סיפורה של אווה קוגן (34) המתנדבת אצל זינה קליינמן - ניצולת שואה עם לקות ראייה, הוא סיפור של קשר מיוחד ומחויבות אישית. אווה, מתנדבת בעמותת "עמך", מגיעה להתנדב אצל זינה כבר ארבע שנים בקביעות, מדי שבוע הן נפגשות ויוצאות יחד לבילויים, לטיולים למסעדות ועוד.
במהלך הביקורים הללו אווה הנגישה לזינה את הסביבה, ושיתפה אותה במראות ובהתרחשויות מסביב: פרחים, אנשים, צבעים וכל מה שמזמנת הדרך. ואז פרצה הקורונה, פעילויות המועדונים של "עמך" פסקו, המסעדות נסגרו וגם לטיולים משותפים לא תמיד ניתן היה לצאת.
מרבית הפעילות עברה לזום, וכדי להפעיל אותו קודם כל צריך נגישות בראייה ללינקים במכשיר הטלפון או במחשב. למרבה הצער מצבה של זינה, לקוית הראייה, לא אפשר לה להשתתף בפעילויות אלה.
אווה הגיעה לביתה, חיברה אותה בכל פעם מחדש לזום, תוך שהן מתמקדות בפעילויות תנועה וספורט – כשאווה מדגימה וזינה עוקבת אחר צלליתה ומבצעת איתה את התרגילים המומלצים. הפעלת הזום מאפשרת לזינה להשתתף גם בכל המופעים, ההרצאות ואירועי התרבות שעמותת "עמך" דואגת לספק בזום לניצולים.
"הנושא של ניצולי השואה קרוב מאוד לליבי ולכן בחרתי להשקיע ולהתנדב דווקא ב'עמך'", מספרת אווה. "פגשתי את זינה ונקשרנו מאוד. מצאנו את הדרך לתקשר, לבלות וליהנות יחד. היום מבחינתי היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי, עבורי היא ממש כמו סבתא ואני תורמת כל מה שאני יכולה כנכדה אמיתית".
לדברי זינה: "אווה היא העיניים שלי לעולם, בלעדיה הייתי שוקעת בחשכה מוחלטת. למרות שמשפחתי לא רחוקה ממני, לפעמים יותר קל להיפתח לאדם מחוץ למשפחה הגרעינית מאשר לילד ולנכד הביולוגיים שלך".
החרדות, הזיכרונות והאימה צפים מחדש
בימים אלה מפורסמים סיפורים רבים על מצבם הכלכלי של ניצולי השואה הסובלים ממחסור כלכלי, חיים בדירות מוזנחות, רעבים ללחם וזקוקים לתרופות. סיפורים שקשה לעכלם, במיוחד כשמדובר בקשישים שמשאב הזמן אינו נגיש עבורם והם זקוקים לעזרה מיידית, ולמרבה הצער, הכאב והפליאה, ממשיכים להיות מופקרים על ידי המדינה.
חלק מניצולי השואה הם אנשים פעילים מאוד בימים כתיקונם, משתתפים בפעילויות חברתיות, מוקפים במשפחות אוהבות, מטיילים ברחבי הארץ וגם בעולם, סועדים במסעדות, מבקרים במוזיאונים ופוקדים אירועי תרבות רבים.
ופתאום, מופיעה מגפה חדשה וקטלנית, מגפה שמאיימת בעיקר עליהם כשייכים לגילאים בסיכון, ועם המגיפה מגיעים הסגרים והבדידות. ניצולי השואה עשו ועושים מאמצים רבים להחזיק מעמד בתקופה מאתגרת זו. אבל האיום על הקיום האישי שלהם מציף מחדש את החרדות, הזיכרונות והאימה שחוו בעבר, בילדותם ובנעוריהם. זיכרונות שהצליחו קצת להדחיק בימי השגרה.
המשותף לכל ניצולי השואה הקשישים היא חוויית הסבל והמצוקה הנפשית שהולכת וגוברת. הבידוד, הסגר והבדידות המתלווים אליה מעוררים אצל הניצולים חרדות ופחדים קיומיים.
"הפחד הגדול הוא למות לבד כמו שקרה אז בשואה", מספרים אנשי עמותת עמך, המטפלת בניצולי שואה ובבני משפחותיהם במשך כל השנה. "התמונות הקשות המגיעות מבתי החולים דרך אמצעי התקשורת מעוררות בהם בעתה. הסגרים חשפו פצעים עמוקים וכאבים בנפשם, חרדות מימים עברו שצפו ועלו אל פני השטח".
למתנדבי העמותה היה ברור, כבר מהרגע שבו פרצה המגיפה, כי אסור להשאיר את ניצולי השואה לבדם. חייבים לסייע להם לפוגג את הבדידות.
מאות המתנדבים, שנבחרו במיון קפדני והוצבו למשימות רק לאחר שנמצאו מתאימים לעבוד עם האוכלוסייה המסוימת הזו, עובדים עם הניצולים במועדונים החברתיים, בפעילויות תרבות, בחוגים ובפעילויות חברתיות. עם פרוץ המגיפה הם נותבו ע"י "עמך" לפעילות אישית עם כל ניצול וניצולה, בבתיהם, בגנים הציבוריים הסמוכים לבית ובכל פעילות שיכולה לסייע אישית לניצולים ומאפשרת להם לא לשקוע אל תוך הלבד והבדידות.
"לשתות כוס תה ביחד ולהקשיב"
הדר גלעד, מתנדב בעמותה וסטודנט לרפואה (שנה שישית בטכניון), התחיל להגיע לפני חמש שנים לביתם של חיה ושרגא בלזם, ניצולי שואה בני 98, שעלו ארצה מרומניה ופולין בשלהי מלחמת העולם השנייה, ומאז לא הפסיק.
"חשוב לי לסייע לשני אנשים מקסימים האלה עם האתגרים השונים שאיתם הם מתמודדים ובכללם הבדידות, הקושי הנפשי והטראומה הקשה שאותה חוו. כל זאת במקביל למנגנוני ההגנה ההולכים ומתרופפים אצלם ככל שהם מתבגרים", מספר גלעד.
"אני משתדל להגיע אליהם לעיתים תכופות בשעות הערב, לשתות כוס תה ביחד ולהקשיב לסיפוריהם, גם על המלחמה והשואה. בשנה האחרונה, עם פרוץ הקורונה, הם הזדקנו ונחלשו מאוד", הוא מסביר בצער, "ברור לכל שהקורונה נתנה בהם את אותותיה באופן ניכר ובולט".
"בנוסף לסיפוק האישי ולקשר המיוחד שנוצר בינינו", מוסיף גלעד, "אני זוכה בכל ביקור לכיכר לחם מעשה ידיו של שרגא, מחווה סמלית ומרגשת מאוד".
חיה מעידה: "הביקורים של הדר הם כמו סם חיים מבחינתנו, אנחנו מצפים לביקורים שלו, זו תמיד נקודת אור במשך השבוע עבורנו".
ושרגא מסכם: "אנחנו מרגישים שאכפת להדר מאיתנו, שהוא דואג לנו, חשוב לו להקשיב לסיפורים שלנו, וכשיש לנו הזדמנות לדבר ולפרוק את זיכרונותינו מהעבר אנחנו מרגישים הקלה אמיתית. הרבה אור וטוב הדר מביא לחיינו".
- בעמותת "עמך" ישמחו מאוד לסייע לניצולי שואה נוספים המרגישים כי הם זקוקים לחברה, לסיוע רגשי ונפשי ולקבוצות תמיכה. פרטים בטלפון: 1-800-276-655.
