כשד"ר אבי (אברהם) יצחק, המנהל הרפואי של בית החולים "אסותא" בבאר שבע, קיבל את הבקשה להגיע לאתיופיה כדי לציין את יום ירושלים ואת יום העצמאות של מדינת ישראל - הוא הופתע והתרגש מאוד.
האירוע, שנערך בשבוע שעבר בשגרירות ישראל באדיס אבבה, התמקד בציון גבורה ישראלית, וד"ר יצחק - שעלה ארצה מאתיופיה לפני 33 שנה, ומאז הפך לאחד מפורצי הדרך ותקרות הזכוכית בקרב יוצאי העדה האתיופית בישראל - התבקש לשאת דברים בטקס המרגש.
בנוסח הרשמי שנשלח אליו נכתב כי, "לאור פעילותך מעוררת ההשראה בעבר ומתחילת המלחמה, שגרירות ישראל באתיופיה מתכבדת להזמינך להשתתף במספר ימי פגישות ואירועים כאורח מיוחד המייצג את הגבורה והחוסן של הרפואה והחברה הישראלית". עוד צוין שם כי נוכחותו באירוע ובפגישות עם אנשי קשר מקומיים, יסייעו בחיזוק היחסים בין ישראל ואתיופיה ויתרמו להבנת האתגרים בפניהם ניצבת מדינת ישראל.
"כשהתבקשתי להיות נציג מדינת ישראל ולהסביר על אירועי 7 באוקטובר, הסכמתי מתוך מחויבות למדינה, אבל לא כי חשבתי שעשיתי משהו יוצא דופן", הוא מצטנע. "כך גם הרגשתי כשהסכמתי להדליק משואה. מבחינתי נתנו לי פקודה ולא יכולתי לסרב, אבל עמוק בפנים לא חשבתי עשיתי משהו חריג או מיוחד, ואולי אפילו שהיו אחרים שעשו יותר ממני וראויים לכבוד שאני מקבל לא פחות".
ב-7 באוקטובר, הוא היה בחופשה משפחתית בבאטומי שבגיאורגיה, הטיסה ארצה דרך "טורקיש איירליינס" בוטלה ואחרי מאמצים רבים הוא הצליח לקנות כרטיסים לטיסת חילוץ שיצאה למחרת. כמה שעות אחרי שנחת בארץ, ד"ר יצחק כבר עלה על מדים ונסע מביתו שבבאר שבע הישר לאזור העוטף כדי לסייע בלחימה מול המחבלים ובחילוץ האזרחים. "עם ניסיון צבאי כזה אתה לא יושב בבית ומחכה שיקראו לך, אתה קם והולך", הוא אומר.
"שלוש שנים שירתי כקצין הרפואה של אוגדת עזה, ובמשך שלוש שנים נוספות שירתי כמפקד הרפואה של פיקוד דרום. אני מכיר היטב את גזרת עזה, ולמרות זאת כשהגעתי לאזור - הרגשתי שאני נמצא ביקום מקביל", הוא מוסיף. "בחיים שלי לא נתקלתי במראות שמתקרבים אפילו לאלו שראיתי שם - הכול היה מאוד כאוטי, הרוס, שרוף, תיקים זרוקים, דם על הרצפה, רכבים מפויחים, מראות מזעזעים. לא האמנתי שזה קרה לנו".
"כשהתבקשתי להיות נציג המדינה ולהסביר בפני הנציגים האתיופים על אירועי 7 באוקטובר, הסכמתי מתוך מחויבות לישראל. מבחינתי נתנו לי פקודה ולא יכולתי לסרב, אבל עמוק בפנים לא חשבתי שעשיתי משהו חריג או יוצא דופן"
כחלק מהכנת הכוחות הרפואיים לטיפול בפצועי טראומה, בשלב מסוים במהלך אוקטובר הוא גויס לפיקוד צפון. "לשמחתי, בכל פעם שנקראתי לדגל - במקום העבודה שלי ראו בכך ערך גדול. למרות זאת, בסופו של דבר הבנתי שהכי טוב והכי נכון שאהיה בעורף ואסייע לאזרחים.
