"לקחת ילד מאימא שלו זה לא דבר פשוט בכלל. זה משהו שצרוב לך בתודעה, בנשמה, מצלק אותך וגורם לך לנחיתות לכל החיים ו'דפקות', גם אם אתה רק בן שנתיים, כמו שאני הייתי כשנלקחתי מאימא על ידי הרווחה", אריאל סיסו (26), ירושלמי גרוש ואב לילד בן שש, משתף בפתיחות יוצאת דופן במסלול חייו שהחל באפס סיכויי הצלחה. כתינוק הוא התגורר בדירת עמידר בשכונת נווה יעקב בירושלים. "אבל יש ילדים שחייבים להוציא אותם מהבית", הוא חורץ.
"גדלנו בבית עם הורים לא מתפקדים. אמא עישנה קנאביס כל החיים, קיבלה קצבת ביטוח לאומי. אבא שהיה מכור לסמים חי בכלא ומת לפני כשנה מכל השטויות שעשה. זה הסיפור שלנו. שלי ושל חמשת אחיי. אני וחלק מהם הועברנו לבתי אומנה, אחרים עברו לפנימיות. חוץ מאחד אף אחד לא ממש 'סיפור הצלחה' של השיטה. כל אחיי מעשנים, שלושה מהם מרצים עונשי מאסר בבית הסוהר. האחים שלי, כמוני, נדדו מבתי אומנה לפנימיות רווחה ואז איכשהו נפלטו לרחוב. למעט אחד שנקלט מההתחלה במשפחת אומנה חזקה ויציבה שתומכת בו לאורך כל הדרך".
5 צפייה בגלריה
"מעולם לא האמינו בי, גם אני לא. כל חיי הייתי לבד. גם כשהייתי עם מאות אנשים במוסד כזה או אחר – הייתי לבד". אריאל סיסו
סיסו משחזר את הדרך שעשה מהבית לרחוב:"מגיל שנתיים עד כיתה ד' החזקתי מעמד במשפחת אומנה ואז עברתי לפנימייה ועוד פנימייה ועוד אחת. באחרונה הייתי שבועיים וברחתי להם. לרחוב. שם הייתי גם בתקופה שהייתי בפנימיות. למה? אתה בורח ממקום שרע לך למקום שטוב לך בו. היה לי טוב ברחוב. הכרתי הרבה חבר'ה כמוני, נגררתי, עשיתי שטויות, הכרתי אנשים שלא הייתי צריך להכיר, הלכתי למקומות שלא הייתי אמור להיות בהם. ככה עד גיל 19 וחצי. אז התחתנתי והבאתי ילד מתוק לעולם. כמה חודשים אחרי, נכנסתי לכלא לשלוש שנים על כל השטויות שעשיתי קודם. הילד שלי היה בן שלושה חודשים. פיספסתי את כל השנים איתו, וגם עכשיו לא הכל חלק. אבל אני עובד על זה".
בזמן שריצה את עונשו בכלא סיסו התגרש. וביום השחרור נסע היישר לבית העלמין להלוויית אביו, "ישבנו שבעה כולנו בבית של אימא. בסוף השבעה כבר הבנתי שהמקום שלי לא שם. חתכתי להוסטל בירושלים עד שהוא הפך ממקום לדיירי רחוב למקום להתמכרויות. היו שם המון גניבות, אנשים נכנסים ויוצאים, החוקים לא חוקים. לא הייתה תקשורת טובה, מבחינתי זה היה מקום קשה והחלטתי שאני לא שם".
את הבית מחוץ לבית מצא סיסו במפתיע דווקא בזכות הכדורגל. כאשר חנוך יוסמן, מנהל תוכנית לצעירים חסרי בית בירושלים בעמותת "מגרש ביתי", הגיע לפני כשנה להוסטל שבו שהה. העמותה הפועלת כבר עשור בתל אביב, חולון וירושלים מייצרת קשר בלתי אמצעי עם צעירים בגילי 26-18, החיים ברחוב ובאמצעות משחק כדורגל מנסה להביא לריפוי ושיקום אוכלוסייה מודרת זו, ומעניקה לה הזדמנות לשיקום במודל חדש והוליסטי המהווה גשר לחזרתם לחברה.
יוסמן סיפר לצעירים על פעילויות העמותה, על הקשר החשוב שנרקם עם הצוות, ואז פשוט הזמין אותם להגיע למגרש ולשחק כדורגל.
