צפו: כך נראית העבודה על הפרויקט מאחורי הקלעים
(צילום: פרויקט יוצרים תקווה)
ארבעה חודשים חלפו מאז טבח 7 באוקטובר, סיום המלחמה לא נראה באופק ומרבית החטופים טרם שבו הביתה, ובתוך כל הכאוס והכאב נדמה שכולנו עדיין מנסים להיאחז בתקווה שהסוף של הסיפור הזה יהיה טוב. אבל איך מתארים תקווה? ומה המשמעות שלה מאז אותו יום שבת נורא?
פרויקט #יוצריםתקווה שעלה השבוע במרחב הציבורי, מנסה לענות על השאלה באמצעות 26 ישראלים וישראליות, בהם: חטופות שחזרו מהשבי, משפחות ששכלו את יקיריהם במלחמה, יצירות של קורבנות שנרצחו ב-7 באוקטובר או נפלו במהלך הלחימה, אמנים שפונו מבתיהם וגם יוצרים מוכרים, שהעניקו פרשנות יצירתית משלהם למילה "תקווה". את עשרות הציורים, האיורים והצילומים, תוכלו לראות על גבי שלטי חוצות הפזורים ברחבי הארץ.
23 צפייה בגלריה
על שלט חוצות: האיורים של אביגיל עידן ואמיליה אלוני
(צילום: באדיבות פרויקט #יוצריםתקווה )
מתוך עשרות היצירות המשתתפות במיזם, בחרנו להציג בפניכם את האיורים והצילומים שיצרו חטופות ששבו הביתה, בני משפחה שאיבדו את יקיריהם וכן יצירות שהשאירו אחריהם קורבנות הטבח והמלחמה.
היצירה של מורן סטלה ינאי: "האור בקצה המנהרה"
מורן, בת 40, נחטפה מפסטיבל הנובה ליד קיבוץ רעים, ושבה הביתה כעבור 54 יום בהם הוחזקה בשבי החמאס. מאז חזרתה היא פועלת ללא הרף לשחרור החטופים שנותרו בשבי, ומעוררת השראה והתפעלות.
"תקווה עבורי היא החופש להיות מי שאת רוצה להיות. תקווה עבורי היא להאמין שכל מי שנפשו עדיין כלואה בעזה, ישוחרר כמו ציפור לחופשי ויחזור למקומו הטבעי", אומרת סטלה ינאי. "הקשר בין תקווה ליצירה שלי מתבטא בילדה שכל רצונה הוא להפריח אהבה, שכל רצונה הוא להאמין שכולם מאחוריה ועושים הכול כדי להאיר לה את הדרך הביתה. שעושים את כל מה שאפשר כדי להאיר לכולם את הדרך הביתה.
"בחרתי דווקא ביצירה הזאת מאחר והיא מסמלת את אחד מהמקומות המובהקים שבהם החזיקו, ועדיין מחזיקים, בשבויים. מהמנהרה יש רק יציאה אחת - והיא הביתה. המנהרות חשוכות לגמרי, והאור מסמל את הרצון והתקווה שלי שהחטופים והחטופות יזכו לראות אותו בהקדם האפשרי".
הציורים של אביגיל עידן: מזכרת של תקווה
עמית עידן, אחיו של רועי ז"ל, מספר: "החלטנו לאפשר לאביגיל להשתתף כדי שבעוד כמה שנים כשהיא תגדל, תישאר לה גם מזכרת חיובית מכל האירוע הזה למרות הטראגיות שלו. מזכרת של תקווה.
"הסיפור הוא מורכב עבורנו, וכמו התקומה של עם ישראל אחרי השואה - כך אנחנו מנסים להתרומם ולמצוא תקווה בתוך המציאות הכאוטית הזאת. מה עוד יש לנו מלבד תקווה? שום דבר. לשנות את המצב כבר לא נצליח, אז לפחות שתהיה תקווה להיאחז בה".
הציורים של אמיליה אלוני: געגועים לחיים שמחוץ לשבי
23 צפייה בגלריה
אמיליה ודניאל אלוני. "מנסה להרחיק אותה מכל מה שקשור לעזה ולמלחמה"
(צילום: מטה משפחות החטופים והנעדרים)
ב-7 באוקטובר, אמיליה אלוני המתוקה בת החמש מיבנה הייתה יחד עם אמה, דניאל אלוני, בביקור משפחתי אצל משפחת קוניו בקיבוץ ניר עוז. השתיים נחטפו יחד עם אחות של דניאל, שרון קוניו, בעלה דוד והתאומות בנות השלוש, אמה ויולי קוניו. דניאל ואמיליה שוחררו אחרי 49 ימים בשבי, שרון ובנותיה שוחררו שלושה ימים אחר כך והאב, דוד, עדיין מוחזק בשבי החמאס.
