"אמא עובדת כל הזמן", לוחש נ' בן העשר. "אני רואה אותה רק בערב, כשאני הולך לישון". חבריו לכיתה מהנהנים בהבנה - גם הם מכירים את התחושה. בכל יום, אחרי שעות הלימודים, הם מגיעים למועדונית בדרום תל אביב.
זהו אחד משני בתי הספר היסודיים בהם פועלת עמותת "אליפלט", שהוקמה במטרה לסייע לילדי מבקשי המקלט והפליטים. מעבר למועדוניות, בהן נפגשים הילדים בקבוצות לפי שכבות גיל וקבוצות חינוך מיוחד, מפעילה העמותה מערך טיפולי ומערך הומניטרי, בניסיון לתת מענה כולל לצרכים המורכבים של הילדים ומשפחותיהם, בין היתר גם ביגוד וסלי מזון.
5 צפייה בגלריה
ליה והילדים במועדונית. "המקום שבו הם יכולים להיות ילדים"
(צילום: באדיבות עמותת "אליפלט")
לגדול בשוליים
מאחורי דלתות הבתים בדרום תל אביב מסתתרים סיפורים של מאבק יומיומי להישרדות. משפחות שלמות נאבקות לשרוד ללא תמיכה בסיסית, ויותר מ-200 ילדים מוצאים מדי יום את המפלט שלהם במועדוניות שמפעילה עמותת "אליפלט".
הילדים הללו נולדו בישראל, מעולם לא יצאו ממנה, אבל בניגוד לשאר בני גילם - הם חיים ללא מעמד מוסדר וללא זכויות בסיסיות. הוריהם הם מבקשי מקלט, פליטים ומהגרי עבודה, והמציאות היומיומית שלהם רחוקה שנות אור מזו של ילדי ישראל האחרים.
"הפניות השכיחות ביותר עולות ממשפחות חד הוריות ומשפחות בהן אחד או שני ההורים מתמודדים עם נכות או מצב בריאותי שמקשה על התפקוד שלהם", אומרת רומי וולוך, העובדת הסוציאלית של העמותה. "הורים שסוחבים איתם פציעות ומחלות פיזיות, פוסט טראומה ואתגרים נפשיים, ונאלצים למרות הכול לעבוד יום יום בעבודות פיזיות קשות כמו ניקיון ושטיפת כלים, כדי להחזיק מעמד.
רומי, עו"ס העמותה: "אם חד הורית שמתמודדת עם דיכאון קשה, בעיות גב כרוניות, או אפילו מחלות קשות יותר כמו סרטן ואיידס, לא זוכה לסיוע ולקצבת נכות. אם היא לא תעבוד ולא תקבל עזרה מארגונים בשטח - היא לא תשרוד. מקרים כאלו הם רבים, וההשפעה שלהם על הילדים היא מכרעת"
"אלו הפניות המורכבות ביותר, כי המענים המוצעים במקרים כאלו הם מצומצמים ודלים. מלבדן יש עוד פניות רבות - לאבחונים עבור הילדים, לסיוע ותיווך מול גורמים בקהילה כמו קופת חולים, לסיוע משפטי ואפילו לעזרה בגישור בתוך התא המשפחתי. אנחנו משתדלים לתת מענה ולהכווין גם לארגונים הרלוונטיים בשטח, במקרה הצורך.
"צריך להבין שאוכלוסיית מבקשי המקלט לא זכאית לזכויות סוציאליות", היא מדגישה. "אם חד הורית שמתמודדת עם דיכאון קשה, בעיות גב כרוניות, או אפילו מחלות קשות יותר כמו סרטן ואיידס, לא זוכה לסיוע ולקצבת נכות. אם היא לא תעבוד ולא תקבל עזרה מארגונים בשטח - היא לא תשרוד. מקרים כאלו הם רבים לצערנו, וההשפעה שלהם על הילדים היא מכרעת".
