בשיתוף מפעל הפיס ואתר שווים
(צילום: אסף מגל | כתבת: עומר חמווי | בימוי: דנה זומר)
ליליה אלמינוב (46) היא ההוכחה שעם כוח רצון אדיר ותפיסה נכונה של המציאות אפשר להתגבר על הרבה מאוד מגבלות. היא נולדה עם קטרקט מולד, ובעקבות ניתוח שעברה בגיל שנה הוציאו לה את העדשות הפנימיות של העיניים. "אני רואה בעיקר צורות וצבעים", מסבירה אלמינוב, "אבל הסתגלתי למצב בצורה טובה. אני לומדת ומתרגלת דרכים בהן אני צריכה ללכת, ובחלק מהמקומות אני נעזרת במלווה".
היא גרה ברמלה, נשואה עם שתי בנות, ועובדת בחברת הפינטק נאייקס כמהנדסת QA בכירה. הדרך למקצוע משמעותי ולמקום "הנכון והבטוח" עבורה, כהגדרתה, לא הייתה פשוטה. "ראשית, ידעתי שלפני שאני בכלל יכולה להתחיל לחפש עבודה אני צריכה לרכוש כישורים", מסבירה ליליה. היא לימדה את עצמה אנגלית ברמה גבוהה, הלכה ללמוד מחשבים במכללה בסיוע כספי של הביטוח הלאומי, ורק אז החלה בחיפושי העבודה. "בתחילת הדרך נתקלתי בהרבה קשיים", היא נזכרת, "לדוגמה, הגעתי לראיון, הצגתי את הכישורים שלי, וכשאמרתי שאני עם לקות ראייה, החיוכים ירדו. קיבלתי את התשובה, 'נחזור אלייך', מה שאף פעם לא קרה. זה קרה לא מעט, אחרי הראיונות התבאסתי כי ידעתי מה אני שווה ושיש לי מה לתת, אבל גם ידעתי שלהיעלב לא יביא אותי לשום דבר".
מעסיקים, מעוניינים להציע קורסים ייעודיים או משרות לאנשים עם מוגבלויות? מלאו כאן את פרטיכם
ליליה החליטה להיעזר בחברה עצמאית שמסייעת לאנשים עם מוגבלות להתקבל למקומות עבודה – ומשם הדרך להצלחה הייתה מהירה. "ניסיתי להתקבל לבנק גדול, ואני אזכור לנצח את המנהלת שראיינה אותי ונתנה לי את ההזדמנות הראשונה", היא מספרת. לאחר כעשור בעבודתה הראשונה, ליליה החליטה שהגיע הזמן להתקדם למקום אחר. "קיבלתי הצעה מחברת נאייקס, עברתי את כל הראיונות והמבחנים כמו כולם והתקבלתי. שמתי ישר את הקלפים על השולחן", היא מספרת, "הבנתי שאני לא צריכה להתבייש לבקש עזרה או התאמה, וזאת בכלל לא הייתה בעיה עבורם".
ההתאמות שנדרשו כדי שתוכל להשתלב ולעבוד כמו כולם היו מינוריות: אפשרות לעבודה היברידית כדי שלא תיאלץ ליסוע כל יום, אפשרות להביא מלווה מטעמה לטיולים וימי גיבוש. "אני מרגישה אחריות מאוד גבוהה כלפי המעסיקים שלי", היא אומרת, "הם נתנו לי צ'אנס, אני רוצה להחזיר להם על זה, ובגלל זה אני עושה את כל המאמצים כדי להיות טובה".
מניסיונה, מלבד זה שהמעסיקים צריכים לתת הזדמנות, גם מהאדם עם המוגבלות נדרשת עבודה רבה. "לפעמים אנשים עם מוגבלות מצפים לעזרה שפשוט תגיע אליהם", מסבירה ליליה, "אבל צריך לא לצפות לשום דבר מבחוץ, אלא לנסות לבד להתקדם, ללמוד כל דבר שאפשר. גם אסור להישבר בחיפושי העבודה: צריך לדעת שיש מקומות שכן יקבלו אתכם כמו שאתם. יש מעסיקים שלא אכפת להם מהמוגבלות שלכם. אכפת להם רק איך אתם עובדים. ובכלל, מוגבלות לא חייבת להיות משהו שבאמת מגביל. אותי שום דבר לא מגביל. אם הייתי נתלית במוגבלות כתירוץ – הייתי נתקעת".
"להוציא את המגבלה מהארון"
גם רענן שיכמן (42) הבין שכדי להמשיך לצמוח ולהתפתח בקריירה עליו "להוציא את המגבלה מהארון", כדבריו. רענן עובד כיום כמנהל צוות התמיכה והשירות בחברת נובה, בארץ ובחו"ל. למרות כישוריו הרבים, המגבלה תמיד הייתה ברקע, עד שהבין שהוא חייב לחשוף את האמת ולא להתבייש במי שהוא. "אני לקוי שמיעה ונעזר היום במכשיר שמיעה. לפני שנה, קצת אחרי שהתחלתי לעבוד בנובה, החלטתי לספר את זה לאנשים ולעשות שינוי", מספר רענן, שבמשך שנים התמודד עם ירידה מתמשכת בשמיעה אך סירב להכיר בה, ורק כשהגיע לעבוד בנובה הבין שכדי להצליח בתפקידו החדש הוא חייב למצוא את האומץ להכיר במגבלה ולהתחיל לטפל בה.
