ב-7 באוקטובר, כשרובנו ישבנו מול מסך הטלוויזיה ובהינו בתדהמה במחבלי חמאס עם קלצ'ניקוב צוהלים בתוך טנדר לבן בכיכר המרכזית בשדרות, בבית משפחת שמולביץ' שבחדרה נפרדו מרון, אב המשפחה, שעלה על מדי צה"ל ויצא עם הקיטבג הצבאי למילואים בצפון לפרק זמן לא ידוע. מאותו רגע שבו יצא מפתח הבית ובמשך חודשיים שלמים - אשתו, הדס גלזר שמולביץ', מצאה את עצמה לבדה עם שלושה ילדים (נועם בן 11, נגה בת 8 ויעל בת 5), כלב מבוגר, ששבועיים מאוחר יותר הלך לעולמו, ועבודה במשרה מלאה בחברת הייטק.
"השתוקקתי לעזרה. זה לא פשוט לתמרן בין הטיפול בילדים ובבית לבין העבודה, ועוד בזמן מלחמה", היא אומרת. "בכל בוקר הייתי צריכה למצוא מישהו שיעזור לי לקחת את הילדים למסגרות בבוקר ויחזיר אותם אחר הצהריים. ואם כל זה לא מספיק, הייתי בלחץ מהמלחמה ומכך שבעלי נמצא בחזית, וגם לילדים היה מאוד קשה עם הפרידה מאבא וכל הסיטואציה הלחוצה עוררה אצלם פחדים ותופעות נוספות, כמו פחד להיות לבד ולהירדם".
3 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: נועם, הדס, נגה מישל ויעל. "מישל הפכה אותי לאמא רגועה אחרי חודשיים קשים"
(צילום: באדיבות עמותת "לב אחד")
כעבור חודשיים, כשהרגישה שהיא נמצאת על סף קריסה, היא קיבלה עדכון משמח ממקור לא צפוי: "פנו אליי מעמותת 'לב אחד' וסיפרו לי שצורפתי לפרויקט שמסייע לנשים שבני זוגן במילואים, ומצוות להן סטודנטית שתעזור עם הילדים ועם הבית כמה פעמים בשבוע. הידיעה שמישהי תגיע לעזור לי הייתה כמו קרן אור בתוך האפלה", היא מספרת.
"בזכות מישל חזרתי להיות אמא רגועה"
בעמותת "לב אחד", שהוקמה ב-2005 במטרה לסייע למפונים בהתנתקות, זיהו את מצוקת נשות המילואימניקים והקימו את "איתך בבית" - פרויקט סיוע במסגרתו הצליחו לגייס אלף סטודנטיות מכל רחבי הארץ, שמגיעות לבתי הלוחמים כמה פעמים בשבוע ומסייעות בטיפול בילדים. בניסיון לעודד סטודנטים וסטודנטיות להתנדב, נוצר שיתוף פעולה בין יוזמי הפרויקט למוסדות אקדמאיים בארץ, ואלו נרתמו לסייע ומעניקים נקודות זכות עבור המתנדבים שלוקחים בו חלק.
מישל זליצ'נקו, סטודנטית בת 21 מחדרה, שלולא המלחמה הייתה כבר עמוק בתוך הסימסטר הראשון ללימודי משפטים ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, התנדבה לפרויקט ותוך פחות משבוע כבר שיחקה בגינה יחד עם ילדי משפחת שמולביץ'.
הדס גלזר שמולביץ': "העזרה שקיבלתי ממישל הפכה אותי לאמא רגועה יותר. פתאום יכולתי ללכת לסופר ולפילאטיס, לא הייתי בלחץ למהר לחזור מהעבודה כדי לאסוף את הילדים ואפילו הצלחתי להיפגש עם חברה"
"היה לי חשוב להתנדב בתחום שיעזור לאחרים, ובמקביל יאפשר לי להתנתק מהחרדה ומהמחשבות על המלחמה", נזכרת זליצ'נקו. "אני מאוד אוהבת ילדים וחיפשתי משהו בתחום שקשור אליהם. הגעתי לפרויקט 'איתך בבית' שמפעילה עמותת 'לב אחד', ותוך זמן קצר מהרגע שנרשמתי כבר פגשתי את הדס ואת הילדים המקסימים שלה. הקליק בינינו היה מיידי ותוך זמן קצר הרגשתי שם כמו בת בית".
