"היה פה עומס של אנשים וארגונים. כולם היו עדיין בשוק. היה כאוס כללי", משחזרת שקד פלדמן, בת 42 מעכו, את ימיה הראשונים במלון המפונים בים המלח. פלדמן, אמא לשתי בנות בגיל שמונה ושנה וחצי, הגיעה למלון ב-14 באוקטובר. איתה הגיע גם אלעד פלג (בן 41), תושב תל אביב ואב לילדה בת ארבע וחצי ותינוק בן חצי שנה.
כשהגיעו לים המלח, פלדמן ופלג תכננו להיות במלון שבוע-שבועיים ולחזור הביתה. אולם כשהבינו את החשיבות, החליטו להישאר עד סוף השנה. השניים מעולם לא עבדו עם הגיל הרך לפני המלחמה, אבל החליטו לעשות הסבת מקצוע מזורזת. אליהם, הצטרף גם עידו בלנדר.
השלישייה, כולם חברי תנועת "דרור ישראל", עברו לים המלח בכדי לנהל את מסגרות החינוך למפוני קיבוץ בארי. משפחותיהם עברו לגור בחדר במלון בעקבותיהם.
2 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: עידו בלנדר, אלעד פלג ושקד פלדמן עם ילדיהם. החליטו להישאר עד סוף השנה
(צילום: הרצל יוסף)
"בתוך מספר ימים גייסנו גננות, הקמנו אוהלים, רכשנו ציוד וב-17 באוקטובר כבר פתחנו שבעה גני ילדים ותינוקייה, לפי החלוקה והשמות של הגנים והקבוצות שהיו להם בקיבוץ", מספר פלג. "עם הזמן הרחבנו את שעות הפעילות של הגנים ליום ארוך מ-8:00 עד 16:00, כולל ארוחות ומתחמי לינה לגנים הצעירים".
אך התמונה לא פשוטה. לדבריו, "היו לצוות הגננות והגננים אתגרים חינוכיים רבים, ומגוון רחב של אתגרים רגשיים ונפשיים של הילדים וההורים בעקבות הטראומה שעברו". עוד הוא מוסיף כי "ברמה המשפחתית, בחודשיים הראשונים הייתי כולי מחויב למשימת הגנים והתגוררתי במלון 'דיוויד' כל השבוע". בזמן הזה, הוא מספר, "המשפחה שלי נותרה במרכז ונפגשנו בסופי שבוע".
לדבריו, "בחודשיים האחרונים רוני, הבת שלי, עברה להתגורר איתי בים המלח - והיא הולכת לגן אמנון יחד עם ילדי בארי. דן וגיא הקטן נשארו במרכז, ואנחנו מתאחדים בימי חמישי. את מתחם הגנים אני מנהל בשותפות יחד עם אליס שחר, חברת קיבוץ בארי שלקחה על עצמה את התפקיד לאחר הפינוי למלון".
עידו בלנדר: "ברגע שפרצה המלחמה וראיתי שמחפשים גננים בשביל ילדי בארי, ישר חשבתי על הבת שלי, ועל שאר הילדים בקומונה ובגן שאני מחנך בו. חשבתי כמה הם היו צריכים מסגרת ברגעים כאלה"
יחד עם חברי קיבוץ בארי, השלושה הקימו מערך של שבעה גנים ל-90 ילדים. "אני נכנסתי להוביל את קבוצות הנעורים, בכיתות ז'-י"ב. בעקבותיי, המשפחה שלי עברה לגור איתי במלון לפני חודש וחצי", מספרת פלדמן. "בן זוגי והילדים עברו לגור איתי בחדר המלון. הם החליטו שעד פסח הם יהיו איתי יחד, ובפסח הם יחזרו לעכו ואני אשאר בים המלח עד סוף השנה. הצבתי את הצומת הזה גם לצוות הגננות".
לדבריה, "כשהגעתי לכאן בהתחלה, שאלה אותי חברת קיבוץ למה השארתי את הילדה שלי מאחור ובאתי. אמרתי לה שיש פה ילדים שלא יראו יותר בחיים את ההורים שלהם, והילדה שלי תהיה בסדר. כנראה שזה מה שהרגשתי אז", מוסיפה פלדמן. "כשהמשפחה שלי הצטרפה אליי למלון, היו חברי קיבוץ ששמחו על כך שהם עדיין קהילה ושאנשים רוצים להיות חלק ממנה".
עידו בלנדר, הגנן, עבר למלונות ים המלח מראשון לציון. בגן לילדי בארי הוא עושה מאמץ עילאי כדי לייצר לילדים סביבה חמה, אוהבת, מפתחת, מלמדת ומוגנת. "ברגע שפרצה המלחמה וראיתי שמחפשים גננים בשביל ילדי בארי, ישר חשבתי על הבת שלי, ועל שאר הילדים בקומונה ובגן שאני מחנך בו", הוא מספר.
"חשבתי כמה הם היו צריכים מסגרת ברגעים כאלה", מוסיף בלנדר. "הרגשתי שיש לי מה לתת, ולכן הגעתי לפה. בהתחלה הפרידה מאלה, בת הזוג שלי, ומיובל הבת שלי - הייתה לי קשה. זה שהם עברו להיות פה איתי במלון - מחזק אותי מאוד.
"ההחלטה להכניס את יובל לגן של מפוני בארי, נובעת קודם כל מזה שמדובר על מסגרת מאוד טובה שיצרנו פה, ואני גאה בזה", הוא מסכם.