"הצורך בניהול בית החולים היה אינטנסיבי כי היו הרבה אזעקות בבאר שבע", הוא משתף, "ומכיוון שלא כל האגפים במבנה הנוכחי ממוגנים, היה צורך בביצוע היערכות מחדש מדי יום בשל החשש לסכן את המטופלים. מצד שני, פתיחת השירותים הרפואיים הייתה הכרחית כדי לאפשר טיפול ומענה לאלו שהיו זקוקים לכך, ודרשה ניהול יומיומי בשטח".
לנפץ תקרות זכוכית
אז מדוע ד"ר יצחק הופתע כשהתבקש לשמש "שגריר של הסברה" במדינה שבה נולד ואותה עזב בנעוריו? שיחה קצרה עמו מבהירה שמדובר באדם שלא משנה כמה "תקרות זכוכית" הוא יפרוץ במהלך חייו - תמיד נדמה לו שאפשר לעשות יותר.
האמת היא שקשה עד בלתי אפשרי להצביע על סיבה אחת עיקרית להזמנה, מאחר ויצחק בן ה-52 נושא רשימת תארים בלתי נגמרת שהפכה אותו לסמל לקליטה פנומנלית בארץ: ב-1992 הוא החל את לימודיו באוניברסיטה והיה הסטודנט הראשון לרפואה מקרב בני העדה האתיופית, ושמונה שנים אחר כך הוא כבר קודם לדרגת קצין והיה לרופא הקרבי הראשון מהקהילה האתיופית.
בהמשך, הוא מונה לראש מדור רפואה בפיקוד דרום, התקדם לתפקיד קצין הרפואה של אוגדת עזה ועם הקידום לדרגת סגן אלוף, שהגיע כמה שנים מאוחר יותר - הוא החל לשמש כראש ענף רפואה מבצעית. לא עבר זמן רב והוא הועלה לדרגת אלוף משנה, מונה למפקד רפואה בפיקוד דרום והוסיף לרזומה המרשים שלו תואר שני בניהול מערכות בריאות.
במהלך שירותו הצבאי הוא השתתף בקרבות רבים, לקח חלק במלחמת לבנון השנייה (ונפצע בעצמו) ובמבצע "עופרת יצוקה", הציל לוחמים רבים - ביניהם גם את סא"ל (במיל') גיל סיטון, שנפצע קשה מרסיס בגבו ביום האחרון של מבצע "עמוד ענן" - וסיכן את חייו תחת אש.
ביום העצמאות ה-62, כשכבר נדמה היה שאין תואר במדינה שהרופא הנמרץ לא זכה בו, נבחר ד"ר יצחק להדליק משואה כנציג צה"ל בעקבות חלקו במשלחת החילוץ וההצלה להאיטי, לאחר אסון רעידת האדמה שפקד את מדינת האיים ב-2010.
"הכי קשה היה ללכת לישון רעב"
סיפור הצלחתו של יצחק, הוא מהסיפורים שאם היו מסריטים ומקרינים אותו בבתי הקולנוע, אלפי צופים שזקוקים לאסקפיזם היו רוכשים כרטיס כדי לצפות בו, ובסיום ההקרנה הם היו מחייכים ובינם לבין עצמם היו מצטערים שהמציאות היא הרבה פחות זוהרת ואופטימית. אם תרצו, סיפורו של יצחק הוא סיפור "סינדרלה" בגרסה המודרנית מינוס הפיה, העכברים והדלעת שהופכת לכרכרה.
הוא נולד וגדל בשכונת עוני באדיס אבבה במשפחה מרובת ילדים לאם עקרת בית ואב שהיה פעיל ציוני ונאלץ לברוח מאתיופיה עקב פעילותו, שנחשבה אז בלתי חוקית, להעלאת יהודי אתיופיה לישראל דרך סודן.
אחרי בריחתו של האב, יצחק נותר לבדו עם אחיו ואחיותיו ואמו, שהמשיכה לגדל אותם במציאות של עוני קשה ומחסור תמידי. "לא היו לנו אוכל, בגדים או נעליים וגם לא הייתה פעם אחת שבה לא נכנסנו למיטה רעבים, וזה גם היה החלק הכי קשה - לנסות להירדם כשהבטן כואבת מרוב רעב", הוא משחזר, "אבל ההתמודדות הלא-פשוטה הזאת בילדות היא זו, בין היתר, שהפכה אותי למי שאני היום, אז כנראה שלקושי הזה יש גם צדדים חיוביים".
