בשיתוף הסתדרות המורים ובנק מסד
"יש לי עוד המון אנרגיה וחדוות יצירה לעסוק בהוראה עוד שנים"
דליה סטרוגו - מורה להנחלת הלשון, בית הספר כפר סילבר, כפר סילבר
כפר סילבר הוא כפר נוער שהוקם ב־1957 במועצה האזורית חוף אשקלון. הוא משלב בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי. אחת מעמודי התווך של המקום היא דליה סטרוגו, שאף גרה בו כבר 22 שנה. "אני חוט מקשר בין כל הסקטורים של הכפר, כולל כאלה שכבר עזבו אותו", היא מעידה. ב־14 השנים האחרונות סטרוגו עובדת עם תלמידי נעל"ה, בני נוער שעלו לארץ בלי ההורים. "אני לא רק מנחילה להם את השפה. אני עבורם גם אמא וגם חברה. אני גרה סמוך אליהם ונותנת מענה לכל צרכיהם".
בפועלה החינוכי וההתנדבותי, סטרוגו שואבת השראה מהוריה המנוחים: אביה היה ממקימי קיבוץ נאות מרדכי ואמה ניצולת שואה, "שהצליחה לשרוד את אושוויץ, הקימה משפחה לתפארת, והגיעה כמעט עד דוקטורט. גדלתי על הצניעות והערכים שלהם: קבלת כל בן אדם באשר הוא, נתינה אין סופית ועזרה לסובבים". גם ילדיה הבוגרים של סטרוגו ממשיכים באותה הדרך.
סטרוגו תומכת בעולים החדשים, במיוחד בתקופות קשות. "בקורונה הגעתי לבית של כל המורים והתלמידים שחלו והבאתי מאפה מעשה ידיי. לימדתי באמצעות דפי עבודה וזום. למרות שאינני דוברת רוסית, יצרתי קשר עם המשפחות ברוסיה. במהלך 'שומר החומות', האזור של כפר סילבר היה מאוד מטווח, נשארתי עם התלמידים במרחב המוגן, בישלתי וכיבסתי להם".
לסטרוגו, שתחגוג בחודש הבא 64, אין שום מחשבות על פרישה. "אני עדיין עם המון אנרגיה וחדוות יצירה ולא מפסיקה לגוון את השיעורים. כל הזמן לומדת: אמנות, פסיכולוגיה, עיצוב חלונות ראווה וריקוד, והשיעורים שלי מושתתים על הידע שרכשתי. התלמידים לומדים באמצעות משחקים, שירי ארץ ישראל. אני מאמינה גדולה בלמידה חוץ כיתתית. אני מקווה שכוחי יהיה במותניי, ואעסוק בהוראה עוד שנים רבות".
"אני מקפידה על שימוש במילים חיוביות בשיח ומחנכת לנתינה"
פידאא אבו־הלאל - מורה לדרמה ולשפה הערבית, בית ספר אלדהראת, עארה-ערערה
"אני אמא ביולוגית לשלושה ילדים מקסימים ואמא תומכת ומכילה ל־740 תלמידים", מכריזה פידאא אבו־הלאל. "בשבילי להיות מורה זאת אהבה. ואהבה היא כל הסיפור". למערכת החינוך הגיעה אבו־הלאל אחרי שעבדה בפנימייה של יתומים בכפר יאסיף. "שם הרגשתי שאני יכולה לתת אהבה ולהכיל ילדים, לעזור להם להתקדם. כיום, אני מורה טובה בזכות העבודה המשלימה שאני עושה והמצפון שלי. אני עוזרת גם אחרי שעות הלימודים. בקורונה לא לכל התלמידים היו מחשבים, לכן עברתי אחד אחד ווידאתי שהם יודעים את החומר. אני מקווה שאצליח להשפיע על התלמידים לטובה והם יזכרו אותי".
