ביומה הראשון בשטח, טיפסה ליאורה לובוביץ במעלה גבעה מיוערת בבסיס צבאי בצפון. עיניה נצצו כשזיהתה כיסא פלסטיק בודד על ראש הגבעה - פינת ישיבה מאולתרת, חשבה לעצמה בהתרגשות. אחרי הכול, כמעצבת גרפית בת 48, היא עדיין לא התרגלה למעבר החד מהחיים האזרחיים.
היא טיפסה בזריזות, רק כדי לגלות שה"פינת ישיבה" היא, ובכן, שירותי השדה המאולתרים של הלוחמים. "בקו הבא כבר למדתי את החוק הראשון", היא צוחקת, "לא עושים על אותו עץ פעמיים".
"הייתי צריכה רק מפקד אחד שיאמין בי"
בספטמבר 2023, היא עברה לחיפה יחד עם בתה ושני בניה, כדי להיות קרובה לאמה המתגוררת בעיר. שבועות ספורים לאחר מכן, כשפרצה המלחמה, העסק העצמאי שלה כמעצבת גרפית נפגע, כמו רבים אחרים. אבל במקום לשקוע, ליאורה מצאה את עצמה מקבלת החלטה דרמטית.
"הבנתי שהצבא הוא המקום הכי טוב והכי נכון עבורי להיות בו כרגע", היא מספרת. "לא רק מבחינת היכולת שלי להעניק ולתת, אלא גם מבחינת מה שהצבא יכול להעניק לי - תעסוקה שמוציאה אותי מהבית ומהמחשבות המדכאות וכן, גם פרנסה".
אף אחד לא האמין שזה אפשרי - להחזיר למילואים אישה בת 48, כמעט 30 שנה אחרי שהשתחררה משירות החובה שלה בבסיס יקל"ר (יחידה שתפקידה היה לקשר בין צרכי הרשות המקומית לצרכי פיקוד העורף - א"ה) בראש הנקרה, יחידה שכבר לא קיימת היום. אבל ליאורה הייתה נחושה.
"כמו המשפט שאומרים על ילדים - 'ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו'? אז ככה היה גם לגביי", היא מספרת, "הייתי צריכה רק מפקד אחד שיאמין בי". המפקד הזה, כאמור, נמצא - ותוך זמן קצר "שלפו" אותה מהפטור משירות מילואים שקיבלה לפני שנים.
"זו אמנם טכנית 'התנדבות' כי לא הייתי מחויבת בשירות מילואים", היא מסבירה, "אבל אני מקבלת את כל התנאים והמעטפת כמו כל שאר המילואימניקים".
"הורדתי הכול - תכשיטים, איפור. רק את הציפורניים אני משאירה, לפחות שבבוקר אתעורר עם משהו קטן שמזכיר את החיים הרגילים. פתאום גם חזרתי למקלחות משותפות, ולפעמים לא מתקלחים בכלל במשך שבוע או יותר. בגיל 20 זה נראה לך מובן מאליו, אבל בגיל 48 זה כבר סיפור אחר"
איך מתמודדים עם המעבר החד מהאזרחות לצבא?
"הורדתי הכול - תכשיטים, איפור. רק את הציפורניים אני משאירה, לפחות שבבוקר אתעורר עם משהו קטן שמזכיר את החיים הרגילים. פתאום גם חזרתי למקלחות משותפות, ולפעמים לא מתקלחים בכלל במשך שבוע או יותר.
"בגיל 20 זה נראה לך מובן מאליו, אבל בגיל 48 זה כבר סיפור אחר", היא אומרת בכנות. "אין ספק שזאת כבר לא ליאורה של החיים האזרחיים, זאת שמסתובבת עם איפור ועקבים".
"פתאום שמעתי: 'אמא, אמא'"
בימים אלו היא משרתת כתומכת לחימה בחטיבת הנח"ל, ומתרוצצת בין כל הגזרות הצפוניות, מהחרמון ועד ראש הנקרה. במקביל, בנה הבכור משרת כקצין קרבי בקבע, ובתה נמצאת בימים אלו בקורס מ"כים. הבן הצעיר, בן 16, נשאר לנהל את הבית בחיפה - משפחה שלמה שהמלחמה טרפה את שגרת חייה.