סיפורו התחיל בגיל שנתיים. טיפול רפואי שעבר בשל דלקת אוזניים פצע אותו והפך את הבעיה לכרונית. הוא עבר שמונה ניתוחים עד גיל 13 וסבל תמיד מכאבים רציניים. בצבא הדלקות חזרו, הוא חי איתן, חשב תמיד שהוא שומע בסדר, אך בדיעבד יודע להגיד שתמיד נאלץ להתאמץ. הירידה בשמיעה הובילה לעייפות כרונית, כאבי ראש ומצב רוח ירוד, והוא מספר שגם הביטחון שלו ירד והוא נמנע משיחות עם אנשים.
מעסיקים, מעוניינים להציע קורסים ייעודיים או משרות לאנשים עם מוגבלויות? מלאו כאן את פרטיכם
"כל הזמן אמא שלי ואשתי אמרו לי שהן קוראות לי ואני לא שומע. הייתי אומר להן 'תפסיקו, הכל בסדר'. כל פעם היה לי תירוץ אחר", הוא משתף. בסוף הוא נכנע והלך לבדיקת שמיעה. "התוצאות איששו את זה שאני לקוי שמיעה כבד. הרופא לא הבין איך עד היום לא נעזרתי במכשירי שמיעה", הוא מספר.
את השינוי החליט לעשות כשהבין שאת חלק מהשיחות הגלובליות באנגלית הוא מתקשה להבין. "כחלק מהתפקיד אני מקיים הרבה שיחות באנגלית והרגשתי שאני לא תמיד מבין מה מדברים איתי. בעברית, להבדיל, היה לי קל להשלים את המשפטים", מסביר רענן, "הבנתי שכדי להגשים את החלום שלי ולהצליח להתפתח בקריירה חייב לקרות שינוי. החלטתי לשתף את המנהל שלי, והוא אמר שהוא שמח בשבילי שאני רוצה לטפל בזה".
לאחר בדיקות נוספות הותאם לו מכשיר שמיעה. "ואז הבנתי את ההבדל המשמעותי", הוא מספר, "התחלתי לשמוע צלילים שלא שמעתי לפני כן, למשל צפצוף של מזגן. אני שומע ברור יותר אנשים, ועלה לי הביטחון בגלל זה. בדיעבד, ברור שהייתי צריך לקבל בעצמי את העובדה שאני עם מוגבלות, להכיר בה ובזה שאני צריך עזרה, אבל זה כנראה תהליך שאתה עובר עם עצמך. המסר שלי הוא שצריך לחשוף את המגבלה, לשתף אנשים, לא לפחד מזה. יש הרבה כלים ועזרים להתמודד עם הסיטואציה".
"החלטתי שכלום לא יכניע אותי"
הסיפור של מרינה קניבלוצקי (36) קצת אחר. "לפני כמה שנים התחלתי להרגיש שאני צריכה להתאמץ כדי לעמוד יציב ויש לי חולשה ברגל, אך לא ייחסתי לזה יותר מדי משמעות", היא מספרת, "התחלתי ללכת לבדיקות ואבחנו שיש לי פרקינסון. הייתי רק בת 30, עם שני ילדים קטנים בבית ובתחילת הפריחה שלי בקריירה".
באותה תקופה מרינה התחילה לעבוד בחברת השבבים נובה. "חששתי", היא מודה, "חשבתי לעצמי: איך יסתכלו עליי כשאני רועדת? אבל החלטתי שכלום לא יכניע אותי. האתגר הראשון היה העובדה שצד ימין, החזק שלי, החל להיחלש ולרעוד, אז לימדתי את עצמי להיות שמאלית. האתגר השני הוא שבמהלך יום העבודה אני צריכה לקום כי אחרת הגוף נתפס. במחלקת משאבי אנוש בחברה יש מישהי שתפקידה לרכז את נושא הנגישות וההתאמות, אז פניתי אליה וביקשתי שולחן חשמלי שיכול להיות גם שולחן עמידה. קיבלתי את השולחן וזה עוזר לי המון. גם מודל העבודה ההיברידי שהחל בעקבות הקורונה עוזר: בימים שבהם אני מרגישה פחות ניידת אני יכולה לעבוד מהבית. מאוד מתגמשים איתי וזה ראוי להערכה".
ומתברר שגם למעסיקים יש רווח ממצבה. "חלק מבעיות הפרקינסון אלו בעיות שינה", מסבירה מרינה, "אז בלילות אני יושבת ולומדת את מוצרי החברה ברמה מעמיקה, וזה הופך אותי למקצועית יותר בעבודה שלי".
מעסיקים, מעוניינים להציע קורסים ייעודיים או משרות לאנשים עם מוגבלויות? מלאו כאן את פרטיכם
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס ואתר שווים