התמודדות נוספת היא השפה. "רוב ההורים איתם אנחנו עובדים יודעים עברית או אנגלית ברמה סבירה שמאפשרת תקשורת בסיסית", אומרת רומי. 'לפעמים נוצרת בין ההורים לצוות מעין שפה ייחודית, שמורכבת ממילים בעברית ובלעז, סוג של עיוות מכוון בהגיה שאותו ההורים מכירים ומבינים.
"יחד עם זאת, אנחנו מכוונים להיות נגישים שפתית כמה שאפשר ונעזרים במדריכות מהקהילה שעובדות אצלנו ומסייעות לנו גם בתרגום - בכתב ובעל פה".
בין שתי מלחמות
מאמצי הטיפול והליווי של העמותה מתרכזים במערך מקצועי ומסור, המשלב כוחות כדי לתת מענה טיפולי ורגשי לילדים. "את שנת הלימודים האחרונה פתחנו עם צוות של שמונה מטפלות", מספרת רומי. "הצוות מורכב מסטודנטיות למקצועות הטיפול וממתנדבות שהן נשות מקצוע, שהסכימו לבוא ולתרום מהזמן שלהן עבור הילדים.
"בנוסף, אנחנו עובדים עם מדריכות מקצועיות שמשקיעות מזמנן, חלקן בהתנדבות, כדי להדריך את המטפלות ולסייע במתן המענה המדויק והמקצועי ביותר לילדים".
עם אילו קשיים הילדים מתמודדים ביום יום?
"הם חשופים לטראומה בין-דורית, להדרה חברתית מתמשכת, למלחמות ולאלימות בתוך השכונות שלהם. לא מעט ילדים מבלים זמן רב לבד בבית או בחוץ, ומעבירים שעות רבות בחשיפה לתכנים לא מותאמים לגילם - בחוץ ובאינטרנט - ללא תיווך הורי. האחים הגדולים נאלצים להתבגר מהר ולסייע להוריהם כבר מגיל קטן, ולמעשה הופכים להיות ההורים של עצמם ושל אחיהם הקטנים.
"בסוף, כל הגורמים האלו מתבטאים בפועל בקושי בוויסות רגשי וקשיים חברתיים והתנהגותיים רבים. הטיפולים, שכוללים אמנות, תנועה, פסיכודרמה, טיפול רגשי ועוד, מספקים לילדים קשר יציב ובטוח שדרכו ניתן לעבד את חוויית החיים שלהם. במקביל, אנחנו עובדים איתם גם על מטרות ספציפיות כמו דרכים לוויסות עצמי, הבנה של מצבים חברתיים ועוד".
איך המלחמה משפיעה עליהם?
"כמו על רוב הילדים בישראל, עיקר ההשפעה שלה היא ברמה הרגשית; הילדים חוששים בזמן האזעקות, ולרבים מהם אין מרחבים מוגנים בבית ובקרבת מקום. בתחילת המלחמה הגיעו אלינו גם מקרים של משפחות שרצו לתפוס מחסה במקלטים הציבוריים ליד הבית, אך שכניהם סירבו להכניס אותם והם נאלצו להתחבא ברחוב.
"מבחינה כלכלית, בתחילת המלחמה הייתה מצוקה קשה מאוד בקהילה", היא מוסיפה, "הייתה עלייה חדה בפניות של הורים שלא ידעו איך להשיג אוכל לילדים או איך לשלם שכר דירה. רובם התאוששו מאז שתל אביב חזרה לתפקוד, אבל כמובן שיש כאלו שעדיין מתקשים".
במקביל למלחמה בישראל, הקהילה האריתראית מתמודדת גם עם מלחמות פנימיות משלה. "משפחות שלמות היו צריכות להיעקר מבתיהן. אנשים חששו לצאת לעבודה או לקחת את הילדים למסגרות", מתארת רומי. "הילדים גדלים לתוך מרחב רווי מתח ואלימות ומנסים לעשות לעצמם סדר - להבין לאן ולמי הם שייכים, להבחין בין טוב ורע, ללמוד ממה לפחד ואיך עליהם להגיב לפחד".