את הציורים אמיליה ציירה בזמן השבי, והם מבטאים את הגעגועים שלה לחיים שבחוץ, לחברים ולמשפחה. אמיליה ציירה את משפחתה של לנה טרופנוב מקיבוץ בארי שהוחזקה יחד איתה ועם אמה בשבי. בנה של לנה, סשה טרופנוב, מוחזק עדיין בשבי החמאס.
"אני מאוד גאה להשתתף ביוזמה הזאת. אני חושבת שבימים כל כך קשים כמו אלו שאנו עוברים, וברגעים כל כך קריטיים, אין לנו אלא באמת להישען רק על התקווה", אומרת דניאל אלוני. "אני מנסה קצת להרחיק את אמיליה מכל נושא החטיפה, מעזה ומכל מה שמתחולל מסביב, אבל זה לא כל-כך קל. בכל מקרה, אנחנו נראה לה את הפרויקט, ונסביר לה מה זו תקווה.
"בנוסף, אנחנו מקווים לעסקה מיידית שתשחרר את כל 136 החטופים האומללים שנותרו מאחור, ועושים כל שביכולתנו לסייע למטה החטופים במאבק".
אלה ולדמן, אמה של דניאל ולדמן ז"ל: "לחפש נקודה של אור בתוך כל החושך"
אלה ולדמן היא צלמת ישראלית מפורסמת, שצילומיה מוצגים בתערוכות בארץ ובחו"ל. בעשור האחרון היא מטיילת מסביב לעולם, ומתעדת בעזרת המצלמה בעיקר אנשים ותרבויות. בתה, דניאל ולדמן ז"ל, נרצחה במסיבה ברעים עם בן זוגה, נעם שי ז"ל. דניאל, נהגה להצטרף למסעות של אמה והשתיים היו בקשר קרוב במיוחד.
"בעשור האחרון אני נוסעת בעולם ומתעדת אנשים. אני פוגשת תרבויות שונות, לומדת מנהגים וחווה צורות חיים לא מוכרות. המפגשים עם האנשים זו חוויה שמשלבת את כל החושים", מתארת אלה ולדמן. "השנה, חיי השתנו; בתי הצעירה נרצחה ב-7 באוקטובר, ובתוך כל החושך הזה אני חייבת לחפש את נקודת האור, כדי שמותה לא יהיה לשווא".
אייל חצור, אחיו של רס"ל יונתן חצור ז"ל: "מעוף הסנונית מזכיר לי את הקשר בינינו"
יונתן חצור ז"ל לחם ביחידת שלדג, ונפל בקרב ברצועת עזה ב-8 בנובמבר. בן 22 היה במותו. את הציור הראשון שלו הוא צייר כשהיה בן שנה וחצי, ואת האחרון - פני כלבו שמת שבוע לפני שנהרג - יצר בגירים על לוח בבית ספר בעזה. הוא הותיר אחריו עשרות רישומים וציורים.
אייל חצור, אחיו הבכור של יונתן ז"ל, משתף: "חופש - זה מה שהציפור הזאת מסמלת עבורי, וחופש הוא מושג שנקשר קשר הדוק עם תקווה - תקווה לשחרור החטופים. הסנונית באיור הייתה הציפור האהובה על יונתן, ומעוף הסנונית מסמל עבורי את הקשר אליו. האהבה ליצירה, אמנות וטבע הייתה חלק מהותי ועמוק בקשר שלנו".
סמ"ר לביא ליפשיץ ז"ל: תיעד את הלחימה עד יומו האחרון
לביא ליפשיץ ז"ל שירת כלוחם בסיירת עורב גבעתי, והיה החייל הראשון שנפל בפעילות בעזה בסוף חודש אוקטובר. ליפשיץ, שהיה חובב צילום והסתובב עם מצלמה גם בזמן שירותו הצבאי, תחזק בחודשים שקדמו לכניסת הפלוגה לעזה עמוד אינסטגרם בשם Till When - Photo Diary ("עד מתי - יומן תמונות"), שמכיל תיעודים משירותו הצבאי.
