סמ"ר אריאל מושיאשוילי לוחם בחטיבת גולני בראיון
(צילום: מיקי שמידט)
12 שנים חלפו מאז שנתנאל מושיאשוילי, לוחם בחטיבת גולני, נפל בקרב עם מחבלים ברצועת עזה ביוני 2012. ב-7 באוקטובר, השכול היכה פעם נוספת ביעקב ומרינה מושיאשוילי ובארבעת ילדיהם הנותרים כשמיכאל בן משה, האח האמצעי שהתגורר בשדרות והיה לוחם בשב"כ, נפל במהלך עימות מול מחבלים אליו נקלע בדרכו לבסיס זיקים, לשם יצא ביוזמתו על מנת להצטרף ללחימה.
"כשהודיעו לי שמיכאל נפל, הציפה אותי תחושה של דז'ה וו", אומר סמ"ר אריאל מושיאשוילי (21), אחיהם של נתנאל ומיכאל. הידיעה המטלטלת תפסה את אריאל, שבחר ללכת בדרכו של נתנאל ז"ל ומשרת כלוחם בגדוד 12 של החטיבה החומה, בדיוק חודש לאחר שהחל לפקד על מחזור טירונים בבא"ח גולני, תפקיד לו ציפה במיוחד.
"הרגשתי שוב בתוך אותו לופ של עצב וכאב", הוא משתף, "לא הייתי מוכן לזה. פתאום, אחרי שנים שבהן כמשפחה ניסינו לאחות את השברים מהאובדן של נתנאל - איבדנו גם את מיכאל, וזה קשה מאוד. הבנתי שעכשיו, אחרי ששני האחים הגדולים שלי מתו, אני זה שצריך לדאוג למשפחה".
"פתאום התייחסו גם לשכול שלי"
זמן קצר לאחר נפילתו של נתנאל ב-2012, אריאל, שהיה אז רק בן 13, הצטרף למשלחת "שכול" לארה"ב של ילדים שאיבדו את אחיהם ואחיותיהם במהלך שירותם הצבאי. המסע, הוא מספר, הותיר בו רושם רב ושימש מקום של ריפוי ונחמה עבורו.
"זכיתי שם ליחס אחר מזה שהייתי רגיל לקבל כאן מצד הסביבה. יחס חומל ורגיש, כזה שמתייחס גם לאבל ולאובדן שלי כאח. מה גם שפתאום פגשתי אחים ואחיות נוספים במצבי, ונוצרה בינינו שפה משותפת שגרמה לי להרגיש שיש מקום לתחושות שלי", הוא משתף.
3 צפייה בגלריה
נתנאל מושיאשוילי ז"ל (מימין) ומיכאל בן משה ז"ל (משמאל). נפלו בהפרש של 12 שנה
(צילום: באדיבות המשפחה)
"אחים ואחיות שכולים לא נתפסים רלוונטיים בכל מה שנוגע לשכול, בטח לא כמו הורים, אלמנות או יתומים. פחות שמים לב אלינו בתוך כל התהליך הזה, למרות שהאובדן עצום גם עבורנו והחלל שנפער כתוצאה ממנו הוא בלתי נסבל", הוא מוסיף בכנות. "גם המדינה פחות מכירה באחים שכולים, וזה מפריע לנו מאוד. מתייחסים אלינו כאילו שאנחנו לא עברנו כלום, כאילו שלא איבדנו אח שגדלנו איתו כל החיים. יש תחושה שמצפים מאיתנו להיות ה'חזקים', אלו ששומרים שהמשפחה תמשיך לתפקד, מבלי להבין שגם לנו כואב וקשה".
בשנים האחרונות לא חל שום שינוי ביחס אליכם?
"לא ממש. היחס היחיד שהשתנה במדינה בהקשר לשכול הוא כלפי בנות זוג, שאינן אלמנות. אנחנו עוד מקבלים פחות יחס מהן".
"הגעתי כדי לרפא - יצאתי מתרפא"
הזיכרונות החיוביים מהמשלחת ההיא הובילו אותו להצטרף למסע הייחודי פעם נוספת, הפעם בכובע של מדריך במחנה הקיץ מטעם הצבא.
"משלחת Legacy היא חלק מפרויקט גדול שמפעיל ארגון "ידידי צה"ל בארה"ב" (FIDF), במסגרתו יצאו הקיץ למחנות ברחבי ארה"ב שש משלחות, כשבכל משלחת 300 אחים ואחיות שכולים ויתומי צה"ל, רובם מ'חרבות ברזל'", מספר אריאל, שחזר מהמשלחת רק לפני מספר ימים. "כל המדריכים במחנות הם חיילי צה"ל, חלקם גם שכולים מדרגה ראשונה".
3 צפייה בגלריה
אריאל (הימני שיושב) יחד עם שאר חברי המשלחת בארה"ב. "המסע הפך אותי למי שאני היום"
(צילום: ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF))
אתה מרגיש שהניסיון שהפקת מהמסע הקודם, עזר לך בהדרכה?
"האמת היא שכן. הסתכלתי על החניכים כמו שהמדריכים שלי הסתכלו עליי בזמנו, וניסיתי להעניק להם כלים מעצימים שיחזקו וירפאו, גם אם רק במעט, את הכאב שלהם על האובדן הטרי.
"אני מאמין שאם לא הייתי משתתף במשלחת ההיא אחרי שנתנאל נפל, לא הייתי מי שאני היום. המשלחת והפעילות בה העצימה אותי ועזרה להתפתחות שלי. בגיל 13 אתה כבר לא ילד, אבל גם עוד לא הרגשתי ממש נער - וזו תקופה קריטית ובעלת השפעה על המשך החיים, ולכן ניסיתי להעניק לחניכים את אותן עוצמות שאני קיבלתי מהמדריכים שלי. אני מאמין שהתקופה הזאת תסייע להם בהמשך החיים".
נשמע שזה היה סוג של ריפוי גם עבורך ולא רק עבורם.
"ממש כך. אמרתי כבר שהצטרפתי למשלחת כדי לרפא - ויצאתי ממנה מתרפא. היו רגעים שבהם הרגשתי שהחניכים עוזרים לי יותר ממה שאני עוזר להם. בתוך כל ה'באסה' הזאת מצאנו שפה משותפת, ואני בהחלט מרגיש שכל ה'ביחד' הזה העצים אותי".
