לפני שבועיים, כשפנו אלי מהקואליציה הישראלית לטראומה וביקשו שאצטרף למשלחת שארגנה ההסתדרות הציונית העולמית, כדי להעניק סיוע נפשי לפליטים מאוקראינה ולהדריך את הצוותים המקומיים - לא באמת הייתה לי התלבטות. שנים רבות עבדתי בתחום החירום - ליוויתי והקמתי צוותי חירום שכונתיים, הדרכתי אנשי מקצוע והעברתי סדנאות למתנדבים סביב אירועי הלחימה בישראל.
פשוט לא יכולתי לעמוד מנגד, לשבת בקליניקה הממוזגת, לטייל עם הילדים, לתכנן את נשף פורים, לארח חברים, בעוד שכמה שעות טיסה מכאן ילדים רועדים מהפצצות, מופרדים מאבותיהם, נמלטים מביתם, מבוהלים וסובלים. הייתי חייבת לצאת לתרום את חלקי.
צפו בסרטון של עו"ס ג'ולי קייט עם פליטה בגבול פולין:
עו"ס בפולין
יצאנו שלושה אנשי מקצוע, שתי עובדות סוציאליות דוברות רוסית ופסיכולוג דובר אנגלית. ההתארגנות הייתה כמעט מיידית - ביום רביעי פנו אלינו ובמוצ"ש כבר היינו בדרך לשדה התעופה. לא באמת ידענו מה מחכה לנו. העמסנו את התיקים באביזרים טיפוליים ובעיקר נערכנו להרבה גמישות והתמודדות עם הלא נודע.
אלה היו ימים מאוד אינטנסיביים - 50 ק"מ מגבול אוקראינה הדרכנו צוותי מתנדבים מקומיים, השירות הפסיכולוגי ובעצם כל מי שבא במגע עם הפליטים במרכזים השונים של הקהילה היהודית בפולין, שפתחו את הדלת עבור הפליטים. התרשמנו שהידע שלנו בתחום החירום נדרש ומועיל, אך מדובר בטיפה בים.
הצוותים אינם ממש צוותים אלא התארגנויות ארעיות של אנשים טובים שעושים כמיטב יכולתם. טיפלנו במי שיכולנו - הדרכנו, תרגלנו וגיבשנו תכניות.
4 צפייה בגלריה
"ביום רביעי פנו אלינו ובמוצ"ש כבר היינו בדרך לשדה התעופה. לא באמת ידענו מה מחכה לנו". עו"ס ג'ולי קייט עם ילד פליט בגבול פולין
בין לבין, הענקנו סיוע נקודתי לפליטים עצמם. רובם נשים וילדים, שהותירו את הגברים של המשפחה מאחור בלית ברירה. הם שיתפו על הזוועות שעברו בדרך - ההמתנה הארוכה לחילוץ במרתפים, הקור, האובדן, הפחד והייאוש. דיברו על החשש מהחיילים הרוסים, שירו, לדבריהם, באנשים חפים מפשע, הפרו את ההכרזה על "המסדרון הירוק" וירו בכל מי שניסה להיחלץ, על הבזיזה של הרכוש, על מקרי האונס, על הזעם והעומס בתחנות הרכבת ובמעבר הגבול. "האנשים נהיו רעים ופשוט דרכו האחד על השני", סיפרה לי ילדה אחת.
4 צפייה בגלריה
"הם שיתפו על הזוועות שעברו בדרך - ההמתנה הארוכה לחילוץ במרתפים, הקור, האובדן, הפחד והייאוש".
"ילדה קטנה ניגשה אלינו והציעה לנו פרוסת לחם במתנה. כשאמרנו לה שאין צורך, כי יש לנו אוכל, הילדה השיבה לנו: 'זה בחינם, אולי מחר לא יהיה לך, קחי'. התאפקתי שלא לפרוץ בבכי".
ילדים צעירים סיפרו כי בדרכם אל הגבול ראו חלקי גופות שרופים לצד רכבים מופגזים. הרוב דיברו בהרבה ניתוק רגשי, חלקם כבר פיתחו סימפטומים של חרדה וטראומה.
