לפני הכל חשוב שתבינו שלמיזם שהקמתי יש מטרה: להגן על ילדי הגיל הרך; לחזק ולהעצים את צוותי החינוך; לבנות את האמון שנשבר מול ההורים.
כשתסיימו לקרוא את הטור הזה, הייתי רוצה שתזכרו שני דברים:
1. אחרי ה-7 באוקטובר תחושת המוגנות והחוסן המנטלי של כולנו התרסקו, כולנו מרגישים שהאדמה רועדת ואנחנו כבר לא בטוחים בבתים שלנו. אבל יש אוכלוסיה שלמה שזקוקה להגנה הגדולה ביותר ואפילו יכולה לאחד את כולנו סביבה - ההגדרה שלה בחוק היא חסרי הישע: אלה שלא יכולים בשום מצב להגן על עצמם. ילדים קטנים וקשישים. ההתמקדות שלנו בגיל הרך לידה עד שש.
2. מדינת ישראל צריכה להגיע למסקנה שלהשקיע בטכנולוגיה זה מעולה, רק בואו נשאל את עצמנו האם לא שכחנו בדרך להשקיע באנשים שבלעדיהם אין לנו עתיד, האם לא הזנחנו את צוותי החינוך שנותרו להתמודד לבדם מול אתגרי המציאות המורכבת ששום בינה מלאכותית לא תפתור?
במשך 15 שנותיי כעיתונאי חייתי ונשמתי את העולם הפלילי, ראיתי במו עיניי כיצד לאורך שנים מנגנוני ההגנה והחוסן שלנו הלכו ונשחקו כמעט ונעלמו. המשטרה, הצבא, המערכות שעוטפות אותנו כבר לא מצליחות לעמוד בנטל. צריך לומר שהיום תחושת הביטחון נעלמה כמעט לחלוטין. אין קבוצת אוכלוסייה אחת שחסינה, לא משנה התפקיד ובעיקר לא משנה הגיל. ממבוגר ועד פעוט.
קו פרשת המים והאירוע המכונן ביותר מבחינתי היה הרגע שבו חשפתי את פרשת כרמל מעודה, בעלת הפעוטון בייבי לאב מראש העין.
זה הרגע שבו ידעתי שיום אחד אני אעבור מעמדת העיתונאי המדווח על מה שהיה, למשבצת היזם שפועל לשינוי בשטח ובעיקר מנסה למנוע את מה שעלול לקרות.
אם תשאלו - למה מכל המקרים הקשים שנחשפתי אליהם ככתב פלילי דווקא היה זה שנחרדתי ממנו?
אענה, מכיוון שזה היה במקום הכי לא צפוי מהכיוון הכי לא צפוי. הפגיעה הייתה בילדי הגן שלה, בפעוטות שהיא הייתה אמורה להגן עליהם.
כשהקלדתי את שמה בגוגל בפעם הראשונה, ראיתי בחורה יחסית צעירה, חייכנית, מתחזקת דפי אינסטגרם ופייסבוק של כוכבת רשת חייכנית, מחזיקה את ילדי הגן שלה על הידיים, מצטלמת עם ההורים, סרטונים בלי סוף, פעוטון פרטי שלה שכולו מרושת במצלמות שהיא עצמה התקינה. ואז זה הכה בי.
מאחורי תמונות של אדם עם חיוך תמים, חצי ילדותי ומבויש עלול להסתתר זאב בעור של כבש. במדינת ישראל היום אין כמעט שום סטנדרט או פרמטר שמאבחן את אישיות האדם שבידיו אנו מפקידים את ילדינו.
המקרה של מעודה הכה גלים, ובפעם הראשונה התעוררה מודעות לכך שיש ילדים שנפגעים כמעט כל יום על ידי אנשי צוות שאסור היה להם להגיע בכלל לסביבה של גן, לטיפול בילדים, לעבודה קשה ומאוד לא מוערכת.
