בשיתוף רכבת ישראל
פרויקט "מנגינה בתחנה" סיפורו של זיקו
(צילום ועריכה: אודי גורן)
דמיינו נגן פסנתר שאינו רואה, המנגן באופן תדיר בתחנת רכבת במרכזה של עיר הומה. ההמון חולף על פניו, חלקו נעצר מעת לעת להאזין לנגינה, ובין כולם נמצאת גם אישה צעירה, שעוזרת אומץ, ניגשת אליו ומציגה את עצמה ומכאן, פורחת לה האהבה, שבסופה מקימים השניים משפחה. תסריט של סרט רומנטי סוחט דמעות, הא?! ובכן, הסיפור הזה קרה באמת לזיקו אברמוב מרמת גן, גבר צעיר שאיבד את מאור עיניו אבל לא נתן למגבלה הזו לעצור אותו וכל כולו שמחת חיים ואופטימיות.
את זיקו ניתן לראות עכשיו בסדרת הרשת של רכבת ישראל, "מנגינה בתחנה", אותה ניתן למצוא באתר הרכבת, והיא מתארת את החוויה התרבותית והאנושית שהתהוותה סביב הפסנתרים שהציבה רכבת ישראל בכ-30 תחנות, בכל רחבי הארץ.
הסדרה מתארת 5 נגנים כאלה, כל אחד מהם מנגן בסגנון שונה ונושא פסקול שונה של סיפור חייו או חייה. תפגשו שם את יונתן מצרפת שמנגן בתחנת הרכבת בנתב"ג, את צליל הירושלמית, את צופית המגשרת בין העולם הדתי לחילוני ליד הפסנתר בבאר שבע, את ד"ר סשה בקמן שמלהטטת בין לימודי הפיזיקה בטכניון לאילתורי המוזיקה בתחנת כרמיאל ותפגשו גם את זיקו.
שפה מגשרת ושמה מוזיקה
זיקו אברמוב התחיל לנגן בגיל 22, כשאיבד את ראייתו. הוא מנגן כבר 14 שנה. "תמיד אהבתי מוזיקה. אמא שלי פסנתרנית ותמיד היתה מוזיקה אצלנו בבית", הוא מספר. "עד שהתעוורתי לא הצלחתי ללמוד אבל כשזה הגיע, בערך בגיל 21, התחלתי ללמוד ואחרי חצי שנה כבר התחלתי לנגן. זה היה חלום ישן שלי. משהו נפתח בי מבפנים והתחלתי לנגן לבד. למדתי הכל משמיעה".
לזיקו יש פסנתר בבית אבל הוא מנגן גם באופן קבוע בתחנות הרכבת. זיקו הוא מטפל רפואי, מקצוע שרכש בווינגייט וממנו הוא מתפרנס, בעיקר בטיפול במגע במוסדות של אנשים אוטיסטים. אבל בשביל הנפש הוא מנגן, בעיקר בתחנת הרכבת סבידור בתל אביב.
"המוזיקה נותנת לי סיפוק אדיר. אני מביע את עצמי באמצעות מוזיקה ואני אוהב לנגן. בתחנת סבידור אנשים עוברים, מחמיאים ומבקשים שאנגן עוד ועוד", הוא אומר, "אני מנגן עבורי ועבור הקהל שלי, חינם אין כסף, לשם ההנאה. אנשים משאירים טיפים אבל הייתי מנגן איתם ובלעדיהם, בכל מקרה".
זיקו מגיע כמעט בכל יום ומנגן כ-4 שעות בכל פעם. הוא מנגן מוזיקה בסגנונות שונים "אבל בעיקר מוזיקה מרגיעה כי אנשים שמגיעים לתחנה עצבניים מכל היום, מהחום, אז אני מנגן, בעיקר מוזיקה רומנטית וגם ואלסים ומוזיקה קצבית. אני מצליח להרגיש את הלך הרוח בקהל ומתאים את עצמי אליו", הוא אומר, "הם רואים אדם עיוור, שאמור להיות בנחיתות מולם, מנגן מוזיקה שמחה, וזה משנה להם משהו בראש לגבי פרופורציות".
אהבה, פתאום היא מתפרצת
את האנרגיות החיוביות והרוח הטובה של זיקו קשה לפספס וכך גם הכיר את בת זוגו. "לפני כ-4 שנים, ביום ההולדת שלי, ב-30 ביולי, הלכתי לנגן בתחנה לפני שיצאתי לבילוי וחגיגה עם חברים. ניגשה אליי אישה צעירה, שראתה אותי לפני כן, והתרגשה מאד ממני ומהנגינה שלי. בדיוק באותו יום היא קיבלה אומץ וניגשה אליי. שוחחנו, הקדשתי לה כמה שירים וביקשתי ממנה את הטלפון שלה אבל במקום לחכות, החלטתי להזמין אותה מייד לבית קפה סמוך. אחרי 9 חודשים התחתנו", הוא אומר וצוחק בצחוקו המידבק. "זה ממש נס משמים שקרה לנו. יש לנו התאמה מושלמת".