כשהיה בן 15, בעקבות התערבות בין ילדי השכונה מי מהם יהיה זה שיצליח בחייו הבוגרים ויהפוך לרופא ("להיות רופא היה שם קוד למצליחן", הוא מספר), הוא החליט לאתגר את עצמו ולנסות להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה באדיס אבבה. על אף שהבית בו גדל לא סיפק קרקע בטוחה להישגים עבורו, בזכות יכולותיו יוצאות הדופן הוא הצליח להתקבל ללימודי רפואה.
וכך, בזמן שחבריו התחילו את לימודיהם בתיכון וברקע התחוללה מלחמת אזרחים עקובה מדם, יצחק החל לפקוד את האוניברסיטה בעירו. הוא המשיך בלימודיו עד הרגע שבו השלטונות באתיופיה החליטו לסגור את האוניברסיטאות ולגייס את הסטודנטים לשירות צבאי כדי להילחם נגד המורדים, ובכך להוכיח את נאמנותם למשטר.
"אמרו לי 'כל הכבוד', ושלחו אותי ללמוד מחדש"
ב-1991, אחרי ארבע שנות לימודים, יצחק החליט לעלות לישראל. בדרך לא דרך, תוך שהוא מותיר מאחור את חייו הקודמים וחלק מבני משפחתו שנשארו באדיס אבבה - הוא הצליח לעלות ארצה.
באופן אירוני משהו, ברחת מהמערכת הצבאית באתיופיה ומצאת את עצמך מתקדם בסולם הדרגות בצה"ל.
"בארץ הסתכלו על הציונים שלי, אמרו כל הכבוד והסבירו לי שעליי לעשות פסיכומטרי ולהתחיל את לימודי הרפואה מחדש. זה היה מכעיס ושובר ובהתחלה לא רציתי לעשות את זה, אבל אחרי שבוע קניתי ספרים - וכעבור שנה התקבלתי, במסגרת עתודה אקדמאית, ללימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון.
"כשהתגייסתי לצה"ל לא הייתה לי מחשבה להישאר שם, אלא לתרום את חובתי למדינה. הייתי רופא בגדוד 101 בחטיבת צנחנים ואחרי זה ביחידת מגלן. השאיפה הייתה לסיים את השירות ולצאת לשוק החופשי כרופא, אבל נמשכתי לעשייה הצבאית, לדרגות ולהיררכיות. עד לפני ארבע שנים הייתי בצבא, ובכל שנה אהבתי מחדש מה שעשיתי. אני חושב שבלי קושי - קשה ליהנות מהחיים. כל דבר שאתה משיג בלי קושי - מאבד את הערך שלו".
7 צפייה בגלריה
עם ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', על רקע בית החולים החדש של "אסותא" בעיר. "משימה לאומית"
(צילום: טל שחר)
"בתחילת השירות בצבא וגם כשהייתי רופא צעיר, התמקדתי הרבה בשאלה איך מסתכלים עליי וכל הזמן הרגשתי שאני צריך להוכיח את עצמי", הוא משתף. "היום אני גם יכול להעיד שלא פעם חיפשתי את גילויי הגזענות כלפיי, כאילו היה לי ברור שהם יגיעו ושאין סיכוי שלא אתקל בהם, ומרוב חיפושים - בסוף מצאתי אותם".
באילו גילויי גזענות נתקלת, למשל?
"הייתי תורן טראומה במיון ואחראי על כל המערך הרפואי, ומתחתיי היו גם רופאים מתמחים, שהנוהל לגביהם היה שהם בודקים את המטופלים ואני מגיע בסיום הבדיקה ומאשר את הדיאגנוזה שלהם. הייתה פעם שבה הגעתי והמטופל בחן אותי ואמר: 'לא צריך', כי הוא חשב שאני הסניטר. הסברתי שאני הרופא הבכיר, והוא ענה: 'לא תודה'".