ילדה אחת במחנה הפליטים בורחת כול לילה לרחוב ומחפשת מחבוא מהפגזות שהיא מדמיינת, אישה אחרת מקיאה את כל מה שהיא אוכלת. ראינו גם לא מעט ילדים שמרגיעים את האם הבוכה ללא הרף בפנים חתומות. הלב נקרע לרסיסים.
במחנה בפאתי ורשה פגשתי את נסטיה, כבת 20, חולת סרטן שהייתה חייבת טיפול. חיברנו אותה לשני רופאים שהגיעו מישראל והתגייסו לסייע לה. אי אפשר לתאר את המבט וההתרגשות של אימה כששמעה שיש לביתה היחידה סיכוי לחיות.
ילדה קטנה ניגשה אלינו והציעה לנו פרוסת לחם במתנה. כשאמרנו לה שאין צורך, כי יש לנו אוכל, הילדה השיבה לנו: "זה בחינם, אולי מחר לא יהיה לך, קחי". התאפקתי שלא לפרוץ בבכי.
אנשים שאיבדו את הכול ברגע אחד
הפליטים שעומדים לעלות ארצה הביעו חשש רב מהעתיד לבוא, הם רוצים לוודא שהם רצויים, שיקלטו אותם היטב וידאגו להם. לפעמים נשאלנו שאלות פשוטות על ישראל - על הטבע והאוכל, רק כדי למצוא עוגנים בדמיון בתוך הלא נודע ולצמצם ולו במעט את חוסר האונים.
הפליטים הלא יהודים מנסים לברוח לקנדה ולגרמניה. מצבם קשה. ביקרנו באיצטדיון עצום מימדים שהוסב למחנה פליטים. ללא חלונות, שני תאי שירותים בלבד ושתי מקלחות ללא מים חמים. מזרונים שהונחו בצפיפות על הרצפה ועליהם פעוטות, כלבים וקשישים.
שפע של זוהמה וייאוש. המקום מוחזק על ידי מתנדבים, רובם פליטים בעצמם. העברנו הדרכה גם עבורם. רובם אקדמאיים ללא כל רקע או קשר לטיפול. כולם עושים כמיטב יכולתם.
חלק מהפליטים בהם טיפלנו צפויים להגיע לארץ בימים הקרובים. כולי תקווה שכולנו נתגייס לסייע ולחבק אותם כמיטב יכולתנו. אנשים שאיבדו את הכול ברגע אחד, אבודים ופצועים נפשית.
הייתי חוקרת ילדים, ראיתי טראומות וסיפורים קשים מאוד, לקחת חלק בפירוק הכת של גואל רצון, ניהלתי מקלט לנשים נפגעות אלימות, טיפלתי בנפגעי טראומה בתקופות של התחממות ביטחונית בישראל - אבל מעולם לא ראיתי מראות קשים כל כך.
כעם שנרדף בעצמו, עלינו לעשות הכל בכדי לסייע ולהעניק את התמיכה והכלים לצוותים המקומיים להתמודד. זו בעיניי המהות של המקצוע. לעולם לא הרגשתי יותר עובדת סוציאלית ממה שהרגשתי שם.
4 צפייה בגלריה
"זו הזדמנות יוצאת דופן לתיקון עולם ולמנוע פשעי מלחמה, עשייה שבאמת מצילה נפשות במלוא מובן המילה".
על מדינת ישראל להתגייס במהרה ולהוציא משלחות נוספות כאלה - הצורך הוא אקוטי והמימדים עצומים. זו הזדמנות יוצאת דופן לתיקון עולם ולמנוע פשעי מלחמה, עשייה שבאמת מצילה נפשות במלוא מובן המילה.
חזרתי מוצפת וכואבת, אך מאוד נחושה להמשיך ולסייע. זהו צו השעה ועלינו להתגייס, כי האנשים האלה זקוקים לנו מאוד.
כעת, רגע אחרי שחזרתי לארץ, לביתי המואר והבטוח, עם ממ"ד תקני והתארגנויות לפורים והוויכוחים עם הילדים על סידור החדר ושעות המסך, אני עדיין רואה אותם מול העיניים - האנשים האלה, שרק לפני שבועיים חיו בדיוק כמוני והיום הגיעו לדרגת השפל הנמוכה ביותר של הקיום האנושי.
הכותבת, ג'ולי קייט, היא עובדת סוציאלית קלינית המתמחה בחירום ובטראומה.
