פרוייקט ה-VR - ראיון עם מזל תזזו ונמרוד פלמח
(צילום: שמוליק דודפור)
ב-7 באוקטובר, מזל תזזו הותקפה על ידי המחבלים בעת שניסתה להימלט ממסיבת הנובה יחד עם חבריה. "הצלחנו להגיע לכביש 232, כביש הגיהינום כמו שאנחנו מכנים אותו, וניסינו לחמוק מהם בכל דרך אפשרית, כולל על ידי כך שבשלב מסוים יצאנו מהאוטו והסתתרנו מאחורי השיחים הסמוכים לכביש, אבל לצערי לא הצלחנו להסוות את עצמנו", היא משחזרת את מאורעות אותו יום נורא.
"אני קיבלתי את הקת של הנשק לראש וחברים שלי נרצחו", היא ממשיכה לספר. "ואז המחבלים הציתו אש והתחילו לשרוף את כל האזור, ומצאתי את עצמי נאלצת לבחור אם להישרף למוות או למות מירי. בסוף החלטתי לברוח מהאש לכיוון הכביש וישבתי בתוך הרכב במשך שעתיים, עד שבסביבות השעה 15:00 הגיע איזה מלאך, שורד נובה בעצמו, והסיע אותי ועוד ארבעה שורדים שהיו איתו, לאזור בטוח".
זה בלתי נתפס. את מצליחה לתמצת שעות של פחד וחרדה לסיפור של חצי דקה, אני מניחה שזה בגלל שסיפרת את הסיפור הזה כבר הרבה מאוד פעמים.
"כן. זה בלתי נתפס. בשלב מסוים המחבלים גם קשרו לי חבלים מסביב לרגליים. הם רצו לקחת אותי איתם, אבל עשיתי את עצמי מתה - אז הם ויתרו".
זאת סיטואציה קשה מאוד, שבה למעשה את נאלצת לקבל החלטות גורליות תוך שניות.
"ממש כך. ברגעים האלו את לא חושבת על הפעולות שלך, אלא עובדת על אוטומט. באותם רגעים גם לא הבנתי שזאת המציאות שאני נמצאת בה. הרגשתי כאילו שאני בתוך איזו הזיה, וכל מה שיכולתי לעשות היה לדבר עם בורא עולם ולהתחנן בפניו שיעצור את הטירוף הזה. הרגשתי כמו בתוך סרט, אבל לצערי זה לא היה סרט, אלא מציאות כואבת ואכזרית".
"אנשים צריכים לדעת עם איזה רוע התמודדנו כאן"
בימים אלו, כמעט תשעה חודשים אחרי מתקפת הטרור הרצחנית שממנה כמעט ולא חזרה, מזל משתתפת בפרויקט הסברה שייסד ארגון "ישראליז" (ISRAEL-is), ועושה שימוש באמצעות טכנולוגיית ה-VR (מציאות מדומה).
יחד עם מזל משתתפים בפרויקט חמישה שורדים נוספים מטבח 7 באוקטובר, בניסיון להעלות את המודעות העולמית לזוועות שביצעו מחבלי חמאס באזור העוטף באותה שבת.
"מתחילת המלחמה אנחנו עושים לילות כימים ונלחמים בחזית ההסברה העולמית באמצעות פרויקטים שונים, גם כדי להעלות את המודעות בעולם לטבח שחמאס ביצע כאן וגם כדי לחבר את הקהילות היהודיות בעולם לזהות הציונית, במיוחד נוכח המתקפות האנטישמיות הבלתי פוסקות כלפיהן מפרוץ המלחמה", אומר נמרוד פלמח מנכ"ל הארגון.
"ה-VR הוא פרויקט הדגל שלנו", הוא מוסיף, "הוא מאפשר לצופים לחוות באופן מסוים את המסע שעבר כל אחד מחמשת השורדים באותה שבת נוראה, בין אם בקרבות בעוטף או בין אם במהלך הבריחה מהנובה, וכך להבין טוב יותר מה התרחש שם באותו יום ועם איזה רוע אנשים נאלצו להתמודד".
מול מי אתם מציגים את הפרויקט?
נמרוד: "אנחנו יוצאים עם פרויקט ה-VR למשלחות בכל העולם - היינו כבר בלונדון, באוסטרליה, בניו יורק והיד עוד נטויה. במהלך המשלחות אנחנו חושפים את הפרויקט בפני הקהילה המקומית, סטודנטים, חברי פרלמנט, אנשי מדיה ודמויות מרכזיות במדינה".
"שמים להם את 7 באוקטובר בפרצוף"
נמרוד, מלבד היותו מנכ"ל הארגון כאמור, הוא גם מילואימניק שלקח חלק בקרבות בבארי ב-7 באוקטובר, ומשתתף אף הוא בפרויקט החדש. בדומה למזל, גם הוא מספר את סיפור הגבורה שלו כמי שמורגל בשחזור אירועי אותה שבת ארורה.
"באותו בוקר הוקפצתי דווקא לירושלים. במהלך הנסיעה ניסיתי לאסוף מידע על מה שקורה בדרום, ומהמעט שהצלחתי להבין וגם על בסיס תחושה בלבד - בשלב מסוים החלטתי לשנות כיוון ולנסוע דרומה", הוא משחזר. "הגעתי לאזור נתיבות, כשכלי הנשק היחיד שהיה איתי הוא אקדח. בדרך לשם, כשהאירועים התחילו להתבהר יותר, הספקתי לצלם סרטון פרידה לילדים שלי כי הייתי בטוח שמהיום הזה אני לא אחזור בחיים.