"חזרה לי האמונה בעצמי שאני יכול, שאני מסוגל, שאני ראוי"
"מה שהכי קסם לי זו האפשרות להגיע פעם בשבוע ולשחק עם עוד חבר'ה כדורגל", מודה סיסו. "כילד, אהבתי כדורגל וכנער שיחקתי במכבי תל אביב בתפקיד שוער ראשון. כדורגל ומוזיקה הם שתי האהבות שלי, שתי הבריחות שנותנות לי אושר גדול. את חנוך פגשתי בתקופה שהייתי בא והולך בהוסטל, תלוש, כמו תמיד ללא פינה משלי בעולם ועם הרבה הרבה בלאגן, ובנקודה הזו הגיע חנוך - המלאך הפרטי שלי".
כשסיסו מדבר על כדורגל הוא שטוף אדרנלין ולהט: "כדורגל משחרר. פורק אנרגיות. מקום מפלט. יש שלא אוהבים לשחק אבל באים ורצים אחרי הכדור וזה עושה להם טוב. ויש כאלה שבאים ויושבים בצד ומדברים עם החבר'ה, עם העובדות הסוציאליות, אוכלים בסוף משחק פיצה או פלאפל, עושים עבודה ורואים את השינוי שקורה. זה פשוט קסם, גם לאלה שלא האמינו שמשהו בהם יזוז. חלק מהמדריכים עושים טיפול אישי נקודתי ומרימים מישהו ספציפי בחבורה. לבד זה בלתי אפשרי. אתה חייב את המעטפת הזו. בזכות הצוות הזה שיניתי את החיים שלי. לפני שנתיים שלוש לא היית מצליחה לנהל איתי שיחה כזו, כמו בן אדם, יושב ומשתף בקושי שלי. בעבר הייתי צועק, מדבר באגרסיביות ובאלימות. מעולם לא האמינו בי, גם אני לא. כל חיי הייתי לבד. גם כשהייתי עם מאות אנשים במוסד כזה או אחר – הייתי לבד. גם כשכבר היה מדריך שהתחברתי אליו והוא נגע בי – אחרי שנה שנתיים הוא התקדם הלאה ועזב ולמדתי לא לסמוך. פה, חזרה לי האמונה באנשים והכי חשוב, האמונה בעצמי שאני יכול, שאני מסוגל, שאני ראוי".
"פעם ראשונה שהרגשתי חלק ממשפחה נורמטיבית, אמיתית, שאכפת לה ממך, תומכת, דואגת באמת. אבא שלי ישב 40 שנה בבית סוהר, כילד חייתי את הפשע, את הבלאגן, אני לא רוצה שהילד שלי יגדל כמו שאני גדלתי".
לא רק כדורגל מציעה העמותה. מסביב למשחק מוענקת תמיכה סביב ניהול החיים היומיומיים וההתמודדות עם הממסד. "חנוך עשה לי סדר ופישט את כל הבירוקרטיה מול ביטוח לאומי, הוצאה לפועל ומשרדים ממשלתיים אחרים", מוסיף סיסו.
"אם אני צריך לדבר עם מישהו – זה תמיד עם חנוך, גם כשאושפזתי הוא ושאר המתנדבים תמיד באו עם ארוחה חמה, חטיפים לפינוק, לא נתנו לי רגע להרגיש לבד. פעם ראשונה שהרגשתי חלק ממשפחה נורמטיבית, אמיתית שאכפת לה ממך, תומכת, דואגת באמת. אבא שלי ישב 40 שנה בבית סוהר, כילד חייתי את הפשע, את הבלאגן, אני לא רוצה שהילד שלי יגדל כמו שאני גדלתי. העמותה הזו נותנת לי אנרגיות, כוח ורצון להמשיך, דואגת ממש לכל מה שצריך. רק להוריד בפניהם את הכובע. היום, כולם יודעים שבימי שני בערב אני לא זמין. לא פנוי. קודש לכדורגל. לא משנה איזה דבר חשוב יהיה לי, אני אעזוב הכל ואגיע לכדורגל. לחבר'ה. להטעין את עצמי לעוד שבוע".
סיסו מתפרנס היום משיפוצים והובלות, וכבר ארבעה חודשים שהוא נמצא בישיבת חוזרים בתשובה של חב"ד במרכז העיר. "כרגע אני בשיקום לאחר שעברתי ניתוח ועובד על עצמי להיות בן אדם טוב יותר, אבא טוב יותר לבן שלי ומסודר בחיים כך שלבן שלי יהיה הווה ועתיד טוב יותר משלי. היום אני במקום אחר לגמרי. אני יכול ויש לי את הכוחות להילחם עליו. בטוח. בינתיים אני בסביבה תומכת עם הרבה חבר'ה טובים מסביב, אוירה טובה, וכן, גם הדת מעניינת אותי, טוב לי. מקום אחר ממה שחוויתי אי פעם בחיי".