איך הגיבה המשפחה להחלטה לחזור למדים?
"הבן הגדול ממש כעס בהתחלה. הוא אמר לי: 'מה פתאום? אנחנו צריכים אותך! למה את מסתכנת?'. אבל עם הזמן הם הבינו, ועכשיו הם התומכים הגדולים ביותר שלי. הם אפילו משיגים לי ציוד - אני מסתובבת עם מדים שהבת הביאה לי. והבן הצעיר? הוא דווקא מסתדר מצוין. שולח לי הודעות: 'אמא, עשיתי כביסה, עשיתי כלים, אני בחדר, אל תפריעי לי.' אני עוקבת אחריו דרך המצלמות, וסבתא גרה קרוב - לפעמים אני לא בטוחה מי מהם משגיח על מי".
מתי הייתה הפעם האחרונה שכל המשפחה הייתה יחד?
"ביום ההולדת שלי באוגוסט, לפני המלחמה. מאז אנחנו מתראים בנפרד; את הבן הגדול ראיתי לפני שלושה שבועות - יצאתי במיוחד לשעה כשהוא היה בחופשה.
"לפעמים יש גם מפגשים מפתיעים", היא מוסיפה, "באחד הקווים היינו שתי יחידות צמודות, ופתאום שמעתי 'אמא, אמא'. הסתובבתי וראיתי אותו, את הלוחם שלי. נפגשנו אחרי חודשיים שלא התראינו. אי אפשר היה לעצור את הדמעות".
העצמאות, מסתבר, היא ערך שליאורה חינכה אליו את ילדיה הרבה לפני המלחמה. "מאז שהתגרשתי ב-2015, כל אחד קיבל תפקיד בבית", היא מספרת. "זה אחראי על הכביסה, זאת על הכלים. הקטן היה אחראי על הגרביים, למרות שמאז לאף אחד מאיתנו אין גרביים זהים", היא מוסיפה בחיוך. גם עם הגרוש ליאורה שומרת על קשר טוב: "הוא עדיין בא לתקוע מסמר ולסדר דברים בבית. אין צורך במלחמות - אם אין אהבה צריך ללמוד להסתדר".
כמה זמן את בבית בין תקופות השירות?
"אני חוזרת פעם בשבועיים-שלושה, תלוי בצורך. לפעמים, גם כשאמורים להיות בבית - נשארים בשטח. מה שהצבא צריך, זה מה שעושים".
בית על גלגלים
כשהגיעה ליחידה בפעם הראשונה, ליאורה לא יכולה הייתה להסתיר את ההתרגשות. "מיד התקשרתי לאמא שלי", היא נזכרת. "אמרתי לה, 'את לא מבינה לאן הגעתי - מקום שכל חייל בו הוא מהאליטה של האליטה, מהמשובחים של הצבא'".
אולם, ההשתלבות ביחידה לא הייתה פשוטה. "בהתחלה היה לי מאוד קשה לעבור מקו לקו כי רציתי להוכיח את עצמי", היא מודה. "היום כבר יש לי אפשרויות בחירה, והשם שלי הולך לפניי. המקום הזה מרגש אותי, אני אפילו עדיין לא מאמינה עד כמה".
בהתחלה שובצה כסמב"צית בתא אספקה, תפקיד מנהלתי שכלל בעיקר משמרות לילה ועבודה מול מחשב וטלפונים. "אבל רציתי יותר עבודה פיזית", היא מספרת, "השאיפה שלי הייתה להיות עם החיילים בשטח". היום היא אחראית על כל מערך האספקה של החטיבה - ממזון ועד ביגוד, מהקמת אוהלים ועד סידורי לינה.
"ההבנה שלי היא שאם לחייל יהיה טוב והוא ירגיש בנוח, אפילו ברמה של הקפה של הבוקר, כל התפקוד שלו יהיה משמעותי יותר", היא מסבירה. "לפעמים מפקדים אומרים לי 'זו משימה של החייל ההוא', ואני עונה - 'אם אני יכולה לבצע אותה - אני אבצע. קודם כל לעשות, אחר כך לחפש מי היה צריך לעשות'".
