בשיתוף הפדרציה היהודית של ניו-יורק
משפחתה של לריסה ראווה, עולה מאוקראינה המתגוררת בחיפה, מחכה לפסח בהתרגשות רבה: זה החג הראשון שלהם בארץ.
הדרך לכאן לא הייתה קלה. לריסה (38), בתה ליזה (8) והסבתא סופה (73) הסתתרו בתחנת רכבת תחתית בקייב המופצצת במשך כמה ימים. "ירדנו לשם ביום השני למלחמה לרבע שעה, להעביר את האזעקה", מספרת לריסה, "לא ידענו שנישאר שם עם תיקי חירום הקטנים שלנו במשך שלושה ימים".
בדרך לא דרך הן הצליחו לעבור ללביב, שם לנו בבתיהם של מתנדבים עד שצלחו את מעבר הגבול והגיעו לפולין. משם עברו לורשה ועלו ארצה עם טיסת חילוץ שאורגנה על ידי הסוכנות היהודית. "הדרך לישראל, שלקחה לפני המלחמה כמה שעות, ארכה יותר משבועיים", היא מספרת, "וב-16 במארס נחתנו שלושתנו בארץ".
המשפחה השאירה מאחור חיים שלמים. "הייתי מצליחה בעבודתי, גרתי בדירה קרובה למרכז העיר, היו לי חברים", היא מספרת, "אבל זה העבר. נבנה חיים חדשים בישראל, נתחיל מהתחלה, ואם נביט אחורה לאוקראינה – זה יהיה רק כדי להתפלל להצלחתה, לניצחונה ולהצלת העם הנפלא שלה".
פסח ראשון בישראל הוא אירוע מרגש עבורה. "חג החירות מקבל משמעות עוד יותר סמלית במקרה שלנו", היא מסבירה.
כמו רבים מפליטי המלחמה – שמגיעים אגב לא רק מאוקראינה, ויש ביניהם גם כאלה שחיו עד עתה ברוסיה ובבלארוס, שם מנצלים השלטונות את המצב כדי להיפטר מעיתונאים, אמנים ואנשים אחרים ש"מפריעים" להם – משפחת ראווה זכתה לסיוע כשהגיעה לישראל. אולם יש דבר אחד שהמדינה וארגונים פילנתרופיים לא יכולים לתת לפליטים: תחושה משפחתית, הרגשה שהם לא לבד.
וכאן אתם נכנסים לתמונה: במסגרת פרויקט "בפסח הזה תרגישו בבית" אנחנו קוראים למשפחות ישראליות לארח בליל הסדר את הפליטים. חלק נמצאים פה לבד, אחרים הגיעו כמשפחות, לעיתים מדובר באמא וילדים, כשהאבות חויבו להישאר מאחור ולהילחם. אם יוכלו לבלות את החג עם משפחה ישראלית, הלבד יהיה פחות כואב, הגעגוע יישכח לכמה שעות. ומי יודע? אולי זו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה.
"התמונות שמגיעות מאוקראינה מחרידות ומטלטלות" אומר איציק שמולי, מנכ"ל ישראל של הפדרציה היהודית של ניו־יורק, "מאז פרוץ הלחימה, הפדרציה – הארגון הקהילתי־פילנתרופי הגדול בעולם, מתגייסת לנושא בהיקף שאולי לא היה כמותו מעולם: חילוץ של אלפים מהערים הנצורות, מימון ואספקת ציים אדירים של סיוע הומניטרי, עידוד עלייה היכן שנדרש, וכמובן סיוע לאלפים שנמלטו מהתופת לישראל – ללא קשר לזהותם ואמונתם. מרביתם הגיעו ממש בחוסר כל, ואנחנו נהיה שם בעבורם ונתמוך ככל שנוכל. אבל יש דבר אחד שאנו מבקשים בו את עזרת הציבור הישראל: לספק להם לב פתוח, כתף תומכת ותחושה של בית. שיידעו שהם לא לבד. אנחנו יודעים שבמקרה של הישראלים – יש על מי לסמוך, וליל הסדר הוא הזדמנות מצוינת לנקודת מפגש שבה תוכל החברה הישראלית לחבק ולאמץ אל חיקה את פליטי המלחמה ולתת להם מה שהם זקוקים לו יותר מכל: תקווה למחר טוב יותר".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף הפדרציה היהודית של ניו-יורק
