ריאיון עם מ"פ (במיל') חזי שוחט ואיתן לנגר
( צילום: ליאור שרון)
זה קרה באחד הימים בדרמסלה, בין הרחובות הצרים והססגוניים של העיר ההררית בצפון הודו, מספר איתן לנגר בריאיון לאולפן ynet.
לנגר, אב לשניים ששירת כבלש במשטרת אופקים וכלוחם מילואים בעזה והיה עד לאירוע הטראומטי של קריסת המבנה בעזה בו נהרגו 21 לוחמים - מצא את עצמו לפני כמה חודשים, בסיומו של סבב מילואים נוסף, מסתובב ברחובות הודו כשהוא מרגיש אבוד. הפוסט-טראומה ודריכות היתר שליוו אותו מאז המלחמה, לא הרפו. "חשבתי שהודו תעזור לי ותרים אותי", הוא מספר בכנות, "אבל בסוף הלכתי לאיבוד".
5 צפייה בגלריה
בהרצאה של שוחט ב"מקום". "חזי עזר לי להבין שזה בסדר להרגיש לא בסדר"
(צילום: באדיבות צוות "המקום")
ואז, בין דפי מודעות תלויות על קירות בתי הקפה בדרמסלה, נתקל במודעה על הרצאה של קצין שלחם בעזה, חזי שוחט שמו, שבא לעשות סדר בראש לחיילים שהיו במלחמה. "פתאום לראות עובדים סוציאליים מישראל בהודו - זה היה מדהים ומרגש", מספר לנגר בחיוך.
שוחט, קצין (במיל') ביחידה מובחרת, עובד סוציאלי המתמחה בטראומה, וגם מחלץ בחברת "מגנוס" לאיתור וחילוץ מטיילים מנותקי קשר בחו"ל, זיהה את מצוקתם של הישראלים הרבים שטסו למזרח בין סבב מילואים אחד לשני, ויחד עם תמר פרידמן - עובדת סוציאלית המתמחה בטראומה, קב"נית (במיל'), ומחלצת ב"מגנוס איתור וחילוץ", הקימו את "המקום" - מרחב תמיכה וצמיחה בצפון הודו, עבור מטיילים עם קושי רגשי על רקע המלחמה.
חזי שוחט: "הסביבה הזרה, הניתוק מהמשפחה ושימוש לא מבוקר בחומרים משני-תודעה מציבים סכנה ממשית. בלי טיפול מקצועי לעיבוד החוויות - הבריחה למזרח עלולה להוביל להחרפת תסמינים פוסט-טראומטיים, התפרצויות שבר נפשי ואפילו פסיכוזה"
מה גורם לצעירים ישראלים לחפש מפלט בהודו?
שוחט: "מאז 7 באוקטובר היקף הנפגעים בגוף ובנפש הפך את ישראל למדינה בטראומה. כ-1.5 מיליון אזרחים סובלים מטראומה בדרגות שונות, ו-10,000 חיילים אובחנו עם תגובות דחק במלחמה. מתוך מצוקה נפשית מטלטלת, כ-80,000 צעירות וצעירים טסו למזרח כדי לברוח, להתנתק ולשכוח".
לנגר, למשל, אובחן עם פוסט-טראומה שמתבטאת בדריכות יתר ובבעיות שינה. "לא הבנתי מה קורה לי בהתחלה, זה היה משהו חדש, לא מוכר", הוא משתף, "חזי עזר לי להבין שעברתי דברים מאוד קשים, כאלו שמי שלא היה שם לא יוכל להבין".
כשהטראומה נוסעת איתך
בין הסמטאות הצבעוניות של גואה והרחובות השלווים של דרמסלה, "המקום", שפועל במתכונת עונתית המותאמת לתנועת המטיילים, משמש נקודת אור. "הגענו לצומת קריטי", אומר שוחט. "הבנו שיש לנו מעין חצר אחורית של מדינת ישראל, שבה אלפי צעירים מחפשים מפלט".
ולמה ההתפרצות מגיעה דווקא במקום שאליו הם בורחים כדי למצוא מפלט?
"יש כל מיני סיבות, אבל המרכזיות שבהן הן הסביבה הזרה, הניתוק מהמשפחה ושימוש לא מבוקר בחומרים משני-תודעה - כל אלו מציבים סכנה ממשית עבור החבר'ה האלו, שגם כך סובלים מפוסט-טראומה או מחוסר איזון בעקבות דברים קשים שראו וחוו.
"ראינו עלייה של 500% במבצעי חילוץ של צעירים מהמזרח מאז 7 באוקטובר", הוא מוסיף, "בלי טיפול מקצועי לעיבוד החוויות - הבריחה למזרח עלולה להוביל להחרפת תסמינים פוסט-טראומטיים, התפרצויות שבר נפשי ואפילו פסיכוזה".