איך עובדת סוציאלית אחת מצליחה לטפל בקשיים של 200 ילדים ובני משפחותיהם?
"המצב בהחלט לא פשוט, במיוחד בתקופות מתוחות כאלו בהן המצוקה עולה. אבל אנחנו לא לבד במערכה הזו, ועובדים בשיתוף פעולה קרוב עם העובדות הסוציאליות במסיל"ה ועם בתי הספר, שעושים מעל ומעבר עבור הילדים. למרות הכול, אין ספק שהעומס רב והמערכות מוצפות בפניות".
רומי, עו"ס העמותה: "הילדים חוששים בזמן האזעקות, ולרבים מהם אין מרחבים מוגנים בבית ובקרבת מקום. בתחילת המלחמה הגיעו אלינו גם מקרים של משפחות שרצו לתפוס מחסה במקלטים הציבוריים ליד הבית, אך שכניהם סירבו להכניס אותם והם נאלצו להתחבא ברחוב"
לעמותת "אליפלט" אין כיום מחלקה ציבורית או עיסוק אקטיבי בקידום מדיניות, והפעילות שלה מתרכזת במתן המענים בשטח לילדים. גם סיוע ישיר מהמדינה אין, ובתוך המציאות הבלתי אפשרית הזאת - הצוות עושה ככל יכולתו כדי להצליח לייצר מרחב שבו הילדים יוכלו, ולו לכמה שעות בודדות ביום, פשוט להיות ילדים.
איך העמותה מצליחה לשרוד ללא סיוע כלכלי?
רומי: "העמותה שורדת בזכות שילוב של כמה מקורות תמיכה. יש לנו שותפות עם עיריית תל אביב-יפו, ותמיכה של כמה קרנות פילנתרופיות שמכירות בחשיבות העבודה שלנו. אבל האמת היא ש'אליפלט' תמיד הייתה ארגון שנתמך בעיקר על ידי תרומות קטנות של ישראלים שאכפת להם, וזה מה שמחזיק אותנו.
"השנה זה מאתגר במיוחד, כי יש את המלחמה והצרכים הרבים שהיא יצרה, מה שמקשה על אנשים לתרום כמו קודם. לכן גיוס תרומות הפך להיות קריטי עבורנו. בימים אלה הרמנו קמפיין גיוס המונים, שבזכותו הצלחנו לגייס יותר מ-600 תורמים שתרמו יחד מעל חצי מיליון שקלים. זה מרגש מאוד לראות את ההתגייסות הזאת, כי היא מה שמאפשר לנו להמשיך לתת לילדים את התמיכה שהם כל כך זקוקים לה".
"המועדונית עושה אותי שמח"
במסדרונות המועדונית נשמעים קולותיהם של הילדים, בכיתות א' עד ו'. הם משחקים, לומדים ומשתתפים בחוגים - אבל מאחורי החיוכים והצחוק, מסתתר סיפור מורכב של ילדים שמבלים את רוב שעות היום ללא הוריהם.
"הרבה מהילדים שלנו לא היו בגן כמו שאנחנו מכירים, בו יש הרבה גננות ותשומת לב, והזדמנויות ללמוד ולהתפתח", אומרת ליה, שהגיעה לעמותה לפני שנה וחצי כבת שירות והחליטה להישאר כרכזת קבוצה. "ההשפעות של השנים הראשונות האלה בחיי הילדים מורגשות מאוד אצלנו, בעיקר בילדי כיתה א' שאיתם אני עובדת. הרבה מהילדים מגיעים אלינו עם קשיים התנהגותיים, ויסות רגשי וקושי בתקשורת.
"בתחילת השנה לא היה אצלי יום בלי מקרי אלימות ותחושה של התפרקות", היא משתפת. "אבל בארבעת החודשים האלה אפשר לראות כמה משמעותית השגרה והמסגרת הזו בשביל הילדים. ועדיין יש מקרי אלימות, וילדים שקשה להם, אבל זה כמו שמיים וארץ. אפשר להעביר יום פעילות נעים וליהנות ולשחק ולצחוק ביחד".
