בשיתוף "ארוחה עשר"
"לא האמנתי שאני אחיה שניה אחת אם הילדים שלי יקבלו שריטה. אבל הנה, אני חיה מאז תשע שנים. תשע שנים שליאל שלי מתחת לאבן הקרה ואני במלחמת הישרדות יום-יומית", מספרת מזל גדעוני, אמו של סמ"ר ליאל גדעוני, שנפל במבצע צוק איתן. היא חוזרת לאותו היום הנורא, 1 באוגוסט. "אני זוכרת שישבתי על הספה. ראיתי חדשות ושיש הרוגים, ואז נשמעו דפיקות. פתחתי את הדלת וראיתי אנשים עם מדים. צרחתי 'תסתלקו מפה!' וטרקתי את הדלת. החיים שלי הסתיימו באותו הרגע, בטריקת הדלת הזו. שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
"מאז אותו היום לא התאפרתי, לא יצאתי לאירועים. ליאל היה ילד של אמא. הכי קרוב אלי בעולם. אני מרגישה שחסר לי איבר בגוף. מרגישה נכה. כמו חיה - מתה. אני יודעת שהצוואה שלו הייתה לחייך, אבל אני לא מצליחה", היא משתפת בעיניים דומעות.
אחר נפילתו חיפשו בני משפחתו דרך להנציח את זכרו והקימו את מיזם 'ארוחה עשר' שמגיע לבתי ספר ומספק כריכים לילדים שהגיעו ללא אוכל, בצורה מכבדת ורגישה. "זה עצוב לחשוב שיש ילדים שלפעמים זאת הארוחה היחידה שלהם ביום. עם עליית יוקר המחיה, הפניות מבתי ספר רק גדלות. עוד ועוד משפחות מגיעות למצב שאין פשוט פת לחם בבית, וכשילד רעב, הוא לא יכול ללמוד, הוא לא יכול להשתלב חברתית, הוא לא יכול לצאת ממעגל העוני. מדי בוקר כשאני קמה, האובדן והכאב עדיין שם, אבל הידיעה שברגעים אלו ישנם ילדים שאוכלים את הכריך הבריא ומחייכים - נותנת לי את ההרגשה שליאל שלי מחייך אלי מלמעלה. אני יודעת שזו ההנצחה שהוא היה רוצה", אומרת מזל.
הוריו של ליאל מספרים על ילד רגיש, חברותי וקשוב שכבר מילדותו כאב בכאבו של האחר. "כבר כשהיה בבית הספר היסודי היה לו כמו חוש שישי להרגיש כשחבר במצוקה. בוקר אחד הוא פנה אלי וביקש שאתחיל להכין לו עוד כמה כריכים נוספים. 'יש ילדים בכיתה שיוצאים מהכיתה בהפסקה כי הם מתביישים שאין להם אוכל'. אני זוכרת את אותו הרגע. כמה הייתי גאה בילד הרגיש שלי. כמה זה לא מובן לראות ילד שחושב ככה על השני ומרגיש במצוקה", מתאר אלי, אביו של ליאל.
ם בפלוגה החברים מספרים על החיוך האכפתי והנצחי של ליאל. "המשפט שהוא תמיד אמר היה 'תחייכו כי חיוך זה שמחה ושמחה זה הכוח להמשיך', משפט שהפך לצוואה שהוא השאיר אחריו. תמיד כשעבר לידינו היה לו חיוך כזה שהאיר לך את היום, חיוך שנתן לך להרגיש שהוא רואה אותך ואכפת לו ממך".
אמו של ליאל מספרת כי "מאז פטירתו של ליאל, יום-יום אני נמצאת בקבר. בוקר-בוקר אני מגיעה לשם, מנקה את המצבה ומספרת לו שגם הבוקר עוד ילדים אכלו כריך ושמחו לזכרו. שלא שוכחים אותו. שהוא לא רק נשאר בלב שלי אלא גם בלב של אלפי ילדים רעבים. מאיר את היום שלהם. אני קוראת לכל מי שקורא את המילים האלו להצטרף ולתמוך במיזם לזכרו של ליאל ולהעלות חיוך על הפנים של ילדים שבאו בלי אוכל לבית הספר. ההנצחה שלו נותנת לנו כח".
בשיתוף "ארוחה עשר"
פורסם לראשונה: 14:46, 31.07.22