מלבד משחקים וטיולים, הילדים מצאו אצלה גם אוזן קשבת ושיתפו אותה בחששות ובגעגועים לאביהם. "נועם, הבן הבכור, דיבר המון על הצבא ושאל הרבה מאוד שאלות על הנושא. אבא שלהם הוא לוחם במילואים בהנדסה קרבית, וזה עורר אצלו לא מעט פחדים, גם בגלל הדברים ששמע מהחברים בבית הספר וגם כי הוא כבר גדול ומבין, פחות או יותר, מה המשמעות של מלחמה", היא משתפת. "נגה, האמצעית, פחדה להישאר לבד בחדר ובכלל, וכבר מהמפגש הראשון הייתי צמודה אליה. ויעל, הקטנה, שיתפה אותי בדרך שבה היא מדמיינת את המפגש בינה לבין אביה כשיחזור הביתה".
3 צפייה בגלריה
מישל זליצ'נקו עם ילדי משפחת שמולביץ'. החיבור היה מיידי
(צילום: באדיבות עמותת "לב אחד")
היכולת של הילדים לשתף דמות חדשה שנכנסה לחייהם בתקופה סוערת כל כך, מדגישה אף יותר את חשיבות הפרויקט: "הילדים היו זקוקים לדמות נוספת מהחיים הבוגרים, אבל כזו שתהיה אובייקטיבית ומחוץ למשפחה, בעיקר כדי לגרום להם לתחושה שהכול בסדר. המפגשים שלנו היו תמיד כיפיים ומצחיקים, והדס הייתה חוזרת עם חיוך מהעבודה כשהיא הייתה רואה אותנו משחקים ונהנים. אלו היו רגעי נחת עבור כולנו בתקופה הקשה הזאת", מוסיפה זליצ'נקו.
לפני כמה שבועות מישל נאלצה להיפרד מהדס ומילדיה לטובת מעבר לירושלים. "אנחנו ממש מתגעגעים אליה וברור לכולנו שעוד ניפגש. מישל יודעת שהיא מוזמנת אלינו תמיד. היא מדהימה, והעזרה שלה הפכה אותי לאמא רגועה יותר אחרי חודשיים קשים מאוד. פתאום יכולתי ללכת לסופר ולפילאטיס, לא הייתי בלחץ לחזור מהר מהעבודה כדי לאסוף את הילדים ואפילו הצלחתי להיפגש עם חברה", אומרת גלזר שמולביץ'.
התינוקת נולדה יום לפני שהאבא הוקפץ לחזית
למרות המאמץ האזרחי לחזור לשגרה בימים האחרונים, ישנן עדיין יותר מ-300 אלף משפחות שבהן אחד מבני הזוג מגויס למילואים, או עתיד לחזור לשירות בחודש הקרוב, וכן משפחות רבות של לוחמי קבע שכמעט ולא שבו הביתה מפרוץ המלחמה. המציאות הזו שבה במשך זמן רב ובלתי ידוע נותר הורה יחיד שנאלץ לשלב בין טיפול לילדים לבין העבודה, וכל זאת במקביל לדאגה להורה שבחזית - מטלטלת לא מעט משפחות בישראל.
מי שיכולה להעיד על כך היא אור מולה, אשת לוחם בצבא קבע המשרת כעת בעזה, שנותרה לבדה עם פעוטה בת שנתיים ותינוקת בת שלושה חודשים שנולדה יום לפני שאביה הוקפץ לחזית.
אור מולה: "אוריה ממש הצילה אותי, ובזכותה גם האווירה בבית השתפרה. אין לי מושג איך הייתי מסתדרת לבד עם פעוטה בת שנתיים ותינוקת פיצית לאורך כל התקופה הזאת"
"מהרגע שבעלי הוקפץ ועד הרגע שבו הוא יצא להתרעננות של כמה שעות אחרי חודשיים, לא ראינו אותו ובקושי יכולנו לשוחח איתו", מספרת מולה. "אשת הרמטכ"ל שוחחה איתי במסגרת סבב שיחות עם נשות אנשי קבע ושמעה ממני על הקשיים. היא מיד חיברה אותי לפרויקט וברגע שאוריה, סטודנטית לסיעוד שמלווה אותנו, נכנסה לחיינו - החיים הפכו להיות קלים יותר. היא ממש הצילה אותי ובזכותה גם האווירה בבית השתפרה. אין לי מושג איך הייתי מסתדרת לאורך כל התקופה הזאת אם היא לא הייתה".
