צפייה בגלריה
מתנדבים אוספים ואורזים הררי ציוד ותרומות שהביאו אזרחים להאנגר 11 בתל אביב למען מפוני העוטף
(צילום: GIL COHEN-MAGEN / AFP)
ב-5 בנובמבר 1956 נרצחו חמישה מתושבי שדרות: חיים אביטן, יצחק אברהם, נתן אגיב, אלברט כהן, ויצחק תורג'מן - כולם הגיעו לישראל זמן קצר קודם לכן ממדינות ערביות. רציחתם זכתה לאזכור בשולי העיתונים, נציגי הממשלה לא הגיעו להלווייתם, ולא נכתבו הספדים שהפכו חלק מהקאנון הלאומי. אפילו הפארק המרכזי בשדרות, גן החמישה שהוקם לזכרם, לא הנציח את שמותיהם עד שנת 2022
שיתוף כל הקהילות במנהלת תקומה
נסיים בתזכורת, כזו שמהדהדת את מוראות עוטף עזה, אך לא מאוקטובר 2023, אלא כבר משנת 1956. ב-24 באפריל 1956 נרצח רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז, וגופתו נחטפה לעזה. הרצח וההספד שנשא משה דיין על קברו הפכו חלק בלתי נפרד מהאתוס הלאומי, ואין זה מקרי שהרצח וההספד הוזכרו כמה פעמים בתקשורת בחודש האחרון. אך לא היה זה אירוע הרצח היחיד שהתרחש באותה שנה באזור. ב-5 בנובמבר 1956 נרצחו חמישה מתושבי שדרות: חיים אביטן, יצחק אברהם, נתן אגיב, אלברט כהן, ויצחק תורג'מן - כולם הגיעו לישראל זמן קצר קודם לכן ממדינות ערביות. רציחתם זכתה לאזכור בשולי העיתונים, נציגי הממשלה לא הגיעו להלווייתם, ולא נכתבו הספדים שהפכו חלק מהקאנון הלאומי. אפילו הפארק המרכזי בשדרות, גן החמישה שהוקם לזכרם של הנרצחים, לא הנציח את שמותיהם עד שנת 2022, השנה שבה הוצב שם גלעד לזכרם.
ההבדלים בזיכרון של שני אירועי הרצח הסמוכים, והתפקיד שמילאה התקשורת בעיצוב הזיכרון, סימנו את הבאות, את הדחיקה לשוליים של העיר שדרות, ואת רמום הקיבוצים באזור, ובעיקר את ההפרדה, שהעיבה על היחסים החברתיים בעוטף. את זאת אנחנו היום מבקשים למנוע. זו הדרך היחידה בה מגוון הקהילות יוכלו לשקם את העוטף ולחיות ביחד.
האסון קשה. השיקום ארוך ודורש רגישות. עתה עלינו לוודא ששום אדם ושום יישוב הזקוק לשיקום לא ייזנח מאחור או יזכה רק לשיקום חלקי. מנהלת תקומה, האמונה על השיקום, פועלת אל מול כל קהילה בנפרד. ייתכן שזה מה שנדרש כרגע, אבל בחשיבה לטווח רחוק יותר, מנהלת תקומה תידרש לקחת את ההיררכיה של ההתמודדות עם האסון במלוא הרצינות, ולוודא שכולם, ללא קשר להפקרה מהעבר, או ליכולות הארגוניות והכלכליות, המרחק מהגדר ואופן הסיקור בתקשורת - יזכו באמת להשתקם. חשיבה אזורית, איגום משאבים אזוריים, ויצירת שותפות על בסיס שווה הם התנאי לכך. ההתחלה צריכה להיות בשילוב ושיתוף כל הקהילות במנהלת תקומה (או בכל גוף אחר שיעסוק בשיקום) וביסוס עבודה משותפת שחוצה את גבולות היישובים.
- ד"ר מוטי גיגי הוא סוציולוג. מרצה בכיר במחלקה לתקשורת של המכללה האקדמית ספיר. יליד שדרות
- פרופ' ארז צפדיה הוא פרופ' למדיניות ציבורית במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה. תושב הנגב