כן, גם אחרי שהתחתן, נשים ממשיכות להתחיל איתו כשהוא מנגן. "תמיד אני מסביר שאני כבר נשוי ושכאן הכרתי גם את אישתי", הוא צוחק. אבל זיקו מספר שמהנגינה צמחו לו גם חברויות אמיצות, "כי מוזיקה מחברת. עליתי לארץ מאזרבייג'ן ואני מנגן מוזיקה ייחודית, שהרבה אנשים מקשיבים ומתחברים אליה. פעם ניגש אליי בחור ממוצא קווקזי, שהתרגש מאד מהמוזיקה. הפכנו לחברים כמו אחים. בכלל, אני פוגש כל הזמן אנשים חדשים. חלקם מצטרפים ומנגנים איתי, חלקם נשארים חברים. הרבה מורים וסטודנטים למוזיקה ונגנים שונים, מבקשים להצטרף אליי וכל זה עושה חיבורים מעניינים".
זיקו מספר שגם בתחנה מחכים שיגיע לנגן, מהמאבטחים, דרך עובדי הרכבת ועד המוכרים בחנויות בתחנה. "יש לי חבר מחנות התכשיטים בתחנה, שון הירשלר, שעוזר לי בכל דבר שאני צריך וגם סמיון, מרכבת ישראל שם לכל דבר ועניין", הוא מספר.
רעיון מצוין, מימוש גאוני ובלתי צפוי
"הסיפור של זיקו באמת לא ייאמן. הוא ממש העיניים שלי בתחנה", אומר סמיון גורודינסקי, מאגף הדוברות והשיווק של רכבת ישראל, שמתפעל את כל אופרציית הפסנתרים בפרט והתרבות בכלל, בתחנות הרכבת.
"הפרויקט של הפסנתרים החל ב-2015 עם כמה פסנתרים, בכמה תחנות. היום כבר יש 30 פסנתרים בכל הארץ ויש ביקוש להם בעוד תחנות", מספר סמיון. הרעיון יובא מתחנות רכבת באירופה אבל כאן הוא החל בשיתוף פעולה עם זמרים צעירים. הפרויקט הסתיים, הפסנתרים נותרו ואליהם נוספו עוד.
"בעצם, הפרויקט התרחב באופן שלא ציפינו לו. לא האמנו להיענות ולמגוון האנושי. מהיכן הם מגיעים? ילדים, מבוגרים, חיילים במדים ואנשים דתיים, פתאום צצים כל כך הרבה אנשים שמנגנים", הוא מספר בהתרגשות. "נכון להיום, הפרויקט קיבל חיים משלו בכל התחנות".
סמיון מספר על אנשים קבועים, כמו זיקו, שמגיעים בשעות הפנאי לנגן כמה שעות וגם אנשים רנדומליים, שמתיישבים, מנגנים וממשיכים בדרכם. הוא מספר גם על הקהל שמתכנס סביב הפסנתרים. "יש נגנים בכל מיני סגנונות ויש כאלה שמגיעים עם עוד אנשים ועוד כלי נגינה ומנגנים יחד".
הוא מספר שיש שיח מתמיד סביב הפסנתרים שניכר ברשתות החברתיות של רכבת ישראל. "יש הרבה שיתופים ופידבקים חיוביים, גם מהקהל וגם מחלק גדול של עובדי רכבת ישראל בעצמם".
מהלך הצבת הפסנתרים בתחנות הוא רק חלק מהמאמץ של רכבת ישראל להנעים את השהייה של הנמצאים בתחנות, באמצעות תרבות, וכך בתחנות רבות ניצבות גם ספריות השאלת ספרים, כשספר נלקח לקריאה בנסיעה, בתחנה אחת, מוחזר לספריה הנודדת הניצבת בתחנת היעד של הנוסע במין פרויקט השאלת ספרים חינמי וחי בזמן אמת.
במקביל, החלו ברכבת להציב תערוכות צילומים בתחנות השונות. כרגע, יש 4 תערוכות ברחבי הארץ, שנוצרו מקול קורא שהוציאו אוצרות הפרויקט לאמנים מכל הארץ. התערוכה הגדולה יותר ניצבת בתחנת יצחק נבון בירושלים. קוראים לה "נעים במרחב ובזמן" והיא של הסטודנטים מבצלאל.
"בעתיד אנחנו שוקלים את הרחבת פרויקט הספרים, הרחבת פרויקט התערוכות בתחנות השונות וגם זה של הפסנתרים. אנחנו תמיד פתוחים לרעיונות חדשים להרחבת התרבות בתחנות".
בשיתוף רכבת ישראל