"מעולם לא העזתי לחלום על כלום"
שמעון גבאי (26) קופאי מביתר עילית, משתתף גם הוא בקבוצה הירושלמית של "מגרש ביתי". "אני עובד שישה ימים בשבוע, אני חי עם אימא. אבא לא היה ברקע מאז שהייתי בן 9. לעמותה הגעתי לפני שנה בתקופה שהייתי מחוץ לבית כמעט שנה. מבחירה אישית שלי, אחרי שראיתי שלא היה פשוט לגור בבית. אז לא עבדתי ולא היה לי כסף לשכר דירה, גרתי בהוסטל ביפו למחוסרי בית עד שהמצב ירגע".
לדבריו, "הכדורגל היה סתם תירוץ עבורי להיות ביחד עם החבר'ה. עם הצוות. כל יום שני נפגשים, משחקים חמש על חמש. בימים טובים למעלה מ-20 חבר'ה משחקים. הרבה דברים היו תקועים לי בחיים עד שהכרתי את חנוך ואז הכל נפתח בפניי. הוא עזר לי בהרבה עניינים משפטיים, אישיים, כאלה שלא ראיתי את האור בהם. בתוך שנה הוא שינה לי את החיים: בלי חובות, עם עניינים פתורים ועם הרבה תוכניות לחיים".
אחרי פאוזה קצרה הוא שואל אותי: "את מעיזה לחלום? אני מעולם לא העזתי לחלום על כלום. הייתי בקאנטים. מחנוך ומהעמותה למדתי שאין דבר שהוא בלתי פתיר, אין תסבוכת שאי אפשר להתיר. קיבלתי מתנדב אישי שעובד איתי על שיחות מוטיבציה לשינוי בהתנהגות, דרך ארץ, כלים להתמודד טוב יותר עם סיטואציות בחיים, היום אני הרבה יותר רגוע, חושב לפני שאני מוציא משהו מהפה. זכיתי להכיר מתנדבים מדהימים שהם מלאכים פרטיים שלי".
5 צפייה בגלריה
"לא משנה מי אתה ומאיפה אתה, אם אתה יהודי או ערבי, שחור או לבן – על המגרש כולנו שווים". שמעון גבאי
על האופן שבו החברה מתייחסת לחסרי הבית יש לגבאי בטן מלאה: "יש הרבה סטיגמות על חסרי דיור שהם יוצאים לפשע, שהם חסרי סיכוי, שהם לא נורמטיביים, איתם הרגשתי בפעם הראשונה שמישהו אשכרה מסתכל לי בעיניים, כשווה בין שווים, ללא ההתנשאות הזו שאומרת 'אתה השוליים - נזקק שאפשר להדביק לו שקל והוא ירקוד עם חליל'", הוא מסיים את המשפט וצוחק, "את יודעת שאני צוחק. נכון? למרות שאני דווקא רקדן טוב".
חנוך יוסמן (36) מתבונן בחיבה בסיסו ובגבאי, מסמיק כשהם מדברים בשבחו ומשחזר את חיבורו לעמותה: "אחרי שהעמותה זכתה ב'קול קורא' של קרנות הביטוח הלאומי, ניתנה לי הזכות להקים ולנהל את הפרויקט. בשנה וחצי שאנחנו בירושלים הגיעו אלינו יותר ממאה צעירים חסרי בית מרקעים מגוונים".
מאיפה המוטיבציה לעבוד בתחום הרווחה ובפרויקט מהסוג הזה?
"מההכרה בחשיבות הסיוע הפרטני לבחורים צעירים שבהרבה מובנים הם שקופים בחברה, אבל בעיקר מהרצון לקדם שינויים מבניים במדיניות הרווחה בהקשר של אוכלוסיית חסרי הבית. כמובן שיש השפעה גדולה בעבודה עם הצעירים הספציפיים שמגיעים אלינו, אבל יש לי ולכל העובדים בעמותה דרייב להשפיע על התמונה הרחבה, על השירותים, מיצוי הזכויות ותשומת הלב הציבורית והמוסדית כלפי השכבות הכי מוחלשות בישראל".
סכנת סגירה בגלל מחסור בתקציב
יוסמן מציין לטובה את אנשי ונשות המקצוע בתחום ש"עושים הרבה שינוי מלמטה, ביצירת פתרונות מתוך היכרות עם השטח", אבל למרבה הצער המציאות מציבה אתגר גדול נוסף בפני העמותה. בחודשים האחרונים ניכרת השפעת המצב הכלכלי על תקציב העמותה ובשל מחסור וירידה בתרומות היא ניצבת כעת בפני סכנת סגירה.