"המועדונית עושה אותי שמח", אומר נ'. "המדריכים עוזרים לי ללמוד כשקשה לי ויש לי גם חוג רובוטיקה".
ת', תלמידת כיתה ה', מדברת על המועדונית כמקום מפלט: "כיף לי במועדונית, אני שם במקום להיות לבד בבית ולהשתעמם". גם היא, כמו חבריה, רואה את אמה "רק בבוקר".
ח', גם הוא בכיתה ה', מתאר את הפעילויות בהתלהבות: "אנחנו לומדים על מדינות בעולם עם מצגות ואפילו מבשלים אוכל מאותה מדינה, ומשחקים משחקי ספורט או משחקי כיתה". אבל גם המציאות בבית ממנו הוא מגיע - דומה לזו של שאר הילדים בקבוצה: "אמא ואבא עובדים כל הזמן, אני רואה אותם רק בערב לשעתיים".
"זה לא סתם עוד צהרון"
לעתים מתפרצת המציאות הקשה של הילדים בעוצמה שקשה להכיל. התסכול והכאב שהם סוחבים על כתפיהם הצעירות מוצאים דרך החוצה, והצוות נדרש להתמודד עם רגעים שבהם אין תשובות פשוטות.
"לי בעיקר קשה כשילד נמצא בהתמוטטות ולפעמים מרגיש שאין לי איך לעזור לו", משתפת ליה. "גם אם זה מתחיל בגלל ריב או משהו 'קטן', יש סיטואציות שאני רואה שילד סוחב כל כך הרבה כאב וקושי והכול יוצא בהתפרצות פתאומית. במקרים כאלו אני מנסה לעזור לו להירגע, ובעיקר מעבירה לו את המסר שאני כאן לצידו וזמינה לסייע לו. זה לא תמיד פשוט ולפעמים גם יכול להיות מתסכל מאוד".
אבל יש גם רגעי אור. "הכי מרגש אותי לראות את התהליכים שהילדים עוברים אצלנו", היא אומרת, "היה ילד שבתחילת השנה לא היה יום שבו הוא לא נקלע למריבה אלימה. אחרי כמה חודשים של עבודה אינטנסיבית איתו ויחס אישי - היום הוא כמו ילד חדש. הפך להיות הכי מגויס ותמיד רוצה לעזור. גם כשהוא עצבני, הוא יודע לבוא ולהסביר מה קרה במקום להגיב באלימות.
"בסוף זה לא צהרון רגיל, ואני לא כאן כדי להעביר את הזמן של הילדים עד שאמא תוכל לבוא לאסוף אותם", מוסיפה ליה. "כשהמציאות מחוץ למועדונית כל כך מורכבת, לפעמים זה הזמן היחיד שיש להם באמת להיות ילדים, והמשמעות של זה היא גם לפרוק את כל הקושי שנאגר אצלם.
"דווקא ההתפרצויות האלימות והרגעים שבהם כל הזעם והכאב יוצאים - גורמים לי להבין טוב יותר בשביל מה אני פה, ועד כמה הפעילות שלנו הכרחית עבורם".
ליה: "זה לא צהרון רגיל, ואני לא כאן כדי להעביר את הזמן של הילדים עד שאמא תוכל לבוא לאסוף אותם. לפעמים זה הזמן היחיד שיש להם באמת להיות ילדים, והמשמעות של זה היא גם לפרוק את כל הקושי שנאגר אצלם"
איך הקשר שלך עם הורי הילדים?
"אני מנסה לשמור על קשר טוב ורציף איתם מתוך אמונה שזה חלק חשוב שתורם לתהליך שהילדים עוברים אצלנו. הקשר עם ההורים מעניק להם את התחושה שרואים אותם, שהם לא שקופים. זה מגביר את המוטיבציה שלהם להצליח ולשתף פעולה, גם כדי שההורים יהיו גאים בהם וגם עבורם".
לתרומות עבור עמותת "אליפלט" - היכנסו לאתר