"הרבה פעמים אני צריך להזכיר לעצמי שעצם העובדה שגוון העור שלי שונה בנוף הישראלי - עלולה להביא ליחס אחר מצד אנשים מסוימים, וחלק מתפקידי כרופא זה להסביר מי אני כדי לייצר אצלם הכלה"
איך הרגשת באותו רגע?
"מהרגע שבו התחלתי לעבוד כרופא ולטפל באנשים, גם קיבלתי החלטה לא לשפוט מטופל במצוקתו, ולהבין ולקבל אותו כי הוא לא נמצא במצב פשוט כרגע, אבל כשמישהו מסרב לקבל ממך טיפול רק בגלל צבע העור שלך - זה כבר נוגע בנקודות רגישות. עד היום אני שואל את עצמי למה הוא פסל אותי, כי אני נראה אחרת? הוא אפילו לא ידע מה הרזומה שלי.
"המקרה הזה היה אחד מהרגעים הבודדים שבהם החזקתי את עצמי שלא להגיב לאותו אדם בכעס. היום, הרבה שנים אחרי, אני צריך להזכיר לעצמי שעצם העובדה שגוון העור שלי שונה בנוף הישראלי - עלולה להביא ליחס אחר מצד אנשים מסוימים, וחלק מתפקידי כרופא זה להסביר מי אני כדי לייצר אצלם הכלה".
הפנים של המדינה
המפגש עם אותו מטופל במיון אמנם נחרת בזיכרונו, אבל מאז ד"ר יצחק הפך לדמות מוכרת ומוערכת באזור מגוריו בזכות התפקוד והמקצועיות שהוא מפגין ככירורג מומחה. לא פעם הוא מתבקש לשמש כשגריר, "הפנים של ישראל", כשהצלחתו האישית מנוכסת לטובת המדינה.
קירות משרדו מעוטרים בתעודות הוקרה שקיבל לאורך השנים. התעודה האחרונה נמסרה לו במהלך ביקורו באדיס אבבה על ידי ממלא מקום השגריר באתיופיה, תומר בר לביא. מול עשרות מוזמנים מכובדים, שגרירים, מנהלי בתי חולים ואנשי עסקים - הוענקה ליצחק תעודת ההוקרה על פעילותו הענפה ליצירת דיאלוג בין שתי המדינות.
7 צפייה בגלריה
עם נציג מדינת בורונדי בטקס באדיס אבבה. "אי אפשר לא להזדהות כשמספרים על אזרחים שנחטפו, נאנסו ונרצחו"
(צילום: אוסף פרטי)
"הביקור הרשמי הוקדם שלי באדיס אבבה היה ב-2018, כשהוזמנתי להצטרף למשלחת עם הנשיא רובי ריבלין לטובת בחינת שיתופי פעולה בין המדינות. בביקור ההוא ייצגתי את מערך הטראומה ורפואה של ישראל, ומלבדי היו מומחים ישראלים רבים מתחומי החקלאות, התקשורת והסייבר", הוא מספר.
"אבל הפעם הביקור שם הרגיש שונה; טסתי מתוך מטרה לייצג את ישראל ואת אזרחיה על בסיס אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שמתחוללת מאז. היה לי חשוב לייצג אותנו מבלי ל'התבכיין', אלא באמצעות העברת עמדה ברורה כנגד ההסתה של האויב כלפי העם בישראל והיהודים בכלל, שמתאפשרת בכל העולם וגם באתיופיה.
"בשונה מהמשלחת עם ריבלין, אז הגענו ממקום של עוצמה, עכשיו ניסינו לייצר הזדהות בקרב האוכלוסייה - ואת זה הייתי צריך לבקש באופן נחרץ וברור, ממקום של האזרח הפשוט ולא ברמה של הצהרות מיניסטריאליות ופוליטיות", הוא משתף, "הקפדתי לומר שאם ישראל תפסיד במלחמה הזו - מחר היא תגיע לחצר שלהם".
איך היו התגובות בשטח?