תלמידים רבים וגם הורים, כבר זוכרים, מעריכים, מוקירים וחבים לאבו־הלאל על פועלה, תרומתה ומסירותה. "הייתה לי תלמידה עם בעיות רגשיות, בגלל המצב בבית. לא הפסקתי לתמוך בה. ואז אמא שלה מתה מקורונה, ולמרות שאני כבר לא מלמדת את הילדה, אני עדיין נמצאת שם בשבילה – וכשהיא מרגישה רע, היא מתקשרת אלי. אני כמו אמא בשבילה, משתדלת לעזור לה כמה שאפשר. למדתי פסיכודרמה ואני נעזרת בידע שלי בנושא. למשל, לאחד התלמידים היו קשיים, עשה בעיות למורים ולא רצה לבוא לבית הספר, תמכתי בו ושילבתי אותו בחוג הדרמה שאני מעבירה ועזרתי לו להתקדם ולפתח את הבטחון העצמי".
אבו הלאל פועלת גם לקידום הדו קיום ואיכות הסביבה. "שיתפנו פעולה עם ילדים מקציר, ויחד לקחנו גן שהיה מוזנח ולא מסודר, והפכנו אותו לגן פורח, עם משחקים. אני מקפידה על שימוש במילים חיוביות בשיח עם התלמידים ומחנכת אותם לנתינה וגם לא מפסיקה להתנדב, כולל עזרה לילדים חולים".
"לחנך כיתה א' זה עולם ומלואו, אפילו גלקסיה שלמה"
ליאור מסוט - מחנך כיתה א', בית ספר בן צבי, חולון
ליאור מסוט למד קולנוע ותקשורת בסמינר הקיבוצים וחלם על קריירה בתחום. במקביל התפרנס מלנהל בר תל־אביבי מצליח. אבל עבודה כמדריך במקלט חרום טלטלה את התוכניות שלו. "לפני 13 שנה הגעתי להבנה שיש לי חיבור עם ילדים ושאני יכול לעשות שינוי בחייהם והחלטתי לעסוק בהוראה ונהנה מכל רגע".
מסוט מעיד שלחנך כיתה א' "זה עולם ומלואו. אפילו גלקסיה שלמה. אני גם מנהל שכבות א'־ב' וזה אומר שיש לי צוות של מחנכות ומורים ואחראי על 250 תלמידים. אני מורה טוב בגלל שיש לי לב טוב, אני מגיע טהור ונקי לילדים, מדבר איתם בגובה העיניים. הם מאמינים לי ואני מאמין להם. אני רוצה להמשיך לקדם אותם".
ספר על משהו מרגש שחווית במהלך עבודתך.
"חינכתי פעם כיתה ואחד התלמידים, אותו מאוד אהבתי, נהג להפריע והיה לו קשה לשבת בכיתה וללמוד. אחרי הרבה שיחות הוא למד להאמין בעצמו, והבין שהוא יכול לעשות אחרת. לפני כמה זמן פגשתי אותו והוא סיפר לי שהוא עושה בגרויות ומתקדם, ושמחתי לראות אותו מאושר ומצליח".
מה ייקח את מערכת החינוך קדימה?
"שכר הוגן – הכול מתחיל שם".
"מה שמשך אותי למקצוע, זה היכולת לשנות את פני הדור"
יצחק פינטו - מורה למדעים, פיזיקה וחינוך תעבורתי, תיכון אזורי אמית, באר טוביה
יצחק פינטו שירת 15 שנה בחיל האוויר, ובמהלך שנות ה־30 לחייו, תהה והתחבט מה יעשה כשיגיע לגיל 40. "חיפשתי את עצמי והבנתי שאני רוצה לתרום והחלטתי לעבור להוראה, מה גם שאני בא ממשפחה של מורים: אשתי מורה וכך גם הגיסים והגיסות".
