אני הילה שמאי, בת 14.5 מגבעת שמואל. יש לי ארבעה אחים ואחות. את הסרטן שלי גילינו ממש במקרה. היו לי כאבים בגב כתוצאה מאימונים, בתחילת תקופת הקורונה הכאבים התפשטו לכל הגוף.
עשיתי הרבה בדיקות שלא גילו כלום. הגעתי לבית החולים לרופאה שבודקת את המפרקים, ציינתי שבשבועיים האחרונים היה לי גם קושי בבליעת האוכל. באותו יום מאוחר יותר התקשרה להגיד שאגיע להתאשפז. עשו לי בדיקת רנטגן באזור הצוואר ומיד ראו שזה גידול.
צפו בהילה שמאי במהלך התספורת:
(דניאל אדרי.)
יום למחרת כבר עשו לי ביופסיה, אני לא ידעתי שזה מה שאני עוברת. כמה שעות אחרי הניתוח, בחדר בטיפול נמרץ, נכנסה אחת הרופאות שהייתה לצידי בניתוח. היא התחילה לדבר איתנו רגיל, ואז זרקה את ה״פצצה".
אלו היו כמה שניות של שקט. הלם. ההורים שלי ואני הסתכלנו אחד על השני, היה להם מבט מרחם בעיניים, ואז הם התחילו לדמוע ואני פרצתי בבכי. החיים שלי מאותו רגע השתנו.
עם הסרטן, גיליתי צד אחר של העולם, צד של אנשים שכל מה שהם עושים זה טוב לאחרים. גם אני השתנתי, אני מרגישה שהתבגרתי מהרבה בחינות.
עכשיו סופית יש עלי את התג של ״חולת סרטן״
שבועיים מאוחר יותר, אחרי שביום רביעי התחילה הנשירה, החלטתי בחמישי שהגיע הזמן לגלח את השיער. מתנדבים של עמותת "רחשי לב" שמלווים אותנו בהתמודדות עם המחלה, הציעו לי לתעד את הרגעים האלה והתחברתי לרעיון, למרות שפחדתי.
5 צפייה בגלריה
"נגזור לי את כל השיער כי גילו לי סרטן לפני שלושה שבועות". הילה שמאי
(צילום:דניאל אדרי)
ביום שישי הגענו לסטודיו של דניאל, הצלם, התחלנו לצלם קצת תמונות עם השיער ואז התחלנו את התספורת. רעדתי בכל הגוף. חששתי נורא מאיך שאני אראה. כשסיימנו, נכנסתי עם אמא שלי לחדר לראות איך אני נראית. הרגשתי שברגעים האלה אני צריכה אותה לצידי. עמדתי חסרת נשימה, חששתי שכנראה אשנא את זה. הבנתי שעכשיו סופית יש עליי את התג של ״חולת סרטן״.
הסתכלתי במראה ופרצתי בבכי. כאב לי לראות את תג החולה משתקף אליי מהמראה, לא יכולתי להסתכל על עצמי. מיד שמתי את הפאה ששימשה לי כמגן באותו הרגע ויצאתי חזרה.
אמונה, האחראית מ"רחשי לב", דניאל הצלם ויעל ונועה בנות השירות חיכו לי מעבר לדלת הסתכלו עלי במבט חם ואוהב. הם ראו את הדמעות בעיניים וישר נגשו ונתנו לי חיבוק שנתן לי המון כוחות ברגע השביר הזה. ואז דניאל ואמונה אתגרו אותי: ״אז עכשיו נצלם תמונות בלי הפאה?״
לא אשקר, ברגע הראשון נבהלתי, נזכרתי במה שראיתי במראה ולא רציתי לראות לראות את זה שוב. הם ראו את החששות על פניי, שמו לי את השיר "את כל כך יפה" , ואז אזרתי אומץ ואמרתי ״בואו נלך על זה!"
"ככה את שולטת בסרטן ולא הוא בך"
כך, באווירה כל כך רגישה ומחבקת, עשינו תמונות שטותיות, כיפיות ומצחיקות. הם כולם שם עשו באמת הכול כדי שארגיש בטוחה, והם הצליחו. היום, שבועיים אחרי, אני אשמח לפנות לחבריי ה"מסורטנים": אתם לא מבינים כמה כוח תקבלו מלבחור בצד שהולך בלי, ואומר:
"אני פה!
עם או בלי השיער!
אני מתמודד/ת בגבורה!
אני א נ צ ח את זה!
אני יפה בכל מצב!"
כל ילד או ילדה שעוברים את חוויות הנשירה עוברים "משבר" לא פשוט בכלל, אבל בסופו של יום זה עניין של בחירה אם לקחת את זה לכיוון יותר מבויש או להתמודד עם זה בדרך היותר חושפנית.
ברגע שאתם לוקחים את הצד הזה, זה ממלא אתכם. אני מבינה לגמרי את מי שבוחר לחבוש פאה, אחרי הכל זו הייתה גם התוכנית המקורית שלי, אבל מניסיון עדיף להראות לעולם מי את באמת, ככה את שולטת בסרטן ולא הוא בך.
אז את או אתה שם, בבקשה... רק תנסו את זה. תסמכו עליי ולכו על זה בכל הכוח. תאמינו לי שלא רק שלא תפסידו מזה, אלא רק תרוויחו ואני בטוחה שתאהבו את זה, באמת.