בדומה למולה גם בן זוגה של מאי ברוכיאן, סטודנטית ממרכז הארץ ואמא למיקה בת חמישה חודשים, גויס למילואים עם פרוץ המלחמה ומשרת בעזה כמ"פ בהנדסה קרבית. מיקה הקטנה פעלתנית מאוד והחלה כבר לזחול, והטיפול בה תוך כדי הלימודים והטיפול השוטף בבית - היה כמעט בלתי אפשרי עבור ברוכיאן. לעזרתה נחלצה עדי קופמן יניב, סטודנטית שנה א' למשפטים באוניברסיטה העברית, שמגיעה לבית המשפחה פעמיים-שלוש בשבוע למשך כמה שעות בהן היא משגיחה על מיקה, וכך מאפשרת לאם הטרייה להתפנות למטלות נוספות מלבד הטיפול בתינוקת.
ד"ש מאוקראינה
"המיזם הוקם כדי לסייע לנשות חיילי הקבע, אבל זמן קצר לתוך המלחמה הבנו שנשות המילואימניקים זקוקות לעזרה לא פחות, ושילבנו בו גם אותן", אומרת ליאת אשל, מתנדבת בעמותה ומי שיזמה את הקמת הפרויקט. "העיקרון החשוב ביותר כאן הוא המשכיות: המתנדבת צריכה להגיע פעם-פעמיים בשבוע, כל שבוע. ההתחייבות היא לכמה זמן שאפשר, אבל דרישת הסף היא שתהיה קביעות של אותה מתנדבת, ולא שלמשפחה אחת תגיע כל פעם מישהי חדשה".
לדבריה, "ככל שחולף הזמן נעשה קשה יותר ויותר למצוא את אותן מתנדבות, והפער בין הצורך של המשפחות, חלקן מפונות מבתיהן או כאלו שאיבדו יקירים במהלך הטבח, לבין כמות המתנדבות בפרויקט - רק הולך וגדל. לא מדובר בהתנדבות פשוטה, אלא בכזו שדורשת הרבה אחריות, יצירת קשר עם משפחה, יכולת להתחייב לזמן ממושך וכמובן, חשוב שתהיה לה אינטראקציה טובה עם ילדים".
אשל, עורכת דין במשרה מלאה, אמא לשישה (שניים מבניה משרתים בצבא, אחד מהם נמצא בתוך עזה ברגעים אלו) ומי שבעצמה נשואה לאלוף משנה במילואים, מכירה היטב את הקושי הכרוך בטיפול בלעדי בילדים קטנים בזמן מלחמה, והזיכרונות מאותה תקופה הם שהובילו אותה ליזום את הסיוע למשפחות בעת הנוכחית.
ליאת אשל: "ככל שחולף הזמן נעשה קשה יותר למצוא מתנדבות לפרויקט, והפער בין הצורך של המשפחות להיצע הקיים - הולך וגדל. לא מדובר בהתנדבות פשוטה, אלא בכזו שדורשת אחריות רבה, יצירת קשר עם משפחה, יכולת להתחייב לזמן ממושך וכמובן, נדרשת אינטראקציה טובה עם ילדים"
"כשפרצה מלחמת לבנות השנייה, ב-2006, בעלי גויס למילואים ואני נשארתי לבד עם שלושה ילדים קטנים, הקטנה שבהם הייתה רק בת שבוע אז. זה היה קשה מאוד, בעיקר כי נאלצתי לעשות הכול לבד תוך כדי דאגה מתמדת לבעל שנלחם וניסיון להישאר אסופה ולהקפיד לא להוציא את התסכול על הילדים", נזכרת אשל ומוסיפה: "כל מי שלוקח חלק בפרויקט הזה - מרוויח; האמהות שמקבלות עזרה, הילדים שפוגשים את הסטודנטיות וגם הסטודנטיות עצמן, שנקודות הזכות שהן מקבלות בתמורה להתנדבות - מקדמות אותן בדרך לתואר הראשון".
במהלך כל השנה וחצי האחרונות, עד 7 באוקטובר, משלחות מטעם העמותה שהו באוקראינה וסייעו לתושבים המפונים שם. מלבד הרצון לעזור, חברי המשלחות תרגלו מתן סיוע לעורף במצב מלחמה שבמוקדם או במאוחר, ידעו, עלולה להתרחש גם בישראל. וזה אכן קרה, מהר מכפי שחשבו שם ומבלי לקחת בחשבון כמה פרטים חשובים שמקשים על הפעילות בארץ.
"לא תיארנו לעצמנו שרוב אלו שלקחו חלק במשלחות באוקראינה, יהיו הראשונים שיקבלו צו 8 כשהמלחמה אצלנו תתחיל", מודה אשל. "בדמיונות הכי גרועים שלנו לא חשבנו שהמלחמה תתחיל מטבח המוני שבמהלכו יירצחו רבים כל כך, ונהפוך למדינה שכולה שבה העורף יהיה זקוק לכל כך הרבה עזרה. מתברר שהמציאות חזקה יותר מכל דמיון".