אורי שוהם, מנהל העמותה, מציין כי בחודשים האחרונים התרומות לעמותה נחתכו בכ-25%. "מצד אחד קרנות פילנתרופיות וחברות עוברות לסייע לגורמים שנלחמים למען הדמוקרטיה וזכויות אדם, ופחות לנושאי רווחה", מסביר שוהם. "גם תרומות מאנשים פרטיים נחתכו משמעותית. הרכב הממשלה מעלה יוזמות שפוגעות ביהודים בארה"ב ובבריטניה, והם מספרים שהם מעדיפים לתרום קרוב לבית. צמצום התרומות, בעיקר כשהוא מגיע יחד עם תמיכה הולכת ונחלשת מצד הממשלה, פוגע משמעותית בפעילות. המשמעות היא, שאנחנו נותנים מענה לפחות אנשים. תוכניות של התרחבות שרצינו להוציא לפועל השנה, בסוף לא יקרו", משתף שוהם.
"הקשב לנושאי רווחה ירד, גם בקרב מי שהיה תורם ותיק. אנשים אומרים לנו ש'זה לא הזמן'. כך יינתנו פחות שירותים לחבר'ה שבאים אלינו ומי שברחוב יישאר ברחוב. גם לא נוכל לסייע לצעירים החיים בהוסטלים ובבתי מחסה עם פעילויות המכשירות אותם בין היתר לתעסוקה, וזה מרחיק אותם מהסיכוי לחזור חזרה לחברה ולהיות אנשים נורמטיביים ובסופו של דבר, זה פוגע לא רק בהם אלא גם בנו, כחברה".
גבאי מצר גם הוא על האיום שבסגירת העמותה ואומר: "חשוב שאנשים יבינו שקיים דבר כזה, חייבים להבין שזה המילוט היחיד שלנו, שאפשר לבוא ולשכוח מכל הצרות. לא משנה מי אתה ומאיפה אתה, אם אתה יהודי או ערבי, שחור או לבן – על המגרש כולנו שווים. וזה יוצא גם למחוץ למגרש ומשפיע על כל החיים".
גם סיסו נסער מאפשרות הסגירה ומסביר: "יש נערים שבשבילם זה גזר דין מוות כי האנשים האלה שבעמותה, שעושים את כל העבודה מאחורי הקלעים, הם מחזיקים את הנוער בירושלים. מחזיקים שלא ליפול לפשע, לסמים, לא ליפול ברגש. אנשים חווים דברים עם עצמם ואנשי העמותה נמצאים שם בשבילהם. אין מישהו אחר בחיים שמקשיב להם ומדבר איתם. בלעדיהם החבר'ה יאבדו את עצמם מהר מאוד. האמת, אני מאוד חושש. היום יש לי את חנוך שמציב לי את אבני הדרך, מאיר יחד איתי את היעדים, מאמין בי, דואג לי, יש סוף-סוף עם מי להתייעץ, לחלוק. כל מה שלא קיבלתי מאבא ומאימא. חנוך הוא דמות של אבא עבורי. אם זה לא יהיה – יהיה כואב מאוד. זה לאבד את המצפן. בוודאות. בדרך כלל החברה לא מסתכלת על הנוער שנפלט ממסגרות, אלה השקופים שבשוליים, דתל"שים לשעבר ונוער בסיכון. ופה, באה עמותה ובעשור שינתה את פני נוער השוליים בירושלים. בלעדיהם, זו תהייה בעיה גדולה מאוד".
5 צפייה בגלריה
"אין מישהו אחר בחיים שמקשיב להם ומדבר איתם. בלעדיהם החבר'ה יאבדו את עצמם מהר מאוד". אריאל סיסו על המגרש בחולצה תכולה
מתברר שלא מדובר בבעיה נקודתית של "מגרש ביתי", נאוה גייזנברג, מנכ"לית "ערך לדרך" הפועלת לעצמאות פיננסית בחברה האזרחית, מלווה עמותות בתוכנית לניהול פיננסי ומומחית לפילנתרופיה, מסבירה: "כמי שנמצאת 'בשטח' ומכירה אלפי עמותות ואת ההתמודדות הכלכלית מבפנים ומבחוץ, אני יכולה להעיד, שהשנה האחרונה היתה שנה קשה לא רק ל'מגרש ביתי' אלא לעמותות רבות נוספות. תקציבים מהממשלה לא מגיעים וחלקן לא מתוקצבות בכלל. יש פגיעה הולכת וגדלה בתרומות וחלק מהעמותות לא ישרדו אם למנהיגים שלנו לא תהייה ראייה יותר חברתית. יוקר המחיה יכניס קבוצות אוכלוסייה רבות למעגל העוני וישפיע על צמצום תרומות, כולל מאנשים פרטיים. גם הרפורמה המשפטית משפיעה בשל תרומות שמופנות לאפיקים אחרים, וגם בגלל מעורבות דעות אישיות של תורמים שגורמות לחלקם לצמצם תרומות". לסיכום מדגישה גייזנברג: "בסוף החברה הישראלית נפגעת. זאת הבטן הרכה של כולנו".