איפה את ישנה בזמן השירות?
"לפעמים אנחנו ישנים בבתים של מפונים, לפעמים באוהלים. כשהגענו לצפון, תושבים מפונים הציעו לנו להשתמש בצימרים שלהם. אמרתי להם תודה, אבל צימר בשבילי זה בתאילנד, לא פה. במשך חצי שנה ישנתי באוטו. בחרמון זה היה קשה כי קר, אבל הרכב הפך לבית - הבגאז' הוא חדר הארונות, המושב האחורי הוא המיטה.
"מה שמיוחד בחטיבה שלנו זה שכשאנחנו בקו, אין לנו בסיס קבוע - אנחנו פשוט מתמקמים בשטח, ופתאום קם בסיס 'יש מאין'. מחלקת הלוגיסטיקה צריכה להקים הכול מאפס - אוהלים, מקלחות, כל מה שצריך".
6 צפייה בגלריה
"אם לחייל יהיה טוב והוא ירגיש בנוח - כל התפקוד שלו יהיה משמעותי יותר"
(צילום: דובר צה"ל)
יש עוד נשים שמשרתות איתך ביחידה?
"למרות שזו יחידה עם רוב גברי, יש לא מעט נשים בתפקידי לוגיסטיקה וחמ"ל. אין ספק שמדובר בעבודה פיזית מאתגרת, אבל כל עוד לא שברתי ציפורן - הכול בסדר", היא משיבה בצחוק ומוסיפה בגאווה: "ואם מסתכלים על הצבא בכלל - תראי את הטייסות שלנו לאחרונה, הן ממלאות תפקידי מפתח".
מבט קדימה
במילואים, ליאורה מצאה את עצמה בין שני דורות: החיילים הצעירים המלאים במוטיבציה מצד אחד, והמילואימניקים שעזבו בתים ומשפחות מהצד השני. להפתעתה, דווקא הפער הגילאי והניסיון השונה יצרו שילוב מנצח.
"הצעירים לא רואים בעיניים, יש להם את המורעלות הזאת. מצד שני יש את המילואימניקים, שמביאים איתם את הניסיון האזרחי והבגרות", היא אומרת. "זה שילוב שעובד מצוין ולפעמים הוא גם גורם לך לשכוח את הגיל שלך, וזה דווקא נחמד".
"אנחנו חזקים, ואת הפצעים נלקק אחר כך. עכשיו המטרה היא להחזיר את הביטחון - שנוכל לחזור לשגרה, לבתי הספר, לעבודה. להיות רגועים כמו שהיינו לפני 7 באוקטובר. אמרתי לבן שלי שאחרי מה שאנחנו רואים כאן, כולנו נצטרך טיפול"
בינתיים, היחידה כבר רואה בה עתיד - הוציאו אותה לקורס מלגזה, ובקרוב תצא גם לקורס סמ"ר. "הם רוצים לצרף אותי באופן קבוע ליחידה ולא להעביר אותי ליחידות אחרות", היא מסבירה בחיוך.
אבל היא כבר חושבת על היום שאחרי. "כשאסיים את שירות המילואים, אחפש שני דברים - עבודה חדשה, ואהבה. בכל זאת, לא טוב היות האדם לבדו ובצבא, או לפחות בשירות המילואים, כנראה שלא אמצא אותה".
איך את רואה את העתיד שלנו כאן, במדינה?
"אנחנו חזקים, ואת הפצעים נלקק אחר כך. עכשיו המטרה היא להחזיר את הביטחון - שנוכל לחזור לשגרה, לבתי הספר, לעבודה. להיות רגועים כמו שהיינו לפני 7 באוקטובר. אמרתי לבן שלי שאחרי מה שאנחנו רואים כאן, כולנו נצטרך טיפול".
ומה הוא ענה?
"הוא רק חייך ואמר - 'שום דבר, שום טיפול, אני אטפל רק בחמאס ובחיזבאללה'".