היו שגרירים שהתרגשו והיו גם כאלו שניגשו אליי והודו לי על הדברים. היה לי חשוב להגיע ללב שלהם - כשאתה עומד על במה ומספר שלקחו את אבא ואמא מהבית, משפחות שלמות ואנשים צעירים שרק יצאו לבלות, את חלקם אנסו, חלקם נרצחו ונקברו עמוק מתחת לאדמה וחלק נחטפו ומוחזקים מתחת למנהרות עמוקות ואין מידע על גורלם - אין אחד שלא יזדהה עם זה.
"כשהוחזרו ארבעת החטופים בשבת האחרונה, קיבלתי הרבה ברכות בטלפון והודעות מהאתיופים המקומיים שבפניהם נאמתי. אני מניח שהם לא היו רוצים שיקרה אצלם מה שקרה אצלנו - שאזרחים נחטפו מבתיהם והוכנסו למנהרות".
ומה היחס כלפי ישראל ברחוב האתיופי?
"הדעות מאוד חלוקות, אבל אני מעז לומר שבין השורות יש סוג של סנטימנט נגדנו. הם שבויים של ערוצים כמו BBC ואל ג'זירה, והם אלו שקובעים את הטון שם. ההשפעה המוסלמית מורגשת היטב, ואם פעם אתיופיה הייתה מזוהה יותר עם העולם המערבי - היום היא נוטה לצד של רוסיה וסין.
"לתחושתי האישית, כמדינה אנחנו עומדים לאבד את הקשר עם אתיופיה ולא עושים מספיק כדי לשמר את רצף שיתוף הפעולה עם הממשל האתיופי. אם לא נטפח את היחסים עם המדינה הזו, שעוברת תהליכי התפתחות מואצים, באופן הכי רציני שיש - בעוד זמן לא רב נתחיל להרגיש את השינויים במפה הגיאופוליטית העולמית, ובהתרחקות של אתיופיה הישר לזרועות המזרח.
"אז לשאלתך, נראה שהאוכלוסייה שם מצדדת בצד העזתי ואת טבח 7 באוקטובר היא תופסת כאקט של התנגדות בגלל היעדר פתרון מדיני", הוא מוסיף. "זו גם הסיבה שבמעמד הנאום עצמו, במסיבת העיתונאים וגם בשיחות שערכתי במהלך הביקור שם, היה לי חשוב לספר על מה שאנחנו, האזרחים, חווינו ב-7 באוקטובר וממשיכים לחוות מאז".
7 צפייה בגלריה
עם תומר בר לביא, מ"מ שגריר ישראל באתיופיה. "להיות דיפלומט? אופציה שאני לא שולל"
(צילום: אוסף פרטי)
סיפרת להם את כל זה גם מנקודת מבט של מי שמתגורר בדרום, ומכיר היטב את מציאות הטילים?
"ודאי. סיפרתי להם את האירועים מנקודת מבט של אדם שהוא גם קצין ולוחם בצבא, אבל גם כרופא תושב הדרום שנמצא לא פעם תחת מתקפות טרור, וגם כאבא לילדים ששירתו בצבא - הבכור היה לוחם בגולני, הבת שירתה כמדריכה בחיל הרפואה והבן השלישי שירת בחיל המודיעין בעוטף עזה".
לאור הקשר העמוק וההבנה שלך את אתיופיה, יש סיכוי שתרצה לחזור לשם כשגריר ישראל?
"גם אשתי שאלה אותי את השאלה הזו. הצעות שונות מגיעות מפעם לפעם, אבל כרגע מוטלת עליי משימה ערכית ברמה הלאומית, והיא לסיים עד סוף השנה הנוכחית את המעבר של בית חולים 'אסותא' בבאר שבע למשכנו החדש בעיר. בית החולים החדש יהיה גדול פי שלושה מהקיים, מתקדם, חכם ועם טכנולוגיות מתקדמות וחדרי ניתוח משוכללים, זו בשורה אדירה לתושבי הנגב והדרום וזו אחריות גדולה.
"לגבי העתיד כדיפלומט - זו אופציה שאני לא שולל, אבל את העיתוי צריך לדייק. אולי בעוד 15-10 שנים, מי יודע".