להד האדיר שהפרשה יצרה הצטרפה תופעת לוואי, משבר אמון אדיר בין הורים לצוותי חינוך, תחושה שכל גננת או תומכת חינוך (סייעת) - מדהימה ככל שתהיה - היא חשודה פוטנציאלית בפגיעה בילדים, לא משנה מה הרקע שלה, בין אם גננת בגן עירייה או בין אם מדובר בגן פרטי, יש סיכוי שהיא פוגעת בילדים. ובכן, זה כנראה לא המצב.
שלא תטעו, כרמל מעודה היא מקרה קיצון. רוב המקרים של הפגיעה המילולית או הפיזית בילדי הגיל הרך, לידה עד שש, מתרחשים כשאנשים שאינם מתאימים לטפל בילדים פשוט מגיעים לראיון עבודה ובאותו רגע מתקבלים. למה זה קורה? התשובה הרווחת היא שאין כוח אדם, אין את מי לגייס כי אף אחד לא מעוניין לעבוד במקצוע חבוט וקשה. ובכן, אני מכבד את הטענה, אבל עכשיו אומר - בואו נבין איך מתמודדים איתה. בואו נפתור את סיפור הביצה והתרנגולת.
המטרה במיזם גן מוגן הוא להציב סטנדרט מסוים, לקבוע רף, להשתמש בכלי שמתמקד ומנתח את האישיות של האדם. הוא יכול לתת אינדיקציה ראשונית ולהבחין מי מתאים לטיפול בילדים ומי לא.
יותר מזה, מהן החוזקות של האדם, מהן הנקודות לשימור ומהן הנקודות לשיפור. אנחנו נייעל את תהליכי גיוס ההון האנושי, ונעצים את יכולת השימור שלו.
העצמת צוותי חינוך בגיל הרך כרוכה במתן פיתוח מקצועי מתמשך, שיפור תנאי העבודה והבטחת תמיכה נאותה. תוכניות הכשרה שמתמקדות בצוותי החינוך, ניהול התנהגות ואינטליגנציה רגשית יחד עם מיפוי הפרמטרים האישיותיים יכולים לצייד את המעסיקות והמעסיקים בכלים הנדרשים לייעל את התהליכים. בין אם מדובר ברשויות מקומיות או בגנים פרטיים.
מובן שמכאן ניתן להגיע לשיפור השכר ותנאי העבודה שיתמקדו בשימור צוות איכותי. בואו נעודד מערכות תמיכה, כגון משאבים לבריאות הנפש של הצוותים והפגת המתחים, שהן גם קריטיות. על ידי השקעה בתחומים אלה, אנו יכולים ליצור כוח אדם חינוכי עמיד ויעיל יותר, ובסופו של דבר להועיל לילדים ולמדינת ישראל.
המאמץ שלנו בגן מוגן יתמקד בעיקר בתומכות ההוראה (הסייעות) שמגויסות על ידי הרשויות המקומיות: במספרים אנו מדברים על למעלה מ- 75 אלף במערכת החינוך וכנראה יותר מ-35 אלף בגנים הפרטיים, כאשר על פי דוח מחקר של הכנסת רק ארבעים אחוז מהן בעלות ותק של חמש שנים או יותר.
את הנתון הזה צריך לשנות.
במיזם גן מוגן יש נשות ואנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, ואנחנו נתקוף את הבעיה מארבע זוויות שונות כדי להוביל שינוי - החינוך, המשפט (עם מי שעד לאחרונה כיהנה כפרקליטה בכירה במחוז תל אביב, עו"ד ספי בראז יונג שהובילה את מיזם בתי המשפט הקהילתיים); נדב כהן - מומחה מעולם ההון האנושי בתחום החינוך; שיתוף פעולה עם מכון LOGIPASS; וכמובן מומחים מעולם המדידה וההערכה.
העצמת צוותי החינוך, חיזוק המוגנות וחוסן ילדינו ואיחוי משבר האמון מול ההורים הם אתגר ואינטרס לאומי דווקא בעת הזאת, להגן ולחזק את הדורות הבאים. הגיע הזמן למהפך בגיל הרך.
מאור צור, מנכ"ל ומייסד מיזם "גן מוגן", לשעבר ראש דסק הפלילים של חדשות רשת.