מדי יום מתקיימות ב"מקום" סדנאות חוסן, טיפול במוזיקה ותנועה, ושיחות אישיות. "אנחנו לא רק מטפלים", אומר שוחט, "אנחנו יוצרים קהילה תומכת. לפעמים זה מתחיל בשיחה על כוס קפה במרפסת, ומשם מתפתח תהליך משמעותי של ריפוי.
"הייחוד שלנו הוא בשילוב - אני יכול לדבר עם חייל על PTSD בשפה מקצועית, אבל גם להגיד לו 'הייתי שם איתך בשטח, אני מבין'. זה יוצר אמון מיידי שהוא קריטי לתהליך ההחלמה".
"אנחנו הדור השני של הודו", משתף איתן. "המילואימניקים, החבר'ה המבוגרים, יש לנו מה להפסיד בבית - ילדים ומשפחה. אבל הדור הצעיר שראיתי כאן, הם מגיעים ופשוט מתפרקים"
למה דווקא בהודו?
"זו שאלה מתבקשת - למה לא להיעזר בדברים הקיימים בארץ? אז למעשה אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בצומת קריטי. אנחנו לא רוצים לטפל כאן, אנחנו רוצים להעניק מענה מיידי לאותם אלו שזקוקים לעזרה, ונמצאים במקום שבו הם לא בטוחים למי הם יכולים לפנות.
"הרציונל הוא להיות בנקודה הקריטית הזאת, לגרום לחבר'ה האלו להימנע מפניות לא טובות, ולהנגיש להם את הדרך הבטוחה להחלמה".
מורשת של חיבוק
"המקום" מוקדש לזכרו של סרן (במיל') רון אפרימי, חברו של שוחט מהיחידה, שנפל בקרב בעזה. "לאורך כל תקופת הלחימה, החזיק רון מרחב בטוח ומאפשר לחייליו, והיה עוגן לאלו שסבלו מלחץ וחרדה", מספר שוחט בגעגוע.
"אנחנו הדור השני של הודו", משתף איתן. "המילואימניקים, החבר'ה המבוגרים, יש לנו מה להפסיד בבית - ילדים ומשפחה. אבל הדור הצעיר שראיתי כאן, הם מגיעים ופשוט מתפרקים".
לך לא היה שלב שבו הרגשת שאתה עומד להתפרק?
לנגר: "האמת היא שבסוף ההרצאה של חזי גם אני התפרקתי. נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה במשך יומיים שלמים, רק ישנתי. זה היה כאילו שהגוף שלי עשה סוג של ריסטרט לעצמו. ברור לי שקיבלתי כאן שיעור לחיים".
בעקבות המפגש, מספר איתן, הוא קיבל החלטה לחזור לארץ ולהתחיל בטיפול פסיכולוגי. "הבנתי שבמצב הזה אני לא יכול להמשיך לגדל ילדים ולתפקד", הוא משתף באומץ. "בזכות חזי והמרחב שהוא ושאר הצוות הקימו שם, לא רק שהצלחתי לחזור לעצמי - אלא אפילו חזרתי למילואים.
"חזי הצליח לנרמל לי את המצב הלא נורמלי שהייתי בו", הוא משתף, "הוא אמר לי שזה בסדר להיות איך שאני מרגיש, זה בסדר לקבל את עצמי גם כשאני לא בסדר".
גשר לתהליך שיקום ארוך טווח
המספרים מדברים בעד עצמם: מפרוץ המלחמה כמחצית מהפונים לקווי הסיוע הם צעירות וצעירים בגילאי 30-20 מכוחות צה"ל והמילואים, אחים וחברים שכולים, ושורדי הנובה. מאז הקמתו, כבר למעלה מ-3,000 מטיילים קיבלו סיוע ותמיכה ב"מקום".
"אנחנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם מחלקת הטראומה בשיבא, עם עמותת נט"ל ועם "מגנוס חילוץ ואיתור", מציין שוחט, "זה מאפשר לנו להבטיח רצף טיפולי גם אחרי החזרה לארץ. אנחנו לא רק נותנים מענה נקודתי, אלא משמשים גשר לתהליך שיקום ארוך טווח".
אבל כדי להמשיך בפעילות החיונית הזו ולהצליח לשמש נקודת אור למי שמחפש את הדרך חזרה אל עצמו, "המקום" זקוק לתמיכה. "יצאנו בגיוס המונים", הוא אומר, "כל תרומה מאפשרת לנו להמשיך להושיט יד לעוד צעיר או צעירה, שנמצאים אלפי קילומטרים מהבית, וזקוקים לעזרה דחופה".
לתרומות עבור מיזם "המקום" - היכנסו ללינק