"כשהגעתי לעוטף חברתי לכמה לוחמים נוספים, ונכנסתי לקרב", הוא ממשיך. "נלחמנו כמה שעות בכניסה לקיבוץ עלומים, והצלחנו למנוע מהמחבלים לחדור פנימה. משם המשכנו לבארי והיינו חלק מהשחרור של הקיבוץ".
נמרוד בסרטון הפרידה שצילם מבארי
ואת כל זה עשית רק עם אקדח?
"במהלך הקרבות אספתי נשקים מחיילים הרוגים וממחבלים מתים, וככה למעשה התקדמתי יחד עם הכוח הצבאי שאליו הצטרפתי".
זר לא יבין את מה שעברתם שם, ולמרות זאת החלטתם לשתף בכך אנשים זרים מכל העולם. מה גרם לכם לעשות זאת?
נמרוד: "הפרויקט הזה נולד בזמן שנלחמתי בבארי, בסיטואציה מטלטלת של בני הערובה שהוחזקו על ידי המחבלים. תוך כדי המראות הסוריאליסטיים שמסביב, הכאוס והאימה, חזרתי לרגע להיות איש ההסברה שאני והבנתי שמלבד החזית בעזה - מדינת ישראל תצטרך לעמוד בפני חזית נוספת, חזית ההסברה. היה לי ברור ש'ישראליז' ועמותות הסברה ישראליות נוספות, יצטרכו להילחם בחזית הזאת בכל הכוח ואל מול אנטישמיות שרק תלך ותתעצם. המשפחה הישראלית שגורשה מפריז? זו רק ההתחלה של גלי האנטישמיות שמכים בנו.
למה בחרתם דווקא בשילוב בין טכנולוגיה לשורדים?
נמרוד: "הבנו, הצוות שלי ואני, שאם מזל ואני נסתובב בעולם ונספר את הסיפור שלנו בלי הפסקה - אנחנו נכלה את הכוחות שלנו מהר מאוד, ומכאן עלה הרעיון לשלב בין הכוח של הסיפור האישי לבין הטכנולוגיה, שם מאפשרת לצופים להרגיש חלק מהאירוע. אנשים שצופים בסיפור של מזל ב-VR, מרגישים שגם הם מסתתרים מאחורי השיח יחד איתה. זה עוצמתי מאוד".
מזל, ספרי קצת מה רואים בסרטון שלך.
"וואו, זה מטורף וקשה להסביר במילים את ההרגשה של אנשים אחרי שהם צופים בזה. הם באמת מרגישים שהם נמצאים בשטח יחד איתי, רצים איתי בין העצים ועל הכביש כשמסביב עשרות מחבלים חמושים והכול בוער. ואחר כך כשאני שוכבת במשך שעות ליד הגופות של החברים שלי שנרצחו מול העיניים שלי. כשאני צופה בזה, אני מתקשה להאמין שזו המציאות שאיתה התמודדתי באותו יום, אז תארי לך מה מרגישים אחרים שלא היו שם.
"יש לא מעט אנשים בעולם שמתכחשים לכך שהאירועים האלו אכן קרו, כנראה בגלל שהמוח האנושי לא באמת מצליח לקלוט שמישהו מסוגל היה לבצע זוועות נוראיות כאלו", היא מוסיפה, "אבל זה קרה, ועכשיו המטרה שלנו היא להביא את המציאות הזאת, עם כל הקושי שלה, לתוך הפרצוף שלהם".
נמרוד: "אנחנו מביאים את הצופים אל השטח, מאפשרים להם להיות חלק מהזוועות שהתרחשו שם ומנסים לגרום להם לפתח אמפטיה כלפי השורדים. הם חווים חוויה מטלטלת בזמן הצפייה"
איך אנשים מגיבים אחרי שהם מסיימים לצפות בסרטון?
"בינתיים לא נתקלתי באף אחד שהביע אדישות לזה. כשאני מסתכלת עליהם בזמן שהם מרכיבים את המשקפיים וצופים בסרטון, אני יכולה לראות שהם לגמרי איתי שם, עוברים יחד איתי את רגעי האימה והפחד. ואז, אחרי שהם מסיימים לצפות ומסירים את המשקפיים - אפשר לראות שמשהו אצלם השתנה".
נמרוד, כאיש הסברה גם אתה מבחין בפער הזה שמזל מדברת עליו - בין האזנה לסיפור לבין חשיפה אליו באמצעות ה-VR?
"לחלוטין, אנחנו למעשה מביאים את הצופים אל השטח ומאפשרים להם להיות חלק מהזוועות שהתרחשו שם, ועל ידי כך אנחנו מנסים לגרום להם לפתח אמפטיה כלפי השורדים, כלפי כולנו. השילוב בין הסיפורים האישיים המטלטלים לבין הטכנולוגיה - מוכיח את עצמו ועושה עבודה יוצאת מן הכלל. אנשים חווים חוויה חזקה מאוד בזמן הצפייה, עד כדי כך שהחלטנו, בשיתוף עיריית שדרות, להקים מרכז מבקרים ייעודי לזה".
בעצם, במקום להביא אנשים לעוטף לראות את הזוועות - אתם מביאים את הזוועות שהיו בעוטף עד אליהם.
"אנשים מגיעים בהמוניהם לעוטף, אבל האמת היא שלא כל כך קל להתחבר ולהבין את מה שהתרחש שם באותו יום עד שאתה לא נחשף לשורדים עצמם ולממדי ההרס, שלא את כולם אפשר לראות במהלך הסיור ביישובים. אני מאמין שהכלי שבנינו מאפשר לאנשים להבין טוב יותר את הסיפור ולהתחבר לכאב ולחרדה של השורדים".
