ב-7 באוקטובר עליזה ואליהו רז, בני ה-80 מקיבוץ נירים, היו בחופשה בפורטוגל. לאירועים הקשים שהתרחשו בביתם באותה שבת, הם התוודעו רק מאוחר יותר במהלך אותו יום.
יומיים לאחר מתקפת הטרור הרצחנית הם שבו ארצה, וגילו כי אמנם ביתם שרד את הטבח, אבל הם אינם יכולים לחזור להתגורר בו בשל המלחמה המתרחשת במרחק של כמה ק"מ בודדים מקיבוצם. יחד עם שאר חברי הקיבוץ הם התפנו לבית מלון באילת, וכעבור ארבעה חודשים עברו להתגורר בדיור מוגן בבאר שבע יחד עם שאר ותיקי נירים.
2 צפייה בגלריה
אליהו ועליזה רז במתפרה. "היינו חוזרים לקיבוץ כבר מחר, אם היה אפשר"
(צילום: באדיבות ארגון הסיוע האזרחי בחירום "לב אחד")
המעבר לעיר לא היה קל עבור בני הזוג הוותיקים, שלמרות גילם עד מתקפת החמאס ניהלו שגרה פעילה במיוחד. הם חיפשו מקום שיספק עבורם תעסוקה, ובמקביל הם יוכלו לתרום באמצעותו. וכך, כעבור כמה שבועות, הם החלו להתנדב במתפרה הניידת שמוביל ארגון הסיוע האזרחי בחירום "לב אחד", יחד עם אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל.
למעלה מארבעה חודשים שהשניים פוקדים מדי יום את המתפרה, ובמשך כמה שעות תופרים ומתקנים מדים, וסטים ופריטים נוספים עבור הלוחמים שבחזית. "מאוד משמח לקבל פידבק מחיילים שמתקנים להם את הווסט או את התיק", מספרת רז. "הפעילות הזאת מרחיבה את הלב של כולנו, באהבה שלנו לחיילי צה"ל ובקשר המיוחד בין אליהו לביני שהולך הרבה שנים אחורה".
התאהבו בקיבוץ וזה בזו
הם נפגשו בגרעין נחל, ויחד עמו הגיעו לקיבוץ נירים ב-1956. מאז הם לא עזבו את הקיבוץ וגם לא זה את זו. "הפכנו לזוג שמונה שנים אחרי שהכרנו לראשונה. נולדו לנו שני בנים - הבכור, אורי, מתגורר בנירים יחד עם אשתו וארבעת ילדיהם. הבן הצעיר עזב את הקיבוץ ומתגורר במושב בני עטרות שליד יהוד", מספרת רז.
אורי, בנם הבכור, הוא ראש צח"י (צוות חירום יישובי - א"ה), ותפקידו הוא לנהל את הקיבוץ בחירום ולהיות בתיאום מול הצבא. "בגלל התפקיד שלו, בשבועיים הראשונים למלחמה הוא נשאר בקיבוץ ולא התפנה יחד עם כולם", היא אומרת. "ב-7 באוקטובר אורי היה רוב הזמן עם המשפחה בממ"ד, ולקח חלק פעיל בפינוי התושבים מהקיבוץ. סיפרו לנו שבתחילה פינו את התושבים לנקודת ריכוז בחדר האוכל של הקיבוץ, ששרץ מחבלים במשך שעות ארוכות, ורק אחרי שסיימו לזכות את הבתים - התבצע הפינוי לאילת", היא מוסיפה.
עליזה רז: "אנחנו בהחלט מקווים לחזור לנירים אפילו מחר, אבל זה לא ריאלי ולכן ניאלץ להמתין לסיום המלחמה ולחזרה מסודרת של כל הקיבוץ. החשיבות היא לא רק למקום עצמו, אלא גם לכך שהקהילה כולה תחזור לשם יחד"
במתקפת החמאס בנירים נרצחו לפחות חמישה בני אדם, ורבים נפצעו. בשלב מוקדם בבוקר הלחימה, הגיע לקיבוץ חפ"ק מח"ט החטיבה הדרומית ברצועת עזה, אל"ם אסף חממי ז"ל, פתח את שער הקיבוץ וניהל לחימה מול מחבלי הנוח'בה. המח"ט נפצע קשה עוד לפני השעה שבע בבוקר, ומאוחר יותר נהרגו לצידו שני לוחמי החפ"ק שלו, סמ"ר תומר יעקב אחימס ז"ל וסמל קיריל ברודסקי ז"ל.
גופותיהם של שלושת הלוחמים נחטפו לעזה, יחד עם חמישה אזרחים נוספים שנחטפו מבתיהם: חנה פרי בת 79, בנה, נדב פופלוול בן 51, נורלין (נטלי) באבאדילה אגוג'ו בת 60 ובני הזוג יגב ורימון בוכשטב בני 34 ו-36. בעוד שלוש הנשים הוחזרו בעסקת החטופים הקודמת, נדב פופלוול ויגב בוכשטב עדיין מוחזקים בשבי החמאס.
יצא לכם להיות בנירים מאז הטבח?
עליזה: "ביקרנו פעמיים בנירים מאז, בפעם האחרונה לפני כשבועיים וחצי. הבית שלנו שרד, ואנחנו בהחלט מקווים לחזור לנירים אפילו מחר, אבל זה לא ריאלי ולכן ניאלץ להמתין לסיום המלחמה ולחזרה מסודרת של כל הקיבוץ. החשיבות היא לא רק למקום עצמו, אלא גם לכך שהקהילה כולה תחזור יחד לקיבוץ. זה אתגר לקיים חיי קהילה בארבעה מתחמים בעיר כמו באר שבע.
"אליהו ואני עבדנו גם כשהיינו בקיבוץ - אני ניהלתי את המתפרה של הקיבוץ, ואליהו עבד בגידולי שדה 5-4 פעמים בשבוע, ואנחנו מקווים שהוא יחזור לעבוד שם בקרוב בשטח ליד הקיבוץ. בינתיים, עד שנחזור, אנחנו מגיעים בכל יום למתפרה הניידת ב-10:30 בבוקר וחוזרים לדיור המוגן בשעה 16:00, וזה עושה לנו את היום".