חודש וחצי לאחר מותו, תערוכה המורכבת מהתמונות שצילם הוקמה לזכרו במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, בסמוך לתערוכת "עדות מקומית" לצילום עיתונות ותיעוד, שהייתה אהובה במיוחד על לביא.
"הצילום שלביא צילם שבו נראים הלוחמים הטובים בחוף הים של עזה, מייצג תקוות רבות. הוא מבטא תנועה חופשית, שחרור, נשימה והפוגה מהמתח המלווה את השירות הצבאי", אומרים שלומית וניצן ליפשיץ, הוריו של לביא. "הריקוד מאפשר לחלום ולהיות לכמה רגעים מי שאנחנו באמת. החיילים הרוקדים זה מול זה במדבר הפתוח - מייצגים אנושיות פשוטה ומלאת תקווה".
ענבר הימן ז"ל (PINK): "הייתה לנו תקווה שענבר תחזור בחיים"
ענבר הימן ז"ל, הידועה בכינויה PINK, הייתה אמנית גרפיטי בת 27 מפתח תקווה, ובשנים האחרונות התגוררה בחיפה. ב-7 באוקטובר היא נחטפה מהמסיבה ברעים, ולפני כחודשיים נודע דבר הירצחה בשבי החמאס. למסיבה היא הגיעה מתוקף תפקידה, אותו ביצעה בהתנדבות, כ"הלפרית" המעניקה מענה רגשי למבלים שאינם חשים בטוב.
הימן הייתה אמנית בנשמתה, והיצירה הייתה כלי עבורה לביטוי מחשבות ורגשות. היא למדה תקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, שם גם הכירה את בן זוגה, נועם אלון, שאף הוא היה במסיבה, וניצל.
"במשך 70 יום היו לנו שאיפות ותקוות גדולות שענבר תחזור בחיים באחת מהפעימות, אך כעת נותרנו עם בקשה צנועה אחת - שענבר תחזור כדי שנוכל לקבור אותה בישראל. המדינה לא ידעה לשמור על ענבר בחיים, לפחות שתעשה עמה את החסד האחרון ותביא אותה לקבורה בארץ", משתפים חיים ויפעת הימן, הוריה של ענבר.
"תקווה עבורנו הוא שהעולם יהיה יפה ומלא אהבה, חמלה ונתינה. שבעולם יהיה שפע של צבעים, גוונים, דעות ורעיונות ושלכולם יהיה בו מקום ונחיה בהרמוניה. שאנשים יאהבו אחד את השני, שיידעו לקבל את השונה ויהיו מחוברים זה לזה", הם מוסיפים.
נעמה פרידמן, בת זוגו של סרן אמיר צור ז"ל: "להחזיק תקווה, זה כמו לתפוס פרפר"
נעמה פרידמן משרתת בחטיבה הצפונית באוגדת עזה. ב-7 באוקטובר היא שהתה בבסיס רעים, שספג פגיעה קשה ביותר כתוצאה ממתקפת הטרור הרצחנית של חמאס. בן זוגה, סרן אמיר צור ז"ל, קצין לוחם ופרמדיק בסיירת מטכ"ל, נהרג באותו יום בקרבות מול מחבלים בקיבוץ כפר עזה. בן 23 היה במותו. אחותו של אמיר היא ממובילות פרויקט #יוצריםתקווה.
"כשניגשתי לצייר 'תקווה' הבנתי עד כמה המשימה הזו לא פשוטה לי, אבל למען היקרים לי החלטתי לאזור אומץ ולנסות. משהו בתפיסה של פרפר, שהוא התגלמות התקווה והיופי, מסמל בעיניי את השבריריות של המושג המתעתע הזה בימים אלה", אומרת פרידמן ומוסיפה: "להחזיק תקווה, בדיוק כמו לתפוס פרפר, הוא רגע נדיר ומרגש, וגם די פשוט, שמאפשר להכניס אוויר נקי לריאות. מחובתנו לחבק את הרגעים האלה, ובעיקר להעריך אותם".
כל היצירות המשתתפות בפרויקט, שיזמה חברת "מאנדיי", מופיעות בעמוד האינסטגרם yozrimtikva@, ולצידן מוצגים הסיפורים שמאחוריהן. החל מיום ראשון (11 בפברואר), הציבור מוזמן להעלות באינסטגרם יצירות בנושא "תקווה" ולתייג את #יוצריםתקווה. היצירות הנבחרות יזכו להופיע על גבי שלט החוצות הדיגיטלי שעל בניין עזריאלי בתל אביב.