לפני עשור פינטו החל ללמד. "מה שמשך אותי למקצוע, זה היכולת באמת לשנות את פני הדור". תלמידיו והוריהם מעידים עליו שהוא מורה בנשמתו. "אוהב את התלמידים, מעצים אותם, לא מוותר, נלחם בשבילם, מסור, אכפתי, חדור שליחות, מקנה כלים להתמודד עם גיל ההתבגרות", אלה הם רק מקצת השבחים שקיבל מהממליצים.
פינטו (44) הוא אב לשישה ילדים אבל מעיד שהוא מרגיש אבא גם לתלמידיו. "אני נפגש כל יום עם למעלה ממאה בני נוער ויש לי יכולת לשמוע אותם, את הרצונות וההתלבטויות שלהם, לייעץ להם. הם מאתגרים אותי בכל יום מחדש ובזכותם אני מתנסה בדברים שלא הכרתי. אני רוצה בעתיד לנהל בית ספר ולהשפיע מראש הפירמידה".
שתף אותנו בסיפור מרגש.
"יום אחד הלכתי עם אשתי באזור קריית מלאכי. פתאום קצין בחיל האוויר עבר את הכביש, רץ לעברי וחיבק אותי. מסתבר שזה תלמיד שלי לשעבר, שבא ממשפחה שלא איפשרה לו תנאים הבסיסיים של למידה והיום הוא בתפקיד בכיר בצבא. הוא פנה לאשתו ואמר: 'תראי, כל מה שאני היום, זה בזכות המורה הזה שהאמין בי ונתן לי הזדמנות שווה'".
"ילד בשבילי זה לא ציון, אלא עולם ומלואו"
עינת מנדס - מחנכת כיתה ג' ורכזת חברתית, נופים, חיפה
עינת מנדס, רצתה בצעירותה להיות פסיכולוגית. "ועכשיו אני מממשת זאת על בסיס יומי בבית ספר", היא אומרת. להוראה היא הגיעה לפני עשור, בגיל 33. "אחרי שלמדתי מדעי ההתנהגות, ניהלתי חנויות איפור וסניפים של רשת אופנה גדולה, עברתי אירוע אישי טראומטי, שהשפיע על חיי. מצאתי את עצמי חלשה ומוקטנת. הפסקתי לעבוד והרגשתי שהחיים שלי נגמרו ואין לי תועלת. הלכתי לטפל בעצמי, להבין מה הלאה ולבחור בדרך חדשה: החלטתי לעשות הסבה למקצוע שבו אעבוד בסביבה מוגנת ובחרתי בהוראה, כדי להיות מוקפת בילדים, שיראו אותי כמו שאני".
כיום, עשר שנים אחרי, מנדס נשואה באושר, אמא לשלושה ילדים ואוהבת את המקצוע החדש שבחרה. "אני מורה טובה בזכות האינטליגנציה הרגשית שלי, שצצה באופן טבעי. אני נותנת לילדים תחושה שהם שווים וגורמת להם להאמין בעצמם ושהם מסוגלים. מסבירה להם מהם הדברים החשובים בעולם ונותנת להם כישורים חברתיים. ככל שאני נותנת לתלמידים יותר, הם נותנים לי בחזרה. אני מרגישה כיום בטוחה ושלמה ובאה לידי ביטוי. זה החזיר לי את הבטחון העצמי".
תשתפי אותנו בחוויה מרגשת מעבודתך.
"תלמידיי לשעבר שכבר סיימו את הבגרות שולחים לי תמונות מנשף הסיום ובוגרים שמשרתים בצבא נשארים איתי בקשר וכותבים: 'את המורה של החיים ובזכותך הגעתי למה שהגעתי', וזה מאוד מרגש אותי. גם הפידבקים שאני מקבלת מההורים משמחים אותי. היום אני עושה תואר בניהול מערכות חינוך ועוד חמש שנים אני רוצה לנהל בית ספר. ילד בשבילי זה לא ציון, אלא עולם ומלואו וצריך להציץ אליו פנימה".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף הסתדרות המורים ובנק מסד